לפרשת כי תשא - נפילה ותיקון
כתוב בגמרא (עבודה זרה ד’ ע”ב):
“לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו’ והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים להו לכו אצל צבור”.
ויש לשאול על זה, כיצד ייתכן שאדם או ציבור יחטאו כדי ללמד איך לחזור בתשובה? הרי כש-ה’ מצווה אותנו במצווה או איסור, אסור לנו להתחכם ולעבור על הדברים מתוך מחשבה שהדבר יביא תועלת.
לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות, מצוּוה משה לפסול את הלוחות השניים בעצמו, ו-ה’ יכתוב את הדברים עליהן. זאת בשונה מן הלוחות הראשונים, עליהן נאמר (ל”ב, ט”ז) “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”. כלומר, הלוחות הראשונים הגיעו מוכנות משמים, גם האבנים וגם הכתב שעליהן, ואילו בלוחות השניים משה רבנו צריך להכין בעצמו את הלוחות. מדוע נשתנו הלוחות השניים מהראשונים בענין זה?
העונש על חטא העגל התחלק לשנים. על אותה העת כתוב (ל”ב, ל”ה): “וַיִּגֹּף ה’ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל” (זאת בנוסף להרוגים בידי בני לוי). ולדורות נאמר (שם, ל”ד): “וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם”, ופירשו בגמרא (סנהדרין ק”ב ע”א): “אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון” (כלומר ‘וביום פקדי’ על חטאים אחרים לאורך הדורות, ‘ופקדתי’ אז גם על העגל).
יש להבין את המשמעות הפנימית של צורת העונש הזו, שלא מורגלת במקומות אחרים. מדוע צריך העונש על חטא העגל להתלוות לעונשים אחרים ולא להופיע בפני עצמו?
עוד יש לשאול בסדר הפסוקים לקראת סוף הפרשה, שמשה מבקש: “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ” (ל”ג, י”ח), ו-ה’ כעיקרון נענה לבקשה, אלא שהוא מודיע מראש שלא יוכל להראות את פניו, אלא רק את אחוריו. מכל מקום הוא מתעתד להראות למשה את מה שאפשר להשיג. לא כתוב בפירוש בהמשך הפסוקים ש-ה’ הראה למשה את כבודו, אך פשט הכתובים הוא שההמשך: “וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו” וגילוי י”ג המידות, זהו המעמד בו משה ראה את כבוד ה’. לכן בסוף הענין כתוב: “וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ”; כלומר כאן הוא ראה את גילוי השכינה הגדול אליו ציפה, ועל זאת קד והשתחווה. בין ההסכמה של ה’ לבקשת משה לבין קיום הענין על ידי ה’, משה מצווה לפסול את הלוחות ולהעלותם איתו להר[1].
ועל כך יש לשאול מדוע דוקא אז, בין הבקשה של משה לבין הגילוי של ה’ שמגיע בעקבותיה, חשוב לצוות על יצירת הלוחות השניים? היה אפשר לומר שזה רק כדי לחסוך את העליה הנוספת להר לקבלת הלוחות, כי גם מעמד גילוי השכינה וגם קבלת הלוחות היו בהר. אך זהו כמובן דוחק, שכן גם אם כך היה, התורה יכולה היתה לספר את הסיפור של גילוי השכינה ברצף אחד, ולהשלים אחר כך את הפרט של פסילת הלוחות. שהרי כך דרכה של התורה תמיד, לסיים את הענין ברצף אחד, ואין מוקדם או מאוחר בתורה. ועוד, שגם אם זו תהיה התשובה הפשטנית, עדין יש מקום להתבונן מדוע מבחינה רוחנית אירעו הדברים יחד. מהו הקשר המהותי שבין הלוחות השניים לבין גילוי השכינה למשה?
ברצוננו לעמוד עוד על ענין אחר. כתוב בגמרא (נדה ל’ ע”ב), לגבי עובר במעי אמו:
“ומלמדין אותו כל התורה כולה… וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ”.
הדבר מפליא; אם רוצים ללמד את העובר את כל התורה, מדוע משכחים אותה ממנו? ואם רוצים לשכח – מדוע לטרוח וללמדו מתחילה?
***
חטא אדם הראשון
בגן עדן שלפני חטא אדם הראשון החיים היו שונים במהותם מן החיים המוכרים לנו. לא היו צרות ולא היו בעיות. העולם כולו היה בדרגה רוחנית שונה ממצבו הנוכחי. כל הבריאה היתה רוחנית יותר, וקרובה אל ה’ יתברך. החומר היה מזוכך יותר, ולא כלל רוע[2]. אמנם היה יצר הרע והיו ניסיונות, אך הם לא היו נלווים אל החומר בהגדרה, אלא היוו בריאה בפני עצמה בעולם.
החטא של אדם הראשון גרם לשינוי מהותי בעולם. הוא גרם לערבוב הרע עם הטוב. מעתה, החומר העולמי מספק תאוות וניסיונות בעצם הגדרתו. אמנם יש לו תפקיד חשוב, שצריך לגלות דרכו את ה’ גם בעולם החומרי, אך מכל מקום בד בבד עם חשיבותו הוא טומן בחובו גם בעיות. הבריאה כולה כעת רחוקה מ-ה’. החומר כבר לא מזוכך, והפך למגושם ועכור יותר, בכוללו גם יצרים ורוע בתוכו.
לו היינו מדמיינים את העולם ללא חטא אדם הראשון, לא היינו מגיעים לחשוב על תורה ומצוות. רבות ממצוות התורה שייכות דוקא בעולם החומרי המוכר לנו. עולם רוחני ללא חומר מגושם, הכולל יצר הרע, לא שייך להרבה מן המצוות המעשיות של התורה. וביותר, שכתוב[3] שלו היה אדם הראשון מצליח לעמוד בניסיון ולא לאכול עד שתגיע שבת הראשונה, העולם היה מגיע לגאולתו המקווה, ואז ודאי לא היינו זקוקים כלל לתורה ומצוות. שהרי כך אמרו חז”ל בנוגע לגאולה (שבת קנ”א ע”ב): “והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה”. למעשה מדובר בשעות ספורות, שכן האדם נברא ביום שישי (ועיין גם בסנהדרין ל”ח ע”ב פירוט המעשים בשעות השונות ביום שישי ההוא). לכאורה הדבר מתסכל; מדוע לא יכול היה אדם הראשון להיזהר לכמה שעות ספורות?
למעשה קו החשיבה הזה איננו נכון. קשה לומר שכל התורה והמצוות הן רק תיקון בדיעבד של חטא אדם הראשון. לא מסתבר ש-ה’ יתברך תכנן את העולם הגשמי לכמה שעות ספורות, ללא תורה ומצוות כפי שהן מוכרות לנו, וכל המהלך הרוחני של ימות העולם הוא פרי חטא אחד ויחיד (גדול ומשמעותי ככל שיהיה). על אף הקושי הראשוני בקבלת הענין, נראה שיותר נכון להסתכל על החטא של אדם הראשון ככישלון מוכרח. כלומר, האדם במצבו הגשמי, לא יכול היה להכיל את כל ההארה הרוחנית שהיתה בגן עדן של אז. השפע הרוחני התגלה ברמה גבוהה כל כך, שבן-אנוש לא היה יכול להתחבר אליו בצורה אמיתית. כדי להתחבר לאור האלוקי צריך שהוא יצטמצם באופן שיוכלו הנבראים להשיג אותו וליהנות ממנו. מה שקורה בעקבות מצב כזה, הוא נטייה טבעית אל מה שאפשר להתחבר אליו, וזהו החומר המושך. זהו החטא של אדם וחוה, שגרמו לאפשרות של חיבור אל החומריות ללא קישור לאלוקות.
האפשרות בכל זאת לשוב ולקבל את השפע הגדול של ה’ יתברך, כפי שהופיע בגן עדן בצורה שאיננה מצומצמת, היא באמצעות עבודה רוחנית מאומצת ועקבית של הרוצה לזכות בשפע הזה. העבודה הרוחנית מקדמת את האדם צעד אחר צעד, בבניית היכולת להשיג ברוחניות ולקבל מתוך כך את השפע. זהו התהליך הארוך והמייגע שהחל עם סילוק אדם הראשון מגן עדן, התגבר ביתר שאת בזמן מתן תורה, ועד היום עוד לא תם.
כאן המקום להדגיש, שודאי אין לקרוא את סיפור פרשת בראשית כפשוטו. יש ללמוד את הפסוקים שם בדרך של משל ומליצה, כאשר הנחש מייצג את יצר הרע (או בכלליות יותר – את הרוע העולמי), ועץ הדעת מייצג את הערבוב של הטוב והרע בחומר העולמי[4]. בהמשך לאותו המבט, העונשים של אדם וחוה מובנים כתוצאה טבעית של מעשיהם, ולא כעונש חיצוני שמגיע בעקבות כעס של ה’. בדברינו לפרשת בראשית ביארנו נקודה זו.
עבודה מאומצת
מתוך הדברים עולה גם בענין זה שאלה דומה לשאלה שפתחנו בה, בנוגע לעובר בבטן אמו. אם הרצון האלוקי היה לשים את אדם בגן עדן, מדוע לא נתן לו את האפשרות המעשית להכיל את הגודל הרוחני שם? ואם רצה ה’ שהעולם יסתחרר בכל המאורעות האנושיים המוכרים לנו, שבאו בעקיפין בעקבות החטא – מדוע מלכתחילה שם את אדם הראשון בגן עדן, ולא מחוצה לו?
התשובה היא ש-ה’ רוצה לזכות אותנו בקרבה אמיתית ושלמה אליו. וכבר ביאר הרמח”ל באריכות בספריו, שאת הטוב האמיתי (שהוא הקרבה הרוחנית אל ה’) לא ניתן לקבל במתנת חינם מ-ה’, שכן אז המדרגה הרוחנית לא תהיה שייכת באמת לאדם. אדם ישר מתבייש במתנת חינם שמקבל, ושמח בשלמות רק בשפע שקיבל עבור עבודה מאומצת. ועוד יש להוסיף שיש שייכות רוחנית ומהותית בין יצירה שאדם יצר לבין האדם היוצר, דבר שאינו קיים במתנה שאדם קיבל, שאליה הוא לא מרגיש קשר. אין הכוונה כאן לבעלות משפטית, אלא שייכות שקשה להגדירה, כמו הקשר שבין הצייר לציור אומנותי שצייר. באופן אחר ניתן להמשיל את הקשר בין היוצר ליצירה בקשר הרוחני המיוחד שבין ההורים לילדיהם, שנחשבים כיצירה שההורים יצרו.
על מנת לזכות אותנו בקרבת אלוקים אמיתית, יצר ה’ יתברך את העולם הגשמי, מלא הניסיונות והמפגעים הגשמיים והרוחניים. בעולם הזה אנחנו מקיימים מצוות ולומדים תורה, ומכוח הפעולות הללו אנו זוכים לקרבת ה’. בעולם הזמני הקצר בו נתון היה אדם הראשון לא היתה האפשרות לזכות לכך. לו היה אדם הראשון עומד בניסיון הקצר שלו, לא היה בכך כדי להוביל את העולם בכללותו למגמה הנזכרת. השכר בעולם ההוא היה נחשב למתנת חינם. הקישור לדרגה הרוחנית יכול להגיע רק בעקבות עבודה מאומצת וארוכת טווח. בנוסף על כך, ובהמשך לזה, יש להבין שמה שהיה חסר בגן עדן זה היכולת להתחבר לשפע הרוחני הגדול שהופיע אז. וכיוון שהקישור לרוחניות, שמגיע בעקבות עבודה רוחנית מאומצת, הוא עצמו השכר על לימוד תורה וקיום מצוות, הרי שהקישור המשמעותי לשכר הזה הוא עצמו הבסיס ליכולת לקבל את השפע העליון ולדבוק ב-ה’ באמת.
אלא שכעת יש לשוב ולשאול את הצד השני של המטבע: אם כן מדוע היה צריך להתחיל את ההיסטוריה מהזמן הקצר בגן עדן? אם צפוי שמיד העולם ייפול בדרגתו ויחל בסדר רוחני חדש, לשם מה נזקק ה’ יתברך להכניס את האדם לגן עדן?
התשובה לכך היא שעל אף שיש לנו תפקיד רוחני חשוב ומשמעותי בעולם, ועל אף שאנחנו מתעתדים לזכות בשכר הרוחני חלף עבודתנו כשכר שמגיע לנו, צריך לזכור שיש סיוג חשוב לדברים. כל העולם חי ונושם רק בזכות קישורו ל-ה’. כפי שהרמב”ם אומר בתחילת הלכות מדע, לו תצויר היעלמות מציאות ה’, כל העולם יתבטל והיה כלא-היה. בעומק ההתבוננות, אין דבר כזה שמגיע לנו שכר שהוא שלנו באמת ואין הוא נחשב מתנה מ-ה’, כי אין מציאות נפרדת מ-ה’ בעולם כלל. הכול טפל אליו וקיים מכוחו. אם לכל המציאות שלנו אין קיום ללא השפע האלוקי המחייה הכול בכל רגע, ודאי שהשכר לא שייך לנו בצורה אמיתית ונפרדת ממתנת ה’. אלא שיש כאן מדרגות בתוך העולם: יש מתנת חינם גמורה, ויש מתנת חינם שבכלים העולמיים שלנו נחשבת ‘שלנו’, מבחינתנו.
לכן הושם האדם בגן עדן. לומר לך, שדרגת הדבקות האלוקית המקווה, שהיא זהה לזו שהאדם חי בה בגן עדן, מגיעה ביסודה במתנת חינם מ-ה’ יתברך. בעומק, גם לאחר שהעולם יגיע לקרבת אלוקים המיוחלת, הוא רק יחזור למצב בו היה בראשית הדרך, במתנת חינם. וכל הדרגה הרוחנית החדשה תימדד רק מבחינת הנבראים, שכלפיהם זו איננה מתנת חינם.
ובהמשך לאותו הענין, מזוית אחרת, יש להוסיף שכל עצמה של העבודה הרוחנית, שנצפית בעולם כנעשית על ידי בני האדם, היא למעשה מכוונת מאחורי הקלעים על ידי ה’ יתברך. ראשית, כאמור אין בעולם שום מציאות או פעילות שלא מגובה בעצם הקיום של ה’. ועוד, שאמרו חז”ל בתלמוד (קידושין ל’ ע”ב):
“יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו שנאמר אלקים לא יעזבנו בידו”.
כלומר, מצד האמת אין בידינו היכולת לגבור על היצר. כדי להצליח במשימה האישית, וכן בזו הכללית – תיקון כל העולם, אנו זקוקים תדיר לעזר אלוקי. גם הזווית הזו רמוזה בכך שעולם התחיל בדרגה הרוחנית הגבוהה של קרבת אלוקים, שבכך ה’ נותן לנו את הכוח להגיע לשם אחר זמן באמצעות מעשינו.
מי יתנני כירחי קדם
בכך גם יש לבאר את המציאות הזו של לימוד התורה אצל העובר. העובר מתחיל את דרכו הרוחנית ברמה גבוהה, כמו בגן עדן, וזה בא לידי ביטוי בלימוד כל התורה כולה. בנוסף, באותה גמרא בנידה (ל’ ע”ב) אמרו חז”ל שהימים בהם העובר נמצא בבטן אמו הם הימים הטובים ביותר של האדם:
“ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה”.
גם זה כמובן מזכיר את המציאות הנעימה והשלמה של גן עדן.
אך לא לשם כך בא האדם לעולם. צריך לעבוד קשה כדי לזכות בשכר הרוחני, ולא מספיק להתענג על טוּב ה’ בבטן האם. לכן כל אחד יוצא מהעונג ההוא ונכנס אל תוך מסכת חייו המורכבת, תוך כדי שמשכחים ממנו את התורה. עם זאת, אותו הזמן שהיה שרוי העובר בבטן, מתוך הדרגה הרוחנית שקנה שם, נותן לו את הכוח הרוחני לפעול בעולם ברוחניות בכל חייו, ולהשתדל להשיג בכוחות עצמו, תוך מאמץ רב, את כל התורה כולה.
לוחות ראשונים
כעת נעבור להתבונן בלוחות הראשונים והשניים, מתוך אותו המבט שהתבאר.
הדרגה שעם ישראל הגיע אליה בזמן ההכנה לקבלת לוחות הברית היתה גבוהה ביותר. כתוב בגמרא (שבת קמ”ה ע”ב):
“מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין שלא עמדו על הר סיני שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן”.
חטא אדם וחוה חיבר את העולם הגשמי עם הרוע והיצרים, וזוהי הזוהמא שהנחש הטיל בחווה. במעמד הרוחני הקודם ללוחות הברית היה תיקון לחטא ההוא, והיתה חזרה למצב הרוחני שלפני החטא. העולם הזדכך וחיכה לקבל את דבר ה’ במעמד הר סיני. החיבור בין העולם, בראשות עם ישראל, לבין ה’ היה צריך להיות שלם.
חז”ל אמרו (בעירובין נ”ד ע”א) דברים נשגבים על מעלת הלוחות הראשונים:
“ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל רב אחא בר יעקב אמר אין כל אומה ולשון שולטת בהן שנאמר חרות אל תיקרי חרות אלא חירות”.
ובמדרש רבה (פרשת פקודי, נ”א, ח’) הוסיפו:
“בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל לא היו ראוים שישלוט מלאך המות בהם שנאמר חרות על הלוחות מהו חרות… חירות ממלאך המות”[5].
לו היו עם ישראל עומדים בניסיון ולא חוטאים בעגל, וכך מקבלים את הלוחות הראשונים, לא היו שוכחים את התורה. זה מבטא חיבור רוחני ל-ה’, כיוון שהמחיצות הגשמיות הן הגורמות לנו לשכחה, דבר שלא קיים אצל מלאך. וכן לא היו מתים, והגויים לא היו שולטים על עם ישראל, שזהו ביטוי כללי לחיים גשמיים טובים. יש כאן, אם כן, שלמות רוחנית וגשמית שהיתה צפויה להגיע עם קבלת הלוחות הראשונים. חירות כללית מכלל הצרות, מהמפגעים הגשמיים ומהמוות בעצמו. גם זה מצטרף למה שהזכרנו בסמוך על הפסקת זוהמת הנחש, וביחד מתקבל התיאור של חזרה לדרגת גן עדן בעקבות הלוחות הראשונים[6].
דא עקא, שעם ישראל חטאו ולא קיבלו את הלוחות הללו, שנשברו עקב חטאם. השבר הזה הוא המקביל לגירוש האדם מגן עדן בעקבות החטא. חז”ל אמרו שעם ישראל חטאו כדי ללמד תשובה לבעלי תשובה, ועומק כוונתם הוא שאמנם היה כאן חטא, אך החטא הזה הוא חלק מהמהלך העולמי ש-ה’ מוביל בעולם. אי אפשר להסתכל עליו בתור חטא רגיל, אלא זהו מצב בו השפע הרוחני גדול מעבר ליכולת הקיבול אצל בני האדם, והביטוי המעשי לכך הוא החטא, שהוא המשיכה אחר החומר במקום לדבוק ברוחניות. כדי לדבוק ברוחניות צריך שהשפע האלוקי יהיה מצומצם יותר, וקרוב יותר אלינו ואל תפיסתנו. כדי שעם ישראל יוכל לקבל את הדרגה הרוחנית של לוחות ראשונים, עליו להכין את עצמו עוד זמן רב[7].
השבר שארע עם חטא העגל ושבירת הלוחות הוא משמעותי ביותר, ונוגע לכל מהלך ימות העולם משך אלפי שנים. כמו הגירוש מגן עדן, שהביא עמו מציאות חיים חדשה, השונה במהות מזו של הדרים בגן עדן, כך שינוי החיים מדרגת לוחות ראשונים למה שמוכר לנו לאחר חטא העגל הוא מציאות חיים שונה בתכלית. לכן נכון לייחס לחטא העגל את כל המפגעים הגשמיים שקורים בעולם; לא באופן ישיר, אלא באופן עקיף. שכן לו היינו זוכים ללוחות ראשונים מציאות החיים היתה דומה לזו של גן עדן, ולא כוללת צרות מסוגים שונים. זהו עומק דברי חז”ל שאמרו (כפי שהבאנו בפתיחה): “אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון”. העונש הישיר על החטא ניתן באותה העת. את העונש העקיף אנחנו סובלים בכל דור ודור.
לוחות שניים
ההכנה הרוחנית הארוכה והמאומצת לשם קרבת אלוקים, שהיא מנת חלקה של התקופה שלאחר חטא העגל, מתחילה עם קבלת לוחות שניים. אם בלוחות ראשונים לא היתה שכחה של הלימוד, הרי שבדרגת הלוחות השניים כן שוכחים. זה כמובן מצריך מאמץ בלתי פוסק לחזור על הנלמד על מנת לא לשכוח.
באופן כללי הלוחות הראשונים מייצגים את התורה שבכתב, והלוחות השניות את התורה שבעל פה[8]. שני הבדלים משמעותיים ישנם בין הלימוד של התורה שבעל פה לזו שבכתב, ושניהם למעשה נובעים משורש אחד. ההבדל הראשון הוא ברמת הקושי של הלימוד. כאן המקום להביא מדברי המדרש תנחומא בתחילת פרשת נח (סימן ג’):
“על שבעל פה נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכתיב ולא תמצא בארץ החיים ומאי לא תמצא בארץ החיים וכי בארץ המתים תמצא אלא שלא תמצא תורה שבע”פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבע”פ שנאמר כי על פי הדברים האלה… ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית… ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע”פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו”.
ההבדל השני הוא שהתורה שבכתב היא יצירה אלוקית גרידא, ולנו לא נשאר אלא ללמוד אותה. לעומת זאת, בתורה שבעל פה יש יצירה אנושית. השכל האנושי (כמובן בהתאם לכללים שהתורה נדרשת בהם) מוציא הלכות חדשות מתוך התורה שבכתב, או מתקן תקנות לפי צורך השעה או הדורות. יש כאן חידוש גדול, שעל אף שאנו רגילים אליו הוא מפליא כאשר מתבוננים בו: היצירה האנושית בתורה נחשבת קדושה ואלוקית בדומה לתורה הכתובה המסורה מסיני.
שני ההבדלים הללו, כאמור, נובעים משורש משותף. התורה שבעל פה היא עיקר העבודה הרוחנית שבאמצעותה עם ישראל אמור להגיע בסוף מהלך ימי העולם להיות ראוי לחול עליו השפע האלוקי העליון, זה שהוצע לזמן קצר בשעת מתן לוחות ראשונים, ולא זכינו שיתיַשֹם בפועל. כדי להגיע לדרגה הרוחנית הזו צריך לעבוד קשה. העבודה המאומצת נועדה לקשר אותנו למדרגה הרוחנית שתבוא בעקבותיה, כפי שהתבאר לעיל. אם כן יוצא, שהערך של הקישור לרוחניות והערך של המאמץ אחוזים יחד. בלימוד תורה שבעל פה באים לידי ביטוי שני הערכים הללו, שנובעים מאותו ענין. עמל התורה מופיע דוקא בתורה שבעל פה, כפי שבארו במדרש תנחומא שהבאנו. ועצם סגנון הלימוד, בו הלומד מביע את דעתו ומחדש בתורה שבעל פה על פי שכלו האנושי, מבטא את הקישור לדרגה הרוחנית הנרכשת[9].
פסול לך
שני הערכים הללו באים לידי ביטוי בצורה ברורה בציווי של ה’ אל משה: “פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים”, שהוא הכנה למתן לוחות שניים. הלוחות הראשונים היו מעשה אלוקים, בין בנוגע לחומר עליו נכתבו, ובין בנוגע לכתיבה עצמה. לעומת זאת, הלוחות השניים נכתבים אמנם על ידי ה’ יתברך, בכתב רוחני וניסי[10], אך החומר עליו נכתבו היה אבן גשמית ורגילה. אבן כזו שאדם יכול לפסול אותה, והיא חלק מן העולם הגשמי המוכר לנו מחיי היום-יום. אבנים כאלה נותנות את היכולת לאדם הגשמי להתחבר ולהתקשר אל הרוחניות הגדולה האחוזה בהן, שהופיעה בדמות הכתב האלוקי שעל הלוחות.
כמו כן הופיע כאן בקטן הערך הכללי של עמל התורה. לא לחינם נצטווה משה לפסול בעצמו את הלוחות. גם לאחר הצורך באבנים גשמיות שבני אדם יכולים להתחבר אליהן, היה אפשר ש-ה’ יעשה את העבודה, כפי שעשה בלוחות הראשונים. אלא שכאן באה לידי ביטוי החשיבות שבעמל התורה. כדי שהתורה תפעל את פעולתה, ותהפוך את הלומד ליהודי כזה שיכול לדבוק ב-ה’ יתברך, צריך עמל ומאמץ. כיוון שפסילת הלוחות על ידי משה רבנו מביאה לידי ביטוי את אותם הערכים המתגלים בלוחות השניים, נכתב הציווי על כך לפני קבלת הלוחות הללו, וכהכנה להם.
הפעילות הרוחנית הברוכה הזו של עמל התורה היא השער לקרבת אלוקים של היחיד, ובאופן כללי יותר של עם ישראל כולו. בסופו של התהליך, בגאולה השלמה, המאמץ שעם ישראל השקיע לאורך הדורות יוביל את העולם כולו לדרגה רוחנית גבוהה. עמל התורה טומן בחובו את האושר של היחיד והציבור. לא לחינם אמרו חז”ל (נדרים ל”ח ע”א):
“לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים פסולתן שלך יהא”.
בפשט הדברים הכוונה היא שהלוחות נעשו מחומר יקר, ומשה לקח לעצמו את השאריות של גוש החומר, לאחר שחצב ממנו את הלוחות. בעומק, רמזו כאן חכמינו, שהתקווה לשפע גשמי ורוחני גם יחד תלויה בפעילות הרוחנית שלנו, שיסודה בפסילת הלוחות של משה רבנו. לבד המגמה העיקרית של המאמץ, לעשות רצון קוננו, עוד נלווה לו שפע גשמי ורוחני, בבחינת דברי חז”ל (פרק ו’ משנה א’) “כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה”.
י”ג מידות הרחמים
במהלך הפסוקים בפרשה מתואר איך ה’ אומר למשה שעם ישראל לא ראוי עוד לגילוי אלוקי תדיר. “וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ… כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ” (ל”ג, ב’-ג’). כיוון שעם ישראל התגלה כחוטא, הרי שהוא מועד לפורענות. כבר ביארנו שהפורענות מתחילה מזה שאין בכוח המקבלים לקבל ולהתחבר אל השפע האלוקי הגדול. לכן עדיף שלא ה’ בעצמו ינהיג אותנו בגלוי, אלא מלאך, שהוא שליח שלו. משה לא מקבל את הגזירה הזו, ומבקש בהחלטיות שדוקא ה’ בעצמו ינהיג אותנו: “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה” (שם, ט”ו). לבסוף ה’ מסכים, אך כדי שלא תיווצר הבעיה שתוארה לעיל, שמתוך חטאי העם יתחייבו כליה, ה’ נותן פתרון בדמות י”ג מידות.
י”ג מידות הרחמים הן ברית בין ה’ לבין עם ישראל. כאשר מזכירים אותם בתפילה, יש במעשה הזה כדי לשכך רוגז וחמה. המציאות של י”ג המידות היא לא מציאות של לכתחילה. האידיאל היה צריך להיות שעם ישראל לא יחטאו. היינו מצפים שמי שזכה לגילוי אלוקי בחוש ממש לא יחטא לעולם. אלא שהעולם בפועל לא מתנהג כך; יצר הרע משתדל בכל עת להחטיא את האדם, ופעמים שעולה בידו. כמו האדם בגן עדן שלא עמד בניסיון, וכמו עם ישראל בחטא העגל, כך על דרך כלל יש מציאות של חטא ושל נפילה בעולם. ה’ יתברך יודע זאת יפה, ולכן הוא מרחם ונותן יד לשבים בתשובה. ועל זה אמרו חז”ל באופן כללי:
“שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין” (רש”י לבראשית א’, א’, ממדרש רבה י”ב, ט”ו).
הלוחות הראשונים, לעוצם מדרגתם, שייכים לעולם האידיאלי שבו אין חטאים. הם שייכים לעולם של קרבת אלוקים גדולה כל כך, עד שלא שייך כלל להיפרד מ-ה’ יתברך על ידי עבירות. לעומתן, הלוחות השניים יסודם בחטא, והם מתאימים לעולם שעבר תהליך של נפילה, ועליו לשוב אט-אט ולדבוק ב-ה’ יתברך. בכך הם קשורים בקשר מהותי ל-י”ג מידות הרחמים, שלמעשה שייכות לאותה המגמה של היכולת לדבוק ב-ה’ על אף הנפילה והחטא. לכן שולבו יחד מעמד גילוי י”ג המידות וההכנה לקבלת לוחות שניים.