לפרשת מטות-מסעי
נדר ושבועה
פרשת מטות פותחת בענין נדרים והפרתם על ידי הבעל או האב. הפסוקים כוללים דיון על נדר ועל איסר, כאשר ‘איסר’ הוא לשון שבועה. מצאנו בגמרא כמה הבדלים בין הנדר לבין השבועה. ההבדל היסודי הוא שנדר מתייחס לאיסור שאדם מטיל על חפץ מחפצי העולם, כגון האומר על כיכר לחם שתהא אסורה עליו כקרבן האסור באכילה ובהנאה. שבועה, לעומת זאת, היא איסור המתייחס לפעולה מסוימת, כגון שבועה שלא לאכול (או כיכר מסוים, או דברי מאכל באופן כללי).
ההבדל הזה גורר כמה הבדלים נוספים בין נדר לבין שבועה בהלכה. במסכת נדרים (י”ג ע”ב) מתבאר כי נדר חל רק על דבר שיש בו ממשות, כגון אוכל וכדומה. על דבר שאין בו ממשות, כגון השם המופשט ‘דיבור’, אי אפשר להחיל נדר. לכן, אם יגיד אדם: ‘דיבורי אסור עלי כקרבן’ (במטרה לאסור על עצמו לדבר) הנדר לא חל מן התורה[1]. אך שבועה חלה מן התורה גם על דבר שאין בו ממש, כיוון שהשבועה אוסרת את הפעולה המופשטת ולא את החפץ. לכן, אם יאמר אדם: ‘אני נשבע שלא אדבר’ הרי שנאסר עליו (מן התורה) לדבר.
הבדל נוסף שנובע מן החלוקה בין נדר לשבועה הוא היות הנדר חל על דבר מצווה, ושבועה לא (נדרים ט”ז ע”א). למשל, אם יאסור אדם על עצמו בנדר את כל הסוכות בהנאה, הנדר חל, וללא התרה ייאסר עליו לשבת בסוכה בחג. לעומת זאת, אם יישבע אדם שלא ישב בסוכה, השבועה בטלה ומותר לו לשבת בסוכה גם ללא התרה. טעם ההבדל נעוץ במה שהתבאר: השבועה היא איסור על פעולה, ובכך היא מתנגדת ישירות לציווי של ה’ יתברך במצווה, כגון הציווי על הפעולה לשבת בסוכה. מה שאין כן בנדר, האיסור שהטיל האדם אינו מתנגש ישירות עם ציווי ה’, אלא רק באופן עקיף. אין איסור בתורה שייאסרו על אדם כל הסוכות; יש רק ציווי חיובי לשבת באחת מהן. רק באופן עקיף הנדר גורם לחוסר היכולת לקיים את המצווה, ולכן הוא חל[2].
בתוך דברי הספרי בפרשתנו (אות קנ”ג), מוגדר ההבדל הרוחני שבין נדר ובין שבועה בלשון הזו:
“מה הפרש בין נדרים לשבועות בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו”.
גם בזוהר (משפטים קט”ו ע”ב) מובאת אמירה זו, ומשם עולה שחיי המלך הם ענין גבוה ומרומם יותר מן המלך בעצמו, שכן אמרו שם שאמירה זו מצביעה על מעלה של הנדר ביחס לשבועה. על פניו הענין איננו מובן כלל, ויש לבארו.
הרמב”ן בפירושו (ל’, ג’) רומז לכך שיש בהבדל הרוחני הזה כדי לבאר את העובדה שהנדר חל על דבר מצווה ושבועה לא. ברצוננו לבאר את הדברים, וכהמשך להם גם להסביר לפי הספרי הזה את היסוד שהזכרנו שנדר חל על חפץ ממשי, להבדיל משבועה.
עוד יש לשאול מה ראתה התורה להניס את הרוצח שרצח בשוגג לערי המקלט? אם ראוי לו עונש מיתה על ידי גואל הדם כיצד עיר המקלט ממלטת אותו מכך; ואם לא ראוי לו עונש כזה (כמו שנראה מכך שבית דין לא הורגים אותו בעצמם) מדוע עליו לנוס לשם?
***
העולם הבא
כדי להבין את הענין יש לחזור ולהקדים מה שכבר הבאנו בכמה מקומות (למשל בפרשת בלק), על שתי ההנהגות בהן מנהיג ה’ את עולמו. הרמח”ל מבאר בספריו באריכות שהעולם מתנהג בהנהגת המשפט, כלומר הנהגת שכר ועונש המורגלת במחשבת האדם הדתי. עם זאת, פעמים שישנה התערבות ‘מגבוה’, הבאה לשנות את המהלכים בעולם כדי להביאו לתכלית אותה מיעד לו ה’ יתברך. התכלית הזו היא הובלת העולם לגילוי שם ה’ וביעור כוחות הרע מן העולם. אז יתברר לכול שהעונג הגדול ביותר שאפשר להשיג בעולם הוא דבקות רוחנית ב-ה’ יתברך, ונמצא שגילוי שמו הוא האושר המקוּוה לאנושות.
כאן אנחנו רוצים לקחת את הדברים הללו לכיוון שונה מעט. ההנהגה הרוחנית של שכר ועונש היא המפגש העיקרי שלנו עם ה’. כיום יש הסתר פנים של סוף הגלות הארוכה והאחרונה, ולכן אין לנו כעת נביאים, אך בזמן שהנביאים פעלו הם העבירו תדיר מסרים מ-ה’ לעם. עיקר המסרים היו הדרכות מ-ה’ מה לעשות ומה לא לעשות, וכן ייעוד שכר או עונש למקרה שיקיימו או שלא יקיימו את דברי התורה והנביאים. נמצא שעיקר המפגש של הציבור עם דבר ה’ נסב סביב השכר והעונש.
גם כיום, כשאין לנו נביאים, העיקרון הזה לא השתנה. עבודת ה’ שלנו, בלימוד תורה או קיום שאר המצוות, היא עיקר הפגישה שלנו עם ה’ יתברך. העיסוק הבלתי פוסק באסור ובמותר (בלימוד ובמעשה) הוא פגישה עם מסגרת השכר והעונש. מובן שאדם לא חייב לכוון בעבודתו על מנת לקבל פרס או להימלט מן העונש, שאלה דרגות נמוכות יחסית, וראוי לכוון לשם שמים בכל מעשיו ולא לשם הנאתו. עם זאת, עצם העיסוק במצוות שייך למסגרת ההנהגה האלוקית של שכר ועונש, כיוון שהמסגרת הזו בנויה על כך שבעקבות קיום המצוות תתקרב הבריאה יותר ויותר אל ה’, ולהיפך עקב העבירות. לעומת זאת, לעתיד לבוא המצוות יתבטלו ולא יהיה בהן עוד צורך (נידה ס”א ע”ב).
וכן בזמנים עברו, גם הצדיקים שלא נזקקו להתראות החוזרות ונשנות של הנביאים על קיום המצוות, ולא נזקקו לתמריץ של שכר ואזהרה של עונש, גם הם סבבו בעבודת ה’ שלהם בתוך המסגרת המתוארת של שכר ועונש. גם הם, כמונו, עסקו בקידום העולם אל עבר תעודתו הרוחנית, כאשר ברור לכול כי עם הקיום של התורה והמצוות העולם מתקדם למטרתו, ועקב עבירות הוא נסוג ממנה.
המסגרת הזו היא המסגרת הטבעית שבה פוגש אדם את ה’ יתברך בעולם. אך מלאך, או כל יצור רוחני אחר שלא שייך לעבודת העולם הזה של תורה ומצוות פוגש את ה’ באופן אחר. לדידם של יצורים אלה ה’ הוא הטוב הגדול והשלם שמחיה את העולם בעצם מציאותו. הם לא שייכים למארג של שכר ועונש, ו-ה’ מתגלה אליהם כטוב שלם שאינו תלוי במעשיהם.
גם אדם שהולך לעולמו, ומשתחרר לאיזה זמן מן הנטל העולמי, זוכה לקרבת אלוקים בדמות זו שזוכים אליה המלאכים. אנחנו קוראים לזה ‘העולם הבא’, על שם ששלב המיתה הוא שלב המגיע אחרי תקופת החיים, אך ‘העולם הבא’ נמצא וקיים כבר עכשיו לא פחות מן העולם הזה. ישנו עולם רוחני עליון שקיים כל הזמן, ובו פוגשים את ה’ בעצם מציאותו והשפעת טובו ללא קשר עם מעשים טובים של הברואים.
העולם הבא הוא נצחי וקיים יותר מהעולם בו אנו מצויים. לנו, כיצורי העולם הזה, קשה לחוש בכך כי החיים שאנו מכירים הם אלה החומריים. אך בהתבוננות רוחנית ניתן להפנים כי העולם הזה הוא עולם זמני: הוא נברא לפני קרוב לששת אלפים שנה, ובהתאם לדברי חז”ל עתיד להיחרב באלף השביעי (ראש השנה ל”א ע”א). עולם השכר והעונש עתיד להפסיק את פעילותו המוכרת לנו. לעומתו, מסגרת העולם-הרוחני עתידה להתקיים גם לאחר חורבן העולם הזה. לעתיד לבוא, הברואים שיזכו להישאר יחיו בצל הטוב האלוקי שיורעף עליהם תדיר.
אם עניינו של ‘העולם הבא’ הוא חיים בדבקות אלוקית נגלית, ומטרת העולם הזה ועבודתו הרוחנית היא להביא את המציאות לקרבת אלוקים, נמצא שבצורה כוללת העולם הזה אמור להביא אותנו אל העולם הבא. תכלית העולם הזה היא לזַכות את הבריאה החומרית להגיע לדרגה הרוחנית שקיימת כבר כעת בעולם הבא. מכלל הדברים עולה שהנהגת הייחוד עליה דיבר הרמח”ל היא בעצם מדרגת העולם הבא, שהעולם הזה שואף אליו, והנהגת המשפט היא מדרגת העולם הזה.
הרצון של ה’ להוביל את העולם לתכלית הרוחנית המיועדת לו, מצריך מדי פעם התערבות אלוקית במערכת השכר והעונש. גילויי הנהגת הייחוד בתוך מערכת הנהגת המשפט נועדים להציב את המטרה העולמית במרכז, ולא לתת לחטאי דיירי הכדור שלנו את היכולת להסיט אותו ממסלולו הרוחני, חלילה. בנוסף על כך, באופן כללי ה’ נוהג בחסד גדול עם העולם ומשפיע לו רוחניות וטובה גם כאשר בני האדם אינם זכאים לכך. ה’ מחיה את העולם בטובו ללא קשר עם מעשי הברואים, כיוון שלעולם יש מטרה גדולה שאי אפשר שתתפספס רק בגלל שאנשים לא מבינים את גודלה.
הנהגת השכר והעונש, הבנויה על מעשי בני האדם, לא יכולה לעמוד בפני עצמה ללא סיוע ותמיכה נסתרת של הנהגת הייחוד. מאחורי הקלעים, מאחורי הצד הנגלה של המלך היושב על כסא המשפט ודן את הברואים על פי מעשיהם, פועם לב אלוקי רחום שזן את העולם כולו בטובו. הצד הנגלה של ה’ הוא כדמות מלך שופט, והצד הנסתר הוא כדמות זקן מלא רחמים. כיוון שהנהגת העולם הבא היא העיקרית, אליה שואף העולם הזה והיא תתפוס בעתיד את מקומו של העולם הזה ושל השכר והעונש, נמצא שהפן האלוקי של החסד והרחמים לכול הוא עיקרי וחשוב יותר ביחס לפן השופט.
עוד יש להקדים, שהמושג ‘חיים’ יכול לקבל משמעויות שונות. למשל, מבחינה מדעית חיים נמדדים בפעילות של גלי המוח. מבחינה רוחנית עיקר המושג ‘חיים’ איננו פעילות המוח, שהיא בסופו של דבר ביטוי גשמי מוגבל. החיים בעיקרם הם קרבה ל-ה’ יתברך[3]. אדם חי יכול לנצל את כוחותיו כדי להכיר ולדבוק באלוקיו, דבר שהגוף הדומם לא מסוגל לכך. חז”ל עמדו על הנקודה הזו בברכות י”ח ע”ב: “והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל”. ולהבדיל מהם הצדיקים גם במיתתם קרויים חיים, שכן גם לאחר המיתה נשמתם דבקה ב-ה’ בעולם הבא. ועל זה אמרו חז”ל (דברים רבה פרשת וזאת הברכה): “הצדיקים שאפילו במיתתן קרויים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי”.
נדר ושבועה
ראינו שהנדר מתייחס בהגדרתו ההלכתית לאיסור החפץ, לעומת השבועה שמתייחסת לאיסור הפעולה המופשטת. השבועה שייכת וקשורה למדרגת העולם הזה, עולם העשייה והפעילות. העולם הזה הוא עולם חולף, ומציאותו נחשבת לקיימת פחות מזו של העולם הבא. שלמה המלך, בהתייחסו למעשי העולם הזה קרא להם ‘הבל’: “הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל” (קהלת א’, ב’). השבועה תלויה בהבל-פיו של הנשבע. ולהבדיל מהנדר, שבעקבותיו נוצרת מציאות של איסור בחפץ מסוים, השבועה נשארת ‘הבל’ מתחילתה ועד סופה.
הנדר קשור במהותו לעולם הבא, עולם המציאות הקיימת שאיננה משתנית ואיננה תלויה בפעילות. המציאות הרוחנית היא יותר יציבה וחסרת-שינויים מאשר זו הגשמית. הנדר קובע מציאות בעולם, ויוצר איסור על חפץ קיים. זוהי בבואה של המציאות היציבה והקיימת המצויה בעולם הבא[4].
בספרי (שהובא לעיל) ביארו חכמינו ששבועה היא במלך עצמו, והנדר הוא בחיי המלך. השבועה היא במדרגת העולם הזה, העולם הזמני שנמדד בכלים של שכר ועונש. מבחינתנו, בני האדם הגשמיים, זהו עיקר הגילוי של ה’. כך אנחנו נפגשים בתקופת חיינו עם ה’: כשופט כל הארץ. לדידנו זהו המלך עצמו[5]. לעומת זאת, הנדר שייך לדרגת העולם הבא, שהוא חיי המלך. כלומר, כפי שהתבאר העולם הבא מקרין חסד אלוקי כללי מאחורי הקלעים של הנהגת העולם הזה. מבעד למארג הקשוח של השכר והעונש מבצבץ הטוב האלוקי, שעיקרו הוא קרבת אלוקים לכל הברואים. אלה הם חיי המלך, קרי ההשפעה הכללית של טוב לעולם ללא קשר למעשי הברואים, שמחיה את העולם הזה.
בכך הסברנו מבחינה רוחנית את הגדר ההלכתי המחלק בין נדר שחל על חפץ מגושם, לבין שבועה העוסקת בפעילות מופשטת. ויש בדברים גם כדי לבאר את פנימיות הגדר ההלכתי לפיו הנדר חל על דבר מצווה והשבועה לא, כפי שהבאנו בתחילת הדברים. השבועה סובבת סביב העולם הזה, עולם קיום התורה והמצוות. היא חלק מהמערכת, וככזו – היא מחויבת למצוות. אין בכוחה להתמודד עם חיוב קיום המצווה, וכאשר נוצרת התנגשות השבועה בטלה כלא-הייתה. אך הנדר שייך לעולם הבא, שהוא עולם המשוחרר מכבלי השכר והעונש, וכן מתנאי קיום התורה והמצוות. הנדר שייך למקום מרומם כזה שעוקף את המצוות המעשיות, ומציאותו העצמית גוברת עליהן.
כל נדרי
עיקר הגילוי המעשי של דרגת העולם הבא בעולמנו היא התשובה. הזכות לכפר על הנפש החוטאת לא שייכת לכלים של שכר ועונש. מבחינת הנהגת השכר והעונש אין מקום לתשובה.
“שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה להם חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו היינו דכתיב על כן יורה חטאים בדרך יורה לחטאים דרך לעשות תשובה” (ירושלמי מכות פ”ב ה”ו).
התשובה שייכת לטוב האלוקי, זה שאחוז במגמה הנצחית של קרבת אלוקים לכלל הברואים. מכוח המגמה הגדולה הזו, יש כפרה לחוטא כדי להשיבו אל התכלית החשובה. השכר והעונש הוא חשוב, אך הוא רק אמצעי. התשובה נובעת מההנהגה הרוחנית המרכזית של העולם הבא. היא נותנת חיים – כלומר קרבת אלוקים, לכול.
היום שמבטא יותר מכול את התשובה ומעלתה הוא יום הכיפורים. ביום הקדוש הזה מתגלה אור העולם הבא בעולם שלנו, והכפרה הגדולה מגיעה. קרבת אלוקים מיוחדת שוררת בכל הבריאה ביום הזה, כפי שהתבאר אצלנו בדברים לפרשת אחרי מות.
אחד מן הדברים המייחדים את היום הקדוש הזה הוא תפילת ‘כל נדרי’. מבחינה הלכתית אין חשיבות גדולה לכל נדרי, ובסך הכול עסוקים בהתרת נדרים הלכתיים. אך די להתבונן בחשיבות וברגש הכבוד שרוחש כל הציבור למעמד הזה, כדי להבחין בייחוד רוחני-פנימי של הענין. לפי הדברים שהתבארו יש לבאר את הקשר המיוחד בין כל נדרי ליום הכיפורים, שכן שניהם שייכים לדרגת העולם הבא. ביום הזה, של הכפרה הכללית והארת העולם הבא, אנחנו מבקשים מ-ה’ להתיר מעלינו את כל הנדים הרוחניים. היינו אפילו את המציאות הרוחנית החזקה שנגזרה עלינו, שהיא בבחינת נדר ולא רק שבועה, אנחנו מבקשים להתיר מכוח קרבת האלוקים הגדולה שמתגלה ביום הזה.
ערי מקלט
העולם הזה הוא עולם הפעילות והשינויים, והעולם הבא הוא עולם הקיימוּת והנצח. בעולם שלנו אפשר להתקדם, ואפשר לחטוא. ניתן לתקן ואפשר לקלקל. העולם הזה בנוי כך שהוא סובל ומכיל גם את החטא, והחומר מגבה את המעשים הרעים כמו את אלה הטובים. בחפצים רבים ניתן להשתמש בין לטוב ובין לרע. זהו חיסרון טבוע והגדרתי בעולם החומר. ללא הפן הזה של העולם לא היה שייך ליצור עולם של עבודה רוחנית ושל שכר ועונש, המיוסדים על בחירה חופשית.
ככלל, הארץ מבטאת בדברי הנבואה את כלל המציאות הגשמית העולמית. כאשר קין הורג את הבל, הארץ נותנת את חלקה הטבעי בחטא, ובולעת את הדם. על זה נאמר בתורה: “וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ” (בראשית ד’, י”א). היינו מצפים שהארץ לא תכסה את הדם, שלא תשתתף בפעולה האיומה הזו של רצח. ולא היא; הארץ מכילה את הרוע, כמו שהיא מהווה כר פעולה למעשים הטובים.
גם בפרשתנו הארץ מתגנה בשיתוף פעולה עם הרוצח:
“וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ” (ל”ה, ל”ג).
‘ולא תחניפו’ פירושו אל תחייבו, כמו שכתב רש”י. אל תגרמו לארץ להשתתף במעשה הרע הזה של רצח. והיה אם בכל זאת נרצח אדם, הארץ צריכה כפרה בדמות דין ברוצח. כאן אפילו אין להיתלות בכיסוי דם הרוצח כביטוי לפשע של הארץ. עצם העובדה שניתן לרצוח בעולם זהו חיסרון הטבוע במציאות, והתיקון שלו הוא בעשיית דין ומשפט[6].
אך כל זה ברוצח במזיד, ששייך להרוג אותו כעונש. אך מה נעשה ברוצח בשוגג, שלא מגיע לו עונש מיתה בבית דין?
הרוצח בשוגג צריך לגלות לאחת מערי המקלט. הגלות לערי המקלט היא הצלה לרוצח מיד גואל הדם. במידה ולא יימצא הרוצח בעיר המקלט יוכל גואל הדם להרוג אותו. כל זמן שהרוצח מסתובב בארץ הוא מסור ביד מאורעות העולם, ובמקרה הזה – ביד גואל הדם הזועם, ועלול להיהרג. כשם שהוא הרג ולא נזהר מספיק, כך עלולים להרוג אותו, בצורה של כעס טבעי ושל חלק ממקרי העולם הזה שמזמנים רעות.
ערי המקלט מצילות את הרוצח, ושם אסור לגואל הדם להורגו. ערים אלה אינן שייכות למערכת של המציאות הטבעית המזמנת מקרים רעים. אלה ערים של הלויים, שבמהותם מנותקים מהחיים הגשמיים הרגילים, חיי השינויים, העליות והמורדות. הלויים אינם שייכים לפיתוח הארץ ולעיסוקים חומריים כאלה. הם שבט שמובדל מכלל הציבור לשם דבקות ב-ה’, כאשר מתוך דבקותם זו זוכים כלל הציבור למעלה גבוהה יותר. לכן הלווים לא מקבלים נחלה רגילה כשאר השבטים:
“לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה’ וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה’ הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ” (דברים י”ח, א’-ב’).
במקום נחלה גשמית הלויים מקבלים דבקות ב-ה’.
ערי הלויים הן המקום שבו הזמן על כל מאורעותיו עומד מלכת. זו בועה יציבה של דבקות ב-ה’ יתברך בתוך המערכת הגועשת של טוב ורע מסביב. הן שייכות לבחינת העולם הבא, בו הדבקות ב-ה’ היא יציבה ובלתי ניתנת לערעור. מהמקום הזה נשלחות זרועות חמות של קבלת החוטא בתשובה, שכפי שהתבאר זהו הרושם המשמעותי ביותר שדרגת העולם הבא מותירה בעולם הזה. בערי הלויים הרוצח מתקבל כפי שהוא, על אף הנפילה הרוחנית שעבר.
וידר יעקב נדר
כל הארץ היא בבחינת ‘שבועה’, על דרך מה שהתבאר לעיל, בהיותה שייכת למערכת של השינויים והפעילות של עולם השכר והעונש. ערי המקלט שייכות לבחינת ‘נדר’, בהיותן מבטאות את מדרגת העולם הבא, את המקום של היציבות הרוחנית והדבקות הקבועה ב-ה’.
בדברינו לפרשת ויצא ביארנו את עניינה של העיר לוז, שמה הראשון של בית אל. באריכות רבה הראינו שם מן הפסוקים ומן המדרשים שהעיר לוז היא מקום אידאי מיוחד, כזה ששייך לרוחניות בטהרתה ואיננו שייך לעולם שלנו כפי שהוא מוכר לנו. זוהי עיר שהדרים בה אינם מתים, ובכך אינם שייכים לארעיות של העולם. עיר זו היא רוחנית ומבטאת דבקות תדירה ב-ה’, ואחד הביטויים המרכזיים לכך הוא היות עיר זו מקום המקדש, שכן זהו שמה הראשון של בית אל, עליה אמרו חז”ל שהיא ממוקמת במקום המקדש.
פעמים רבות מוזכר ש-ה’ נשבע לאבותינו ולנו לתת לנו את ארץ ישראל. לארץ ישראל, כמו לשאר העולם, מתאים האופי הרוחני של השבועה. על אף הקודש המתגלה בה, בסופו של דבר זוהי ארץ גשמית שמתנהגת בהנהגת השכר והעונש על כל החסרונות הגשמיים הכלולים בכך.
מעניין ביותר לראות, שדוקא בהקשר של העיר לוז מצאנו שימוש בלשון נדר ולא שבועה. יעקב אבינו נודר נדר:
“וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹקִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ” (בראשית כ”ח, י”ט’-כ”ב).
מצאנו עוד דמויות שנדרו נדר ולא נשבעו. למשל עם ישראל במלחמה עם הכנעני יושב הנגב (במדבר כ”א), או יפתח שיצא למלחמה עם בני עמון. אך שם הלשון מתאימה ומתקבלת, כיוון שהנדר מוסב שם על חפץ ממשי. עם ישראל נודרים לתת להקדש את שלל המלחמה ההיא, ויפתח נודר להקדיש את היוצא מדלת ביתו. אך יעקב אבינו לא נודר להקדיש חפץ מסוים, אלא נודר לבצע פעולה: “וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים”, ורש”י מפרש שהכוונה היא שיעבוד שם את ה’. אמנם הדבר השני – עישור מעשר מנכסיו, יכול להיחשב כנדר, אך על כל פנים המעשה הראשון לא שייך ללשון נדר אלא ללשון שבועה. ומדוע אם כן נקטה התורה כאן לשון של נדר?
ועל פי מה שהתבאר מובן הדבר היטב, שכן על אף שהלשון ההלכתית של נדר מוסבת דווקא על חפץ גשמי, מכל מקום המשמעות הרוחנית של נדר כוללת יותר מזה. יעקב אבינו נודר שאם יחזור בשלום יעבוד את ה’ דווקא במקום ההוא שנקרא מתחילה ‘לוז’. עבודת ה’ של אותו המקום נקבעת על פי האופי הרוחני שם, שהוא קישור למעלת הנצח והעולם הבא, שהיא בבחינת נדר ולא שבועה.