לפרשת מקץ - האיש אדוני הארץ

החלומות של יוסף מנחים את המאורעות בפרשתנו. יוסף משתדל לגרום לאחים להביא את בנימין אליו יחד אתם. בסוף כולם משתחווים לו, ויש בכך משום קיום החלום. כך כתב הרמב”ן (מ”ב, ט’), שמעשיו של יוסף מונחים על ידי הצורך להגשים את החלום. והוסיף הרמב”ן שלכן לא התגלה לאחים מיד, ואז יעקב היה בא מיד, כי רצה לקיים בתחילה את החלום הראשון, ורק אחר כך את החלום השני. והחלום הראשון כולל רק השתחוות של האחים, והשני – גם את של אביו.

בנוסף, מצטרף עוד חלום שמשנה את האירועים העולמיים באותה תקופה. פרעה חולם חלום, והחלום הזה משנה את ההתנהלות של כל מצרים, ובעקבות זאת את של כל העולם המיושב באזור, שתושביו באים לקנות אוכל ממצרים. כבר שאל המדרש רבה במקום מהי החשיבות של סיפור חלום; וכי מי מאיתנו לא חולם? והשיב המדרש, שאין לדמות חלום של אזרח פשוט לחלומו של מלך המעצמה הגדולה והעיקרית באותה התקופה. חלום פרעה הוא חלום-עולמי ולא חלום-פרטי.

ואנחנו רוצים לשאול, מה ההיגיון הרוחני במעשי יוסף? על אף שרובנו חולמים חלומות, ועל אף שחלקנו מאמינים בחשיבותם, אין אף אחד מאיתנו שמתאמץ לקיים את החלום בפועל. את החלק המעשי הזה אנחנו רגילים להשאיר ל-ה’ יתברך. מה גורם דווקא ליוסף לשנות את ההנהגה הזו, תוך מחיר כבד של גרימת צער לאביו ולאחיו (כפי שציין הרמב”ן)?

החלום של פרעה מצטרף לשאלה שלנו מזוית קצת שונה. אמנם אין לנו לבוא בטענה אל פרעה על מעשיו, שכן הוא חשש מפני תוצאות קשות אם לא יתכונן לפתרון החלום, ובאמת התברר שצדק בהנהגתו. אך יוסף מצטרף כאן שוב, כאדם שמנחה בפועל את התהליך העולמי החל מפתרון החלום[1] עבור דרך הייעוץ המעשי מה כדאי לעשות (ללא שנתבקש לכך על ידי פרעה), וכלה בקיום בפועל של הפתרון שהציע.

עוד אנחנו רוצים לברר מהו טעמו של יוסף שגרם בסוף הפרשה להפללתו של בנימין בגניבת הגביע. שכן ישנה תשובה ידועה, לפיה יוסף השתדל לגרום לאחים לחזור בתשובה. כדי לחזור בתשובה שלמה צריך להגיע לאותו מצב בו חטא, לפי אותם תנאים של אז, ולא לבצעה שוב. “היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום” (יומא פ”ו ע”ב). אך לשם כך לכאורה היה מספיק לבוחנם בכך שלא הפקירו את שמעון, כי בנימין שלא נבחן אז ממילא אינו צריך לחזור בתשובה כי לא היה במכירתו של יוסף. וניתן להשיב, שרצה לבחון גם את שמעון, שהוא היה חלק עיקרי במכירה, והוא לא מקבל הזדמנות למבחן לחזרה בתשובה, כי הוא הנאסר על ידי יוסף בפעם הראשונה.

אך עם זאת, יש לחזור ולשאול (בדומה למה ששאלנו לעיל על קיום החלום), ממתי בן אדם אחראי ליצור מציאות של חזרה בתשובה לאדם אחר, ועוד תוך כדי גרימת צער לאחרים?

עוד יש תמיהה בסגנון הפסוק בפרשה. האחים מתארים את מה שלדעתם מתכוונים לעולל להם (מ”ג, י”ח): “וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ”. ואחר כך (מ”ד, ג’): “הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם”. והענין מפליא, וכי זה מה שחשוב כעת, שייקחו להם את החמור? וגם התיאור שכתוב שהאנשים שולחו עם החמורים זה סגנון משונה. החמור טפל לרוכבו ואין שום צורך להזכירו בפני עצמו.

***

          מנהיג זמני למציאות

כדי לעמוד על התוכן הפנימי של מעשי יוסף, עלינו לחזור ולהיזכר במאפיינים של דמותו. בדברינו לפרשה הקודמת הזכרנו שיוסף הוא אדם מיוחד, המצטיין ביכולת לתקן את המציאות מבלי להיפגע מהפגישה עמה. הדבר אינו מצוי, ומהווה מדרגה גבוהה. יוסף לא נופל גם בעקבות ניסיונות לא פשוטים, ומצליח בצורה יוצאת דופן בתפקידים גשמיים. גם במקומות הנמוכים ביותר הוא שומר באדיקות על שם ה’ השגור על פיו, ומתרומם למעלה תוך שהוא מקדש את שם ה’ בעיני הגויים.

האחים, לעומתו, אינם כאלה. באופן כללי הם מייצגים את היהודי הרגיל, כזה שלומד תורה ומקיים מצוות. כלומר, לדידם עיקר זירת הפעילות בדרך לתיקון העולם היא זו הרוחנית. לעתיד לבוא העולם מעותד להיפגש עם הרוח הגדולה של עם ישראל; אך רק בעתיד. יוסף, בשונה מהם, כבר עכשיו מפגיש את הגויים עם היהדות. יוסף חולם חלומות, וביארנו שם שהחלום הוא מקום של מפגש בין העצמיות הגופנית לבין המסר הנבואי שמגיע לאדם מלמעלה. כמו האופי של יוסף בכלל, כך החלום בפרט מפגיש את השמים עם הארץ.

יש להוסיף כאן דבר על מה שכתבנו בפרשה הקודמת, באותו הקשר של תיאור דמותו של יוסף. יוסף נושא לאשה את אסנת. כתוב בפרקי דרבי אליעזר פרקי דרבי אליעזר (פרק ל”ז):

“מה עשה שכם בן חמור הביא נערות משחקות חוצה לו מתופפות ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות ושללה ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת… וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לבית פוטיפרע שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת וכשירד יוסף למצרים לקחה לו לאשה שנאמר ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע”.

ויש להבין, מהי החשיבות הרוחנית בכך שיוסף יישא לאשה דוקא את בתה של דינה.

ונראה שהתשובה טמונה במה שביארנו בדברינו לפרשת וישלח, אודות דמותה של דינה. התיאור העולה שם לאופי של דינה, דומה מאוד לזה של יוסף. שם הראינו איך דינה בעצמה חפצה לצאת החוצה ולהראות לאומות את היופי שיש באמונה היהודית. וזאת לאחר שגיירה את איוב, והעיד עליה המדרש שהיה בכוחה לקרב גם את עשו הרשע. אמנם אצל דינה הדבר נכשל, ויציאתה גרמה לנפילה, אך תכונת הנפש בודאי מתאימה ליוסף. לכן דווקא בתה של דינה מיועדת ליוסף לאשה, ולא אשה אחרת.

יוסף נמצא בדרגה רוחנית שמעל להתנהלות הגשמית הרגילה של העולם. מי שנמצא בתוך המלחמה העולמית, והוא חלק ממנה, מפחד (בצדק) להיפגע. האחים חיים כחלק מהמערכת העולמית, ולכן אין הם באים מלמעלה למטה לתקן אותה, אלא הם תופסים את החלק הרוחני שלהם ומתרכזים בו. יוסף הוא דמות שמייצגת את מה שלמעלה מן הטבע, כאשר הוא בא ונפגש עם הטבע. הדבר מתבטא בחלום, שהוא הנהגה אלוקית שמוליכה את המהלך העולמי בסיפור כאן. אך יותר ממה שזה מתבטא בחלום, הדבר מתבטא בכל ההתנהלות של יוסף בפרשות האלה.

יוסף מחליף כאן את ה’ בהנהגת העולם. חלילה אין הכוונה שעזב ה’ את הארץ, ולו לרגע אחד; אלא ש-ה’ יתברך בחר לתת את ההנהגה בשלב הזה ובמקום הזה לידיו של יוסף, והוא עושה בעולם הטבעי כבתוך שלו. הוא מוביל מהלכים אלוקיים חשובים, על בסיס חלום אישי, או פתרון חלום של פרעה. הוא משחק באחים ועושה איתם כבתוך שלו, מתוך מגמה של הגשמת המטרה בה הוא חפץ. כמובן שהכול מאת ה’, גם בהכרתו של יוסף. הרי יוסף הוא המציין באוזני האחים את ההנהגה המסותרת של ה’ בעולם, המוציאה את התכלית הרצויה אפילו מן החטא. “וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (מ”ה, ח’).

יוסף הוא מיוחד בהנהגה זו, ואין ללמוד ממנו להנהגתנו אנו. לנו אין את הכוחות הרוחניים המיוחדים של יוסף, ולכן איננו יכולים לקחת על עצמנו ניהול תהליכים בעולם. לא בקיום חלומות, ולא בהחזרה בתשובה של אחרים. אך יוסף מתאים לכך, ונוהג כך לשם שמים, תוך שהוא מבין שחלום שלו, לפי כוחותיו הרוחניים, אינו דומה לחלום של אדם פשוט. גם החלום של פרעה, כמלך, שונה מחלום של אדם רגיל, כפי שהבאנו לעיל מן המדרש.

          חמור

אחד הביטויים של התורה לכך שיוסף שולט ומנהיג את המציאות הגשמית כשליט-רוחני עליה, הוא השימוש שהזכרנו בהדגשת החמורים של אחיו. החמור מנהיג את רוכבו לפי ההוראות של הרוכב. הוא הכלי הגשמי שבעזרתו הרוכב, בעל הרצון, מוציא את רצונו לפועל. ישנן בהמות נוספות שניתן לרכב עליהן, ועם זאת, הצדיקים מתוארים כרוכבים על חמור. אברהם אבינו חובש את חמורו לכבוד ניסיון עקדת יצחק, והמשיח בכבודו ובעצמו מתואר כ-‘עני ורוכב על חמור’ (זכריה ט’, ט’). משה רבנו לוקח את אשתו ואת בניו ומרכיבם על החמור, בעשותו את  דרכו מבית חמיו למצרים. ורש”י הדגיש שם (ומקורו בפרקי דרבי אליעזר פרק ל’, ועוד מדרשים): “על החמור – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנאמר עני ורוכב על חמור”.

המילה ‘חמור’ מזכירה ‘חומר’. החמור מבטא את החומריות כפי שהיא, ככלי העומד לשימוש של האדם. למשל הסוס מתואר באיוב (ל”ט) באריכות כאוהב מלחמה. הסוס הוא בעל גאווה, וחלק מן המשימות הוא עושה כיוון שהוא עצמו חפץ באתגרים. החמור, לעומתו, הוא בעל חי סתמי, שאין לו רצון משלו, ואין לו תכונות המיוחדות לו[2]. הצדיקים מנהיגים את החמור שלהם, ובעומק – את כל הגשמיות המתבטאת על ידי החמור, לקראת המטרה הרוחנית אליה הם שואפים. אברהם אבינו החל בהובלת המציאות לקראת גילוי שם ה’ יתברך בעולם, והמשיח מוביל את המציאות לקראת הגאולה השלמה.

ההשוואה בין האחים לחמורים שלהם, גם בחשש שהם עצמם מבטאים בדבריהם וגם בסיפור של התורה לאחר מכן, מראה שבסיפור הזה האחים שווים מבחינה מסוימת לחמור. כמו שהחמור מבטא את המציאות הגשמית, הסתמית, הזורמת לפי רצונות של מי שמעליה, כך האחים כאן הונהגו על ידי כוח רוחני שפועל מעליהם, והוא יוסף. הם החמור של המשיח מבחינה מסוימת, בעת הזאת, אם המשיח כאן הוא יוסף.

          משיח בן יוסף

אלא שיש מקום לשאול, מה ראה ה’ יתברך למסור את ההנהגה העולמית לידי אדם, גדול ככל שיהיה, דווקא בעת הזו? לא מצאנו עוד הנהגה כזו מתוארת בפסוקים בצורה שיטתית, והדבר אומר דרשני. כמובן שאפשר לענות תשובה חלקית, ולומר שזו הנהגה המיוחדת דווקא ליוסף, ויוסף, מה לעשות, חי רק אז. אך כאמור זוהי תשובה חלקית בלבד, שכן המאורעות מסודרים בסדר אלוקי, ואם יוסף חי דווקא אז, הרי שבזה בעצמו יש להתבונן: מדוע שתל ה’ את יוסף דווקא בדור ההוא, ובמקום ההוא?

את התשובה לכך אומר יוסף בעצמו בפרשה הבאה, וצריך רק לפקוח את האוזניים ולהאזין היטב למשמעות הפנימית של הדברים. “וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם” (מ”ה, ה’). ה’ שולח את יוסף למחיה לפני אחיו. אפשר לקרוא את הפסוק במשמעותו המצומצמת לתוכן הדברים של אז, אך אפשר לראות בו רמז לתהליכים אלוקיים בעתיד.

כבר הזכרנו בדברים לפרשה הקודמת את שני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הזכרנו שם את המדרש בבראשית רבה (לפרק ל”ח, א’: “וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו”):

“שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח”.

בעוד כל אחד עוסק בעניינו, ה’ יתברך מתכנן כבר את המגמה הסופית, ומוציא אותה דווקא מתוך הירידה והחטא.

הוספנו שם שהפן השני של אורו של משיח, הוא ההקדמה למשיח, דבר ששייך למשיח בן יוסף. תפקידו של משיח בן יוסף, כפי שמתואר בספר קול התור באריכות, הוא להכשיר את הקרקע החומרית לביאתו של המשיח העיקרי, משיח בן דוד. האחים, ובראשם יהודה, שייכים למהלך של משיח בן דוד, שעיקרו בזירה הרוחנית. לעומתם יוסף שייך למהלך של המשיח שנקרא על שמו, בעקבות מעשי יוסף, שעיקרו בזירה הגשמית. שני המהלכים מתוארים בתורה בד בבד, ולכן הופסק הסיפור של יוסף באמצעו, על ידי הסיפור של יהודה. לומר לך ששני התהליכים האלוקיים הללו, של שני המשיחים, אחוזים ושזורים זה בזה.

משיח בן יוסף פועל בגשמיות, תוך הסתר פנים. הוא קודם בזמן למשיח בן דוד ולהשלמת הגאולה, והוא אחראי על התיקונים המעשיים, שאין בהם עדין את ההארה הנגלית של ה’ יתברך, שתופיע בשלמות רק בסוף הגאולה, עם משיח בן דוד. יוסף לוקח את שרביט ההנהגה העולמית בשלב כזה שהוא הקדמה לגאולה. אמנם ההקדמה כאן היא לשעבוד. אך במבט מעמיק בודאי שיש לראות בה הקדמה לגאולה, כיוון שכל הירידה למצרים תפקידה בסופו של דבר להוליד את עם ישראל. ההכשר המעשי לבואם של האחים, ובראשם יעקב, כמוהו כהכנה לגאולה בעצמה.

          כברייתו של עולם

ההקדמה לגאולה באה בהסתר פנים. כך הוא סדר ההנהגה הרוחנית בעולם, שמתחילה יש חושך, ורק אחר כך יש אור. מתחילה האומות (ארבעת המלכויות) שולטות בעולם, ורק אחר כך עם ישראל. וגם בתוך הגאולה עצמה מתחילה ישנו הסתר פנים, והדבר נראה כנפילה וריחוק מהאלוקות, ורק אחר כך האור מתגלה. כך היה בגאולת מצרים[3], וכך בגאולה העתידה.

אמרו בגמרא (שבת ע”ז ע”ב):

“רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה וחזייה דהוה בדיחא דעתיה ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה אמר ליה מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי אמר ליה כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא”[4].

כמו החושך שקודם לאור, כך החושך של החומריות בכללה קודם לרוחניות שתתגלה. רבי זירא חיכה להזדמנות שרב יהודה יהיה שמח במיוחד כדי לשאול אותו שאלה זו. הדבר נובע מכך שאת התהליך כולו, של חושך הקודם לאור, ניתן לראות כשני חלקים שונים, ואז הדבר מביך ומעציב. אך מי שרואה את התהליך כמכלול אחד, עשוי לראות בנפילה הקודמת לאור התכליתי חלק בלתי נפרד מן האור עצמו. כמו רב יהודה כאן, כך גם רבי עקיבא, שראה כבר בשעת החורבן את הגאולה, היה מצחק, וחכמים בוכים (כך בגמרא בסוף מסכת מכות).

התהליך הזה של חושך הקודם לאור הוא מהותי ביותר בתכנית העולמית האלוקית, שכן הוא מבטא את יסוד התשובה. מלאך לא יכול לשוב בתשובה כי אין אצלו חטאים. רק אדם, הנתון בתוך מציאות גשמית, עלול לחטוא, וממילא רק אצלו שייך מושג התשובה. והתשובה היא הערך העליון, שכן היא התיאור למציאות הזו שהנברא, או העולם כולו, מתקרבים מעצמם ל-ה’, ולא רק שמקבלים שפע ממנו. לעולם כך המציאות מתנהגת, שיש נפילה גדולה, ואחריה התקדמות איטית ושיטתית עד החזרה למדרגה הגבוהה. כך היה בחטא אדם הראשון, וכך היה בחטא העגל. אין זה עיקר עיסוקנו כעת, ולכן לא נאריך. אך נציין רק שלרוב החשיבות של הענין הוא נרמז כבר במעשה בראשית, כמו שאמרה הגמרא – ‘כברייתו של עולם’. כלומר, על דעת זה ובשביל זה נברא העולם. 

כעת, נוכל להבין את עומק הענין, מדוע דוקא יוסף הוא המתואר כשליט בארץ, והוא הפועל כרצונו תהליכים משמעותיים בעולם. מדוע ה’ מוסר את הנהגת העולם בעת הזו ליוסף? והתשובה לפי כל זה היא שיוסף עושה כאן את התפקיד של משיח בן יוסף. הוא מכשיר את הקרקע לגאולה מבחינה גשמית. ההכשר הזה, כסדרו של עולם, תלוי בהסתר פנים והובלה גשמית של המציאות, עד שאור חדש יואר בציון. לכן ה’ כאילו לוקח הפסקה בניהול הנגלה של העולם, ומוסר אותו לידי אדם. זה מבטא את העובדה שקודם הגאולה ישנם תהליכים עולמיים שנראים כטבעיים, והם המובילים את העולם בסופו של דבר אל הגאולה. התהליכים הללו מיוחסים למשיח בן יוסף, בין אם יש כזה אדם ממש ובין אם לא. יוסף הוא הזרוע המבצעת של כל התהליכים האלה בתקופתו, ואין מתאים לכך יותר ממנו. הוא מפגיש את המציאות הגשמית, שנראית לסובבים כמתנהלת מעצמה, עם הערכים הרוחניים אותם ראה בחלום, או עם הערך של חזרה בתשובה, שבו רוצה לקדם את האחים.

          יצירת עם ישראל

הדבר גם מסביר את העובדה שעם ישראל נוצר דווקא במצרים. יש להתבונן בכך; מה היה חסר אילו עם ישראל היה מתפתח בדרך הטבע, במקום המובטח לו על ידי ה’? “וישב יעקב” – יעקב רצה חישב בשלווה, כדברי המדרש, והתכנית האלוקית, שכבר נגלתה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, מפריעה את הפסטוראליות המקוּוה. מדוע חשוב כל כך שעם ישראל ירד אל ‘ארץ לא להם’, ורק אחר כך ‘יצאו ברכוש גדול’?

לפי הדברים כאן, הדבר מתבאר. ארץ ישראל היא הארץ הרוחנית. בארץ הזו הרוחניות מתפתחת כראוי, עד כדי נבואה וגילויים אלוקיים קבועים בבית המקדש. המעלה הרוחנית של הארץ מתאימה לגאולה השלמה, ורק שם היא אפשרית. מצרים מבטאת את ההיפך, למעשה. פרעה מֵשׂים עצמו אלוקים, והמצרים מצטיינים בכשפים, המכחישים פמליא של מעלה. “אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה” (סנהדרין ס”ז ע”ב). הכשפים גורמים לחשוב כאילו בני האדם הם השליטים על כל כוחות הטבע, גם אלה הרוחניים. בארץ כזו, בה הכשפים שולטים, קשה יותר מבכל מקום אחר לראות את הנהגת ה’. ההסתר פנים היא הנקודה המרכזית במצרים. “לא ידעתי את ה'” אומר פרעה בפרשת שמות, והמכות נועדו להופיע את שם ה’ בעולם.

השלב הקודם לגאולה הוא שלב של הסתר פנים. מצרים היא כור מחצבתם של היהודים, בבחינת הגשמיות המעובה הקודמת לגילוי האלוקי. בארץ ישראל הסתר פנים הוא דבר לא שכיח. הוא עלול לקרות בעקבות חטא; אך סתם כך, כתהליך טבעי, הוא לא מצוי. בני ישראל יורדים למצרים, והופכים שם לעם, ומשם אפשר רק להתקדם. יש כאן יצירת תהליך של תשובה – מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. יוסף שולט בתוך ההסתר פנים הזה, ודואג לכך שהתהליך יצליח על הצד היותר טוב.

          בנימין

עוד נקודה שברצוננו להוסיף, היא השבתו של בנימין בעלילה, בסוף הפרשה. אמרנו כבר בתחילת הדברים שיש לפרש שיוסף רצה להשיג בכך חזרה בתשובה של האחים. אך בכל זאת יש להוסיף ולשאול מה ראה לאסור דווקא את בנימין? ובאמת שיש להשיב, שאין משהו מיוחד בבנימין, אלא שרצה שכל מי שהיה שותף למכירה יחזור בתשובה. ורק בנימין לא היה שותף מבין האחים. אך עדין אין זה ברור לגמרי, כיוון ששאר האחים כבר נוסו בכך שלא הפקירו את שמעון, כאשר אסרו יוסף. ואם כן, היה מספיק לכאורה לשוב ולנסות כאן את שמעון, שהוא היחיד שעוד לא נוסה. ולצורך כך היה אפשר לבחור כל אחד אחר לעלילת הגביע. ואם כן חוזרת השאלה מדוע בחר יוסף לשים את הגביע דווקא באמתחת בנימין?

ונראה לומר, שכמו שיוסף היה זר לאחים בהנהגתו הרוחנית, שפגישתו עם החומר לא גורמת לנפילה, בשונה מאנשים רגילים, כך גם אצל בנימין יש בחינה כזו של חיבור בין הרוח לחומר. אצל בנימין מוצאים את החיבור הזה במקום המקדש, שנמצא בחלקו של בנימין. הגמרא אומרת (יומא י”ב ע”א):

“דתניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית הלשכות והעזרות ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר ובין כתפיו שכן”.

מובן מאוד שהמזבח בנוי בחלקו של יהודה. המזבח הוא עבודת ה’ שלנו, שמתבטאת בהקרבה מלמטה למעלה. זהו יסוד כל עבודת ה’ הרגילה בעם ישראל. אין לך מתאים בשבטים יותר מיהודה, שהוא העיקר של העבודה הרוחנית בעם ישראל, לארח בחלקו את מקום המזבח. אך ההיכל וקדש הקדשים אינם מקום של עבודה כמו המזבח. הגם שישנן מצוות יום-יומיות בהיכל, אך מכל מקום עצם העובדה שהעבודות הללו נעשות בתוך הקודש פנימה, מצביעה על כך שאין כאן עבודת חולין רגילה. הקודש, ובמיוחד קדש הקדשים, מבטא את ההתגלות של ה’ אלינו, מלמעלה למטה, בשונה מהעזרה (שם ממוקם המזבח) שהיא שייכת לעבודה מלמטה למעלה.

בנימין, שזוכה לחלק של הקודש בנחלתו, הוא המארח בעולם הזה את הגילוי האלוקי השייך לבית המקדש. החיבור הזה בין הרוחניות לנחלה הגשמית מתאים לאותו הלך רוח של יוסף. גם יוסף זכה לכך במשכן שלׂה שהיה בחלקו של יוסף, והדבר מתאים לאפיו הרוחני כפי שהתבאר. נקודה זו מודגשת גם בפרשה הבאה, שם נאמר (מ”ה, י”ד): “וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו”. ואמרו בגמרא (מגילה ט”ז ע”ב):

“ויפל על צוארי בנימן אחיו כמה צוארין הוו ליה לבנימין אמר רבי אלעזר בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב ובנימן בכה על צואריו בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב”.

נוסף על גילוי התכונה הזו בהימצאות בית המקדש בנחלתו של בנימין, יש לראות ביטוי נוסף שלה בכך שבנימין מתואר בגמרא כמי שלא חטא כלל, ומת רק בעטיו של נחש. “ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד” (שבת נ”ה ע”ב). מי שאין חטא בא על ידו, הוא אדם כזה שהפגישה עם המציאות הגשמית לא גורמת לו לנפילה. זו המדרגה של יוסף הצדיק שלא חוטא על אף הניסיונות הקשים, וזוהי גם הדרגה של בנימין אחיו.

אין זה מקרה שדווקא בני רחל שייכים למגמה הזו של הגילוי האלוקי בארץ. בדברינו לפרשת ויצא התבאר שרחל מכונה ‘עקרת הבית’ בלשון חז”ל, והיא היתה עיקר המגמה של יעקב בנישואין. לאה שודכה ליעקב מבלי שחפץ בכך, והדבר מבטא את היותה שייכת למגמה הנסתרת ש-ה’ מוביל בעולם, ללא ידיעתנו ובחירתנו הנגלית. רחל היא גילוי שם ה’ במציאות, ולאה היא גילוי של הצדדים הנסתרים. לכן דווקא בני רחל שייכים לגילוי של ה’ בפועל, ודווקא בני לאה, ובראשם יהודה, שייכים לעבודה בזירה הרוחנית.

יוסף אוסר את בנימין כדי להפריד אותו זמנית מאחיו. הקבוצה המייצגת את דרכו של יוסף כעת מאוחדת (על אף שהאחים עדין אינם מזהים את יוסף), ומופרדת מהקבוצה השייכת לדרכו של יהודה. מסתבר שהאחים זיהו גם אצל בנימין את המגמה הדומה לזו של יוסף (אם כי בצורה פחות בולטת, כנראה). גם האהבה של יעקב לבנימין יכולה להזכיר בקלות את אהבתו ליוסף. בזאת נבחנים האחים, האם יפקירו את בנימין, ששייך לקבוצה של יוסף, או לא. האחים מגלים כאן שחזרו בתשובה שלמה, באופן שאפילו אח שמייצג מגמה דומה לזו של יוסף, לא מופקר עוד על ידם.


[1] וכל שכן אם נתפוס כדברי הגמרא בברכות (נ”ה ע”ב) שכל החלומות הולכים אחר הפה, כך שיש ליוסף חלק גם בהתוויית העתיד כאן.
[2] לגבי גמל, אפשר לומר שבדומה לסוס יש לו ייחודיות, והיא הדבשת. וגם אם לא, ייתכן שמספיק להשוות בין הסוס לחמור בלבד, שכן גמל נועד למסעות ארוכים, ורק סוס וחמור נועדו להתניידות רגילה.
[3] עד כדי כך שמשה רבנו התפלא אז ואמר: “וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה’ וַיֹּאמַר אֲדֹנָ-י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ” (שמות ה’, כ”ב-כ”ג).
[4] תרגום בקצרה: רבי זירא פגש את רב יהודה כשהוא שמח, וידע שזהו זמן טוב לקבל ממנו תשובה לכל שאלה. שאל אותו מדוע העיזים מהלכות לפני הכבשים. והשיב לו שזה בדומה לבריאת העולם שהאור קדם לחושך (וכן העיזים בדרך כלל שחורות והכבשים לבנים – רש”י שם).
Scroll to Top