לפרשת לך-לך - צמצום והתעצמות
פרשת לך-לך מחזירה אותנו כל שנה לאברהם אבינו, האב הזקן שלנו. אדם גדול ביותר, שכבר בפשט הפסוקים, אפילו ללא מדרשי חז”ל, מצטייר כענק ממש. ובפתח הפרשה מופיע אחד מן הניסיונות הגדולים – “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”. לא כתוב לאן, לא כתוב מה יהיה, ואברהם הולך אל הלא-נודע בעקבות הצו האלוקי.
אלא שההתרגשות קצת מתעמעמת, ואפילו הופכת לפליאה מסוימת, כאשר קוראים את סוף הפרשה הקודמת. “וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם”. פלא גדול; האם ייתכן שזהו אך צירוף מקרים שתרח בוחר להוביל את משפחתו דווקא לארץ כנען, שהיא הארץ המובטחת לאברהם ולזרעו? ועוד, על איזה סוד התורה שומרת באמרה ‘אל הארץ אשר אראך’, אם המסע הוא אותו המסע המקורי שכבר הותחל?
ועוד, לשם מה צריך ה’ לצוות על דבר שכבר הותחל ועומד להשתלם[1]?
שאלה נוספת יש לשאול בעניין ברית בין הבתרים. ברור בפסוקים שהברית נכרתת על ירושת הארץ. היא באה כתגובה לשאלה “במה אדע כי ארשנה”, ובסופה נאמר: “ביום ההוא כרת ה’ את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וכו'”. ואם כן, מדוע בין לבין בא הסיפור העצוב, מבחינת אברהם, על גלות בניו למצרים? ואותה השאלה נשאל על בחירת החפצים לעבור ביניהם בברית: מדוע נבחרו דווקא פגרי פרים, עזים ואילים, המסמלים את אומות העולם המצרות לישראל, כמו שפירש רש”י?
עוד אנחנו רוצים לעמוד על התנהגותו של אברהם בריב בין שרה להגר. שרה אומרת: “וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ”. ברור שאם שרה מאשימה את אברהם הרי שיש דברים בגו. ופרשו חז”ל (בראשית רבה מ”ה, ורש”י מביאם) ששרה טוענת כלפי אברהם מדוע לא התפלל גם עליה, שהזרע יהיה ממנה, ומדוע הוא שותק על החירופים של הגר. והנה, הטענה השניה לא מסבירה מדוע שרה מאשימה את אברהם בכל הענין, כי סוף סוף היא יזמה את הכנסת הגר לבית כאישה. ואם כן, גם אם אברהם אחר כך לא מוחה בהגר, אין בכך כדי להאשים אותו בכל הענין. ולומר שעיקר הטענה שלה היא מדוע הוא שותק, זה דוחק כי פרט זה לא כתוב בכלל בפסוק. אך בטענה הראשונה בהחלט יש בכדי להאשים את אברהם – אם היה מתפלל גם על שרה לא היה צריך את כל המוקש של הגר. ולכן צריך להבין בעיקר מדוע לא התפלל אברהם על שרה?
עוד יש להבין מהו הקשר המהותי בין מצוות מילה לאברהם אבינו. לא מצאנו מצוות שהאבות הצטוו בהן בפירוש בכתוב חוץ מזו[2], וגם במצווה זו אין אזכור בהמשך לקיומה על ידי יצחק או יעקב. מזה משמע שיש קשר מהותי וחשוב בין מצוות ברית המילה לאברהם דווקא.
ובאותו ענין יש להתפלא על דברי חז”ל (בבראשית רבה, מובאים בקיצור ברש”י):
“ולמה נקרא שמו ממרא רבי עזריה בשם רבי יודה שהימרה פנים באברהם בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם למול הלך ונמלך ב-ג’ אוהביו אמר לו ענר כבר אתה בן מאה שנה ואת מצער עצמך אמר לו אשכל מה את הולך ומסיים עצמך בין שונאיך אמר לו ממרא איכן לא עמד לך בכבשן האש וברעבון ובמלכים וזה הדבר לא תשמע לו”.
לפי היכרותנו עם אברהם נראה מוזר ביותר שאברהם, שהולך עם ה’ באש ובמים, ועומד בכל הניסיונות, פתאום יתלבט עם חברים האם לקיים את ציווי ה’. מה גורם דווקא כאן לאברהם לנהוג כן?
***
היבדלות
אברהם אבינו מידתו מידת החסד. “תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם” (מיכה ז’, כ’). החסד במהותו הוא לתת ולהשפיע, ואצל אבינו הראשון, הענק שבענקים, ההשפעה היתה כפולה ומכופלת. לבד מעשי חסד לרוב, היה אברהם משפיע טוב רוחני לכל מי שהיה יכול. בחרן גיירו הוא ושרה אנשים והכניסום תחת כנפי השכינה. חז”ל מתארים את אברהם כחולק על הנורמות המקובלות של עבודה זרה, ומשדל בעקביות אנשים לעזוב את הפסלים ולעבור להאמין ב-ה’ יתברך. אין אלה דרושים בלבד, אלא הדבר כתוב פעמיים בפירוש בפסוקים, שאברהם קורא בשם ה’. וכן לקמן (כ”א, ל”ג): “וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה’ אֵל עוֹלָם”[3]. הוא לא מחכה שיבוא אדם לשאול אותו, או שיד המקרה תזמן מצב בו יוכל להשפיע. אברהם יוזם את הפצת שם ה’ בכל מקום שיש בידו לפעול. אצל אברהם החסד הגשמי הוא ביטוי נמוך יותר של החסד הרוחני בו הוא עוסק תדיר.
אברהם אבינו מצידו היה מחזיר את כל העולם לדת האמת, אם היה לאל ידו. אך תמורות מסוימות בחייו קוטעות את התכניות שלו. מסתבר, ומתאשש בודאי מחז”ל, שאברהם היה רוצה להחזיר את בני מקום הולדתו לאמונה באל אחד. אלא שלפתע תרח מחליט לצאת מאור כשדים. יציאת תרח ובני ביתו מאור כשדים היתה כאשר אברהם כבר היה בוגר ונשוי, ומסתבר שאם היה רוצה להישאר בחרן היה עושה זאת. כנראה שאותה הסיבה שגרמה לתרח לצאת היא זו שגרמה גם לאברהם לעשות כן.
חז”ל אומרים שהדבר קרה בעקבות הסכנה שנשקפה לחיי אברהם על ידי נמרוד, באור כשדים (מדרש איש שלום פרשה ו’):
“על תרח ועל אברהם בנו היו אומרים חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר אילו בני דור הפלגה שמתוך דרכיהן הרגו את בני ונמצא אבוד מן העולם הזה ומן העולם הבא עמד ויצא משם לשם שמים שנאמר ויקח תרח את אברהם בנו וגו'”.
מרכז התרחשות-האירועים העולמי היה אז בבבל, מקומם של אנשי דור הפלגה, ומקומו של נמרוד. אברהם מוכרח להתנתק מהם, מכורח הנסיבות, ולעקור למקום פחות מיושב ומרכזי. בודאי שמהלך זה הוא הכרח שנכפה על אברהם, ואינו מתאים לתכונת רוחו.
בהמשך, פרעה משלח בתקיפות את אברהם מארצו. אמנם נראה שאברהם יצא משם מרוצה; גם נפתרה הסכנה לעצמו ולשרה, וגם חזר ברכוש, חלף העוני של הרעב. אך מכל מקום על פי תכונת נפשו היסודית, יש לשער שאברהם לא שמח בכך שזכות הכניסה למקום מרכזי כמו מצרים[4], נחסמה בפניו.
פרידה עצובה נוספת נכפית על אברהם מלוט בן אחיו. לאורך חייהם, עד המריבה בין רועיהם, היו אברהם ולוט צמודים. עוד מאור כשדים, עבור דרך חרן, ועד המסע לארץ ישראל. לוט מתואר בפסוק כְזה שהולך עם אברהם: “וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם” (י”ג, ה’). מסתבר להניח שהפרידה הזו לא הוסיפה לאברהם שמחה.
עוד ציון להפרדה של אברהם מהעולם הוא בשם: “אברם העברי” (י”ד, י”ג), עליו דרשו חז”ל (בבראשית רבה): “ויגד לאברם העברי וכו’ רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד”.
ה’ מוביל את אברהם בדרך של היבדלות מסביבתו, בזמן שזה נגד תכונת רוחו. מה הטעם לכך ש-ה’ מוליך את אברהם בדרך הזו?
צמצום האור
חז”ל אומרים (מדרש איש שלום, ביום השמיני, ג’, ומובא ברש”י) על הפסוק: “ו-ה’ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ” (י”ג, י”ד), שאין כאן רק ציון זמן, אלא דווקא מתוך הפרידה מלוט, שרתה הנבואה על אברהם. דווקא מתוך שנפרד מהרשע, נגד תכונת נפשו, ה’ מדבר איתו.
המטרה של הפרדת אברהם מהעולם היא בסופו של דבר תיקונו. כבר אמרנו בדברינו לפרשת נח, שבעולם הזה התיקון לא בא במנות גדושות של שפע, אלא דווקא בעבודה שקטה ופנימית, בעבודה איטית ויסודית, שאת פירותיה רואים רק לאחר זמן. כך רואים בחינוך, וכך המצב ברוחניות. כדי ליצור תיקון עמוק ויסודי, שיתקיים ולא יתמוטט תוך זמן קצר, יש לצמצם את האור. זהו יסוד שהוחל כבר בבריאת העולם, שכדי ליצור בריאה הוכרח ה’ לצמצם את אורו, ונמשך בכמה תחנות לאורך ההיסטוריה. העולם שאחרי חטא אדם הראשון, וזה שאחרי נח הם דוגמאות לכך.
האור הגדול של אברהם אבינו בהחלט יכול לפעול פעולות משמעותיות בעולם. אך הפעולות האלה מצומצמות ביחס למה שאפשר לפעול על ידי כינוס הכוחות, והכוונתם למקום מדויק, גם אם בהשקפה ראשונה לא נראה שהתקווה תגיע ממנו. “הנפש אשר עשו בחרן” נשכחו זה מכבר, ולעומתם עם ישראל שיצא מאברהם חי וקיים, ועוד יפעל גדולות ונצורות. ה’ יתברך מכוון את אברהם בדרך כזו של הפניית האור הגדול שלו לאפיק המתאים. האפיק הנכון הוא בנין עם ישראל בארץ ישראל. נכון שזו לא הארץ המרכזית ביותר, אבל ברוחניות היא הצומת המרכזית דרכו עובר השפע לעולם, ורק בה עם ישראל יגדל ברוחניות.
הצמצום הנזכר של הכוחות בא לידי ביטוי בעצם המסע לארץ ישראל, על דרך מה שחז”ל אמרו שהדרך ממעטת את הכוחות (בראשית רבה ל”ט): “אמר רבי חייא לפי שהדרך מגרמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה וממעטת את היציאה וממעטת את השם”. אלא שהצמצום בסופו של דבר נועד לברכה רוחנית גדולה לעולם, ולכן כנגד כל חיסרון אברהם מתברך מפי ה’, כהמשך דברי המדרש: “ממעטת פריה ורביה – ואעשך לגוי גדול, ממעטת את היציאה ואברכך, ממעטת את השם ואגדלה שמך”.
אברהם כנראה מבין ומזדהה עם הכיוון, על אף שהוא מנוגד לתכונת רוחו, מתוך הבנה שבסופו של דבר ההשפעה רק תגדל מתוך כינוס הכוחות. הדבר בא לידי ביטוי כאשר מלך סדום רוצה להעניק לאברהם רכוש, ואברהם מסרב. “אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם” (י”ד, כ”ג). נשמע קצת צורם, אך המדרש (תנחומא) במקום משבח ביותר את אברהם על כך. אברהם עושה זאת כנראה מתוך מחשבה על המרחק שעליו לשמור מהגויים. כתוב בסנהדרין נ”ב ע”ב:
“לְמה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש[5] כיון שנשבר שוב אין לו תקנה”.
העצמה של התלמיד-חכם, ובמקרה שלנו – של אברהם אבינו, תלויה בכך שישכון לבדד ולא ייזקק לחסדי הסובבים אותו. אברהם צריך להיות עצמאי ולהתהלך לבד. ביתר-שאת רואים שאברהם בעצמו מפריד מעליו את מי שלא שייך לדרכו הרוחנית, בכך שמשלח מרצונו את בניו מן הפלגשים: “וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם” (כ”ה, ו’).
ברית מילה
אין לך מצווה שמסמלת את מגמת כלל הפעילות הרוחנית של עם ישראל בעולם, כמו מצוות מילה. הסרת הערלה מהמקום הכי נמוך והמקושר ביותר לתאוות, היא משל להסרת הלוט הגשמי העכור מעל פני הקודש האצור במציאות כולה. עם ישראל חותם בבשרו את הסימן המורה על מגמת חייו. הזרע, שהוא הנותן חיים בעולם, פועל דרך אותו האיבר הגשמי והנתון תדיר לתאוות וניסיונות. לכאורה היינו מצפים שהענקת החיים בעולם תתבצע דרך אבר רוחני כמו הפה, או בדרך אחרת פחות גסה ומגושמת. אך המציאות איננה כך. השפע הגדול ביותר בגוף האדם, פועל דווקא דרך צמצום כל הכוח והשפעתו דרך מקום אחד קטן ומגושם. ברגעים שלפני הזרעת הזרע ישנה התרגשות גדולה החופפת על כל הגוף. כל הגוף רוצה להעניק ולהשפיע. אך רק אותו האבר של המילה זכאי לכך שהשפע יעבור דרכו. כדי להשפיע צריך לצמצם את הרצון הגדול לתוך אותו מקום נמוך. וכך נוצרים חיים ויורדות נשמות.
וכך גם ברוחניות, כדי להשפיע בעולם צריך להצטמצם, ולעשות פעולות שלא נראות כפעולות הרוחניות ביותר שיכולים היינו לדמיין. הרבה מהמצוות הן אפרוריות ולא מרגשות. גם בלימוד תורה ישנם חלקים רבים שההתעניינות הטבעית שהם מעוררים בלומד היא מועטת. אך זו המציאות, ואין אנו מתווכחים עם ה’ יתברך, שיצר כך את המציאות.
מצוות ברית המילה היא המתאימה ביותר לאברהם אבינו, כהדרכה רוחנית לו ולזרעו. את השפע צריך להכווין דווקא למקום המיועד לו על פי הציווי האלוקי, גם אם לא נראה על פניו שהתועלת תגיע משם. וגם אם צריך להצטמצם כנגד הטבע הרוחני, ולהשפיע רק במנה מועטת – זה שווה את התועלת העתידה.
הכניסה לארץ ישראל במידה מסוימת דומה להזרעת הזרע, שכנגדה מכוונת ברית המילה. כמו שהזרע מגיע למקום שנראה לנו הנמוך והבזוי בגוף, כך גם ארץ ישראל באותם הימים היתה המקום בו נעשו התועבות הגדולות ביותר. כך מצאנו מפורש בפסוקים בסוף פרשת אחרי מות, שם התורה אומרת שיש להימנע מתועבות של גילוי עריות, שאת כולן עשו תושבי הארץ הקודמים, והארץ הקיאה אותם. וכן כשאברהם מחפש אשה ליצחק, הוא משביע את אליעזר שלא ישיא לו אשה מבנות כנען, משום שהיו פרוצים ביותר בתועבות. ודוקא לארץ הזו אברהם נשלח להאיר משם את האור שלו. וזאת משום שאף על פי שלמראית עין עלול להיראות לנו המצב קודר ושפל, ה’ יתברך יודע את גודל האור שעתיד לצאת דווקא מן הצמצום הזה.
מצוות המילה, בהיותה מיוחדת לעם ישראל גם מבחינה מעשית, וגם מבחינת המגמה הרוחנית שהיא מבטאת, מבדילה את עם ישראל מן הגויים בגופם ממש. הבדלה זו היא כעין גושפנקא לכל התהליך שאברהם עבר עד אז. ואם עד אז היו לו כל מיני הכרחים מעשיים להתנתקויות שלו מהגויים, הרי שכאן אין הכרח כזה, חוץ מציווי ה’. ועוד, שעד עכשיו ההתנתקות היתה מעורפלת, ללא חותם גשמי בגוף, וכעת נוסף גם החותם הזה.
אברהם מתייעץ עם ידידיו על קיום ברית המילה. לא מסתבר כלל שהוא שאל אותם האם לעשות זאת או לא. חז”ל התכוונו לתאר את הטענות בעד ונגד המילה, דווקא מצד ההסתכלות של הגויים. אחד טוען שמבחינה מעשית לא כדאי. השני טוען: בשביל מה לך להבדיל את עצמך עוד ועוד מהאומות, זה יביא עליך שנאה מרובה. אך ממרא אומר לו, זה ציווי ה’ וכך תעשה. לומר לך, שאפילו הגוי, במצב מתוקן, יכול להבין שההבדלה הזו בין ישראל לעמים היא לטובה. אם כך ה’ רוצה שיגיע השפע לעולם, כך צריך לעשות.
כי ביצחק יקרא לך זרע
ההצטמצמות לארץ ישראל ברורה לאברהם, והוא גם מבקש עליה. אך ההצטמצמות לעם ישראל כעם הנבחר מתוך זרעו עדין לא התבררה לו, לפחות כל זמן שיצחק לא נולד. אברהם מצוי במצוקה. לא רק שהוכרח להיפרד מהגויים, אלא שהדבר קשה עוד יותר בכך שלו עצמו אין בכלל ילדים. את מי הוא יחנך, ולמי הוא ישפיע את כל הרוחניות העצורה בקרבו?
אברהם מסכים לרעיון של שרה לנסות לבנות את הזרע מהגר. אלא שההסכמה שלו היא כנראה קצת יותר ממה ששרה תכננה. שרה היא בעלת רוח הקדש, והיא אשה. שתי התכונות האלה עוזרות לה להגיע להכרה פנימית שהיא זו שצריכה להיות האמא של עם ישראל. היא לא צריכה הוכחות או סברות לכך, אך חסרה לה האפשרות המעשית לעשות זאת. אברהם, כנגדה, חושב שאין הכרח שהזרע יצא דווקא משרה. הוא אמנם אוהב אותה, אך אין לו את אותה רוח-הקודש שמנחה את שרה[6]. מבחינתו, האפשרות שזרעו יצא מהגר לא שונה באופן מהותי מזו שיצא משרה. על כך שרה כועסת ומוכיחה אותו. והסוף הוא שבאמת שרה צודקת.
אך לאברהם אבינו לוקח זמן רב להתרגל לרעיון. וויתור על בן שלו מנוגד מאוד לתכונת אופיו הרוחני, וכנראה גם הטבעי. כאשר ה’ מבשר לו על לידת יצחק, תגובתו הראשונית היא: “וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ” (י”ז, י”ח). ואין זו מליצה, אלא תפילה ממש, כמו שכתוב בהמשך שם: “וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ”.
אברהם אינו מתייאש כלל מישמעאל. וכן דרשו חז”ל (בראשית רבה ל”ט, ט’) בציווי על העקדה: “וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק”, שאמר אברהם את שניהם אני אוהב, ומשמע שאוהבם בשווה (!), עד שפרט לו ‘את יצחק’. וביותר, כאשר שרה רוצה לשלח את הגר וישמעאל (בפרשה הבאה), אברהם לא מניח לה עד שמגיע לו על כך ציווי מפורש מ-ה’. וזאת על אף שכבר ראה את ההתנהגות הפסולה של ישמעאל. אברהם אבינו לא מוכן לוותר על אף אחד מלהשפיע לו.
ושוב ה’ מפריד אותו, והפעם מבנו. זהו בירור נוסף מבחינת אברהם, עמוק ומשמעותי יותר מאלה הקודמים. כעת הוא צריך להשלים עם זה שעליו להיפרד אפילו מבנו. והכול למען העצמת הכוח הרוחני של עם ישראל בעתיד.
הבירור הזה על יחודו של עם ישראל נרמז לאברהם עוד קודם, אף שבא לידי ביטוי מעשי רק בשילוחו של ישמעאל. אברהם מבקש אות על ירושת הארץ, ומקבל ברית, בתוספת הסבר. ההסבר מתחיל ברמיזות על אומות העולם בתור הבהמות שביניהן עוברים כורתי הברית, להבדיל מהציפור שאותה לא מחלקים, שהיא כנגד עם ישראל. לאחר מכן ישנו גם הסבר מפורש יותר: “וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה”. דע לך, אומר ה’ לאברהם, הארץ שבה נעשה התיקון, לא מובטחת לכל גוי. דווקא עם ישראל, שהוא שונה מהאומות, ונרדף על ידיהן ללא הרף, הוא העם הנבחר. דווקא אחרי שיגלו למצרים ויחזרו לארץ, תינתן הארץ לזרעו. עד אז, האבות נחשבים גרים בארץ (עיין ברש”י לפס’ י”ג), משום שדווקא אחרי יציאת מצרים מתברר ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם.
לפעול עם א-ל
דבר חשוב נוסף שהתורה מלמדת, מענין לענין באותו ענין, הוא התהליכים ש-ה’ מוביל בעולם. הרמח”ל מסביר שישנן שתי הנהגות שמשתלבות יחד בהנהגת ה’ את העולם. הנהגת הייחוד היא מה ש-ה’ מתכנן לעולם ללא קשר למעשי בני האדם. התכנית של ה’ תצא לפועל בכל מקרה. והנהגה שניה היא הנהגת המשפט, שהיא הנהגת שכר ועונש, ותלויה במעשי בני האדם.
אברהם אבינו צריך להגיע לארץ ישראל, ולהתחיל שם בעבודה הרוחנית הגורלית לשם תיקון העולם. במקרה, תרח, שאיננו חשוד על היותו נביא, מכוון את דרכם המשותפת של בני המשפחה לכיוון ארץ ישראל. הרמב”ן (בתחילת הפרשה) אמנם אומר באחת האפשרויות שאברהם ידע את מעלת הארץ ורצה להגיע אליה. אך הפסוק מתאר את תרח בתור זה שיזם והוביל את המהלך של ההגירה לכיוון ארץ ישראל: “וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ”. גם חז”ל תולים את המהלך בתרח, במדרש שהבאנו כבר לעיל:
“על תרח ועל אברהם בנו היו אומרים חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר אילו בני דור הפלגה שמתוך דרכיהן הרגו את בני ונמצא אבוד מן העולם הזה ומן העולם הבא עמד ויצא משם לשם שמים שנאמר ויקח תרח את אברהם בנו וגו'”.
אמנם המדרש תולה זאת בתרח ובאברהם גם יחד, אך בהחלט גם תרח הוא חלק מהמהלך, וסיום הענין בלשון המדרש מופיע בלשון יחיד: ‘עמד ויצא’, ומוסב על תרח.
כמובן שאין זה באמת מקרה. הנהגת הייחוד מכוונת את העולם לעבר תיקונו, גם מבלי שנהיה מודעים לכך, ופעמים גם כשרוצים הפוך, חס וחלילה (עיין ביחזקאל ל”ו). בתחילת המהלך של תיקון העולם על ידי בני אדם, בתחילת דרכו של אברהם אבינו, שהוא ראש וראשון לקריאה בשם ה’, התורה רומזת לנו שהעבודה שלנו (הכלולה במסגרת הנהגת המשפט) היא מוגבלת. היא באה כהשלמה למהלך ש-ה’ מוביל, ומבחינה מסוימת נועדה יותר עבורנו (להיטיב לנו על עבודתנו) מאשר בשביל מטרתה התכליתית.
כשהתורה אומרת ‘אל הארץ אשר אראך’, ולא מציינת איזו ארץ, אין כוונתה שזהו סוד. הכוונה היא שאת אותה ההליכה שממילא הלך אברהם אבינו, הוא צריך לעשות מכוח הציווי. העבודה המעשית שלנו בעולם היא לפעול עם התוכנית האלוקית ולהשתדל להגשימה. ה’ הוא שיראה איזו ארץ צריכה להיות הארץ אליה שואפים, שכן הצד של עבודת ה’ בעולם צריך להיעשות מכוח הציווי האלוקי, ולשם השלמת התוכנית של ה’ יתברך.
הסיבות הגשמיות שגרמו ליציאה מאור כשדים לעבר ארץ כנען לא מספיקות, וייתכן שלכן נשארו בחרן. הציווי האלוקי להגיע לארץ מחיה באור של עבודת ה’ את אותם התהליכים הטבעיים שמתרחשים מעצמם בעולם. אלא שההתרחשות הטבעית, היא עצמה מהלכים ש-ה’ מוביל מתוך מגמה לתקן עולם במלכותו.