לפרשת כי-תבא
ביכורים ושמחה
ציווי הבאת הביכורים וחיוב מקרא ביכורים הם הפסוקים הפותחים את פרשתנו.
מצאנו במשניות במסכת ביכורים תיאור נרחב ומיוחד של סדר העלאת הביכורים לבית המקדש בשמחה, בטקסיות ובהתרגשות גדולה:
“כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד… ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה’ אלקינו… והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום… החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית” (ביכורים ג’, ב’-ד’).
אמנם גם אודות שמחת בית השואבה מצאנו במשנה (במסכת סוכה) תיאורי שמחה מיוחדים, אך שם העיסוק כולו הוא בקיום מצוות השמחה המיוחדת לשלושת הרגלים. כאן, במצוות ביכורים, אין עניינה של המצווה השמחה עצמה, ובכל זאת אנחנו מוצאים שמחה מיוחדת המתלווה להעלאת הביכורים.
ביטוי נוסף של השמחה הקשורה לביכורים היא לשון הכתוב בסוף מקרא הביכורים: “וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ” (כ”ו, י”א). דווקא כאן, בסיום מצוות העלאת הביכורים ומקראם, מוצאת התורה מקום להדגיש את ענין השמחה בטוב שאנחנו מקבלים מ-ה’ יתברך. ולא עוד, אלא שחז”ל למדו הלכה מעשית מן הפסוק הזה, שמקרא ביכורים נאמר דווקא בזמן שמשבועות ועד סוכות ולא לאחר מכן (ביכורים א’, ו’), שכן רק אז זהו זמן של שמחה שבו לוקטים את התבואה (פסחים ל”ו ע”ב וברש”י שם).
הרי לנו שיש קשר הדוק ומיוחד בין מצוות הביכורים והקריאה המתלווה לה, לבין השמחה, דבר שלא מצאנו בשאר המצוות[1]. ברצוננו לעמוד על מהות הקשר הזה.
כמו כן, מקרא הביכורים מיוחד דווקא למצווה זו, על אף שעל פי תוכנו היה יכול להתלוות לעוד מצוות הקשורות לתרומות ומעשרות. הפסוקים של מקרא ביכורים מתארים את חסדי ה’ אשר עשה עמנו למן תחילת היווצרות העם ועד הנחלת הארץ, הכוללת את הטוב הגשמי עליו באים להודות. גם כאן יש לשאול מדוע דווקא מצוות ביכורים נתייחדה במקרא הזה המתלווה לה?
התורה מדגישה שאת הביכורים יש לשים בתוך סל: “וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא”, ודרשו חז”ל (בספרי כאן) “מלמד שטעונין כלי”. כלומר, יש חיוב להביא את הביכורים בתוך כלי. וכהמשך לכך אמרו במשנה (ביכורים ג’, ח’): “העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב”. כמו כן מצאנו במשניות מנהג לעטר ולקשט את הביכורים כאשר הם מובאים למקדש. ועל כל זה אנחנו רוצים לשאול מדוע יש חיוב להביא דווקא בסל, ומדוע נהגו בקישוטים הללו?
שאלה נוספת יש לשאול על דברי רש”י. על הפסוק “וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם” רש”י מפרש “אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא”. כלומר, אל תימנע מלהביא ביכורים משום שהכהן המקבל אותם איננו גדול ככוהנים שהיו בימי קדם. ולכאורה הדבר משונה, מה אכפת למביא הביכורים מהי דרגתו הרוחנית של הכהן המקיים את העבודה בהם? והרי לא מצאנו דרשה כזו לגבי כל עבודת הכוהנים בבית המקדש.
המקור של הדרשה של רש”י נאמר לגבי הציווי של התורה בפרשת שופטים להגיע אל מורי ההוראה שבבית המקדש, כאשר דין מסוים לא התברר. על הפסוק: “וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט” (י”ז, ט’), דרשו חז”ל (ראש השנה כ”ה ע”ב):
“וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה”.
שם באמת מובן היטב הצורך בהדגשה הזו של התורה, שכן יכול אדם לסבור שהשופט שבימיו איננו מסוגל לברר את ההלכה כראוי. אך בנידון שלנו לא מובן מה ראתה התורה, לפי רש”י, להדגיש זאת לגבי הכהן שמקבל את הביכורים.
***
עבודה קשה
ילד קטן חי בחסות הוריו. מאכילים אותו, משקים אותו, מטפלים בו. הוא מקבל כל מה שהוא צריך, ללא מאמץ מצידו. נותנים לו בחינם וטוב לו בכך. אך המצב הזה עתיד להשתנות. עם ההתבגרות של העולל מצפים ממנו להשתדל לאכול לבד באמצעות כפית, ומאוחר יותר אפילו לנסות ולהתלבש לבד. ואם לא די בכך, כאשר הילד הופך לנער צעיר, הוא עתיד להשתתף מעט בעבודות הבית. כאשר יהפוך לבחור בוגר יצטרך ללמוד מקצוע על מנת להתפרנס בעתיד, ולא רחוקים הימים עד שיישא אישה ויוטל עליו לפרנס אותה ואת הילדים המשותפים.
החיים שנראו לילד מתחילה פשוטים ונינוחים, הולכים ומסתבכים. עם הזמן נדרשת ממנו יותר ויותר עבודה, והקשיים הולכים ונערמים. ייתכן ובשלב מסוים הוא יתהה לעצמו על מה כל הרעש? מדוע הייתי צריך לעזוב את הבית הנוח של ההורים המזדקנים?
אך באמת אי אפשר לאדם בשום אופן להישאר במצב הראשוני. אדם בריא בנפשו בנוי כך שהאישיות שלו לא מסוגלת להתמיד במצב הזה של חיים בחסות אדם אחר. הילד צריך לגדול ולעמוד ברשות עצמו. ואז, כאשר יעמוד ברשות עצמו, החיים ידרשו ממנו בעל כורחו לעבוד ולהתאמץ כדי להתקיים. במקום לקבל מתנת חינם הוא צריך להתרגל להיהפך ליצרן. בדמיון אולי נעים לפעמים לחשוב על מציאות של חיים נוחים ללא צורך בעבודה כלשהי, אך במציאות זה לא אנושי; לפחות ככל שהנוחות תלויה בלחסות תחת כנפיו של אדם אחר.
גם בעבודת ה’ של היהודי מתגלה הפן הזה של הצורך ביצרנות. ה’ יתברך יצר את העולם כדי להיטיב לבני האדם, כאשר הטוב השלם הוא הדבקות הרוחנית של היצורים בבוראם. אך בפועל הטוב הזה מגיע רק אחרי כמה וכמה מחסומים ומוקשים הניצבים בדרך. הדבקות הרוחנית מתאימה ליצורים רוחניים כמו מלאכים או בריות רוחניות אחרות. ואילו אנחנו, בני האדם, נכנסנו לתוך מערבולת חיים חומריים, הכוללת יצרים וניסיונות ללא הרף. למעשה, אנחנו שרויים בעולם כזה שבעצם בריאתו מכביד מאוד על הדבקות הרוחנית ב-ה’. ולא עוד, אלא שמזומנים לנו בהישג יד חטאים רבים שעלולים להרחיק אותנו מאלוקינו, חלילה.
למה ה’ עשה לנו את זה? אם מטרת הבריאה היא להיטיב לנו, למה אנחנו צריכים להימצא בכזה עולם?
התשובה היא שהטוב האמיתי יכול להגיע רק לאחר עבודה מאומצת, והעולם הזה הוא מקום העבודה הרוחנית. כאן, בתוך כל היצרים והתאוות השונות, מתקיימת המלחמה הרוחנית, שהעומד בה ומנצח זוכה לדבקות רוחנית. אלא שזה קשה. לא פשוט לנצח את היצרים ולעמוד בניסיונות. לא קל לבצע את כל הציוויים של התורה בשלמות. זו עבודה קשה ומאומצת, שאורכת כאורך החיים האנושיים.
וכאן צריך לשאול, מדוע דווקא עבודה מאומצת מעניקה דבקות ב-ה’?
הרמח”ל מסביר שכאשר אדם מקבל דבר במתנת חינם, הוא מתבייש מן הנותן. מתנה כזו אף פעם לא יכולה להוות את הטוב האמיתי כיוון שהיא תמיד מגיעה עם הבעייתיות הזו. כדי שהאדם לא יתבייש במתנה שהוא קיבל, הוא צריך לחוש שהוא זכאי לה בדין, על פי מעשיו, ולא בחסד של אחר. וכך ברוחניות, הנשמה מתביישת לקבל דבקות אלוקית שלא מגיעה לה על פי מעשיה. וכיוון ש-ה’ רוצה לתת את הטוב השלם, הוא סידר זאת כך שהטוב יגיע בעקבות עבודה מאומצת, שלא גוררת רגשי בושה אצל המקבל.
ולא רק בושה יש במתנת-חינם, אלא שמקבל המתנה שניתנה לו בחינם גם חש שמה שקיבל אינו שייך לו באמת. כאשר אדם עובד קשה עבור הכסף, הוא מרגיש קישור יותר מהותי אליו. דבר זה לא מסתכם רק ברגש של המקבל, אלא יש יסוד אמיתי בכך שמה שאדם מקבל במתנה פחות שייך לו. אמנם מבחינה הלכתית אין הבדל ברמת השייכות של החפץ לאדם, בין אם בא לו על ידי עבודה או על ידי מתנה, אך מבחינה רוחנית יש הבדל בשייכות. הטוב ש-ה’ נותן לנו צריך להיות קשור אלינו ושייך לנו באמת.
בעומק הענין, ישנו עוד טעם פנימי לצורך בעבודה מאומצת. הדרך שלנו להיות קרובים ל-ה’ מבחינה רוחנית היא להידמות אליו.
“אחרי ה’ אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ה’ אלקיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקדוש ברוך הוא ביקר חולים דכתיב וירא אליו ה’ באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקדוש ברוך הוא קבר מתים דכתיב ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים” (סוטה י”ד ע”א).
אחת התכונות המרכזיות של ה’ הוא היותו משפיע ונותן לאחרים. ה’ מחיה את כל העולם, והוא אינו צריך סיוע ותמיכה מאף אחד. הוא נותן טוב לכול, ולא זקוק לטוב של אחר. כדי להידמות לו, גם אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר להיות משפיעים לאחרים, ולא להיות נזקקים או חיים על חשבון אחרים. מבחינה רוחנית, המצוות ולימוד התורה, כמו גם ההימנעות מעבירות, הן יצרנות רוחנית מדרגה ראשונה. דברים אלה מחיים את העולם ומקרבים אותו למטרתו הרוחנית. נמצא שמתוך המאמץ והעבודה הכרוכים בקיום המצוות נקנה בנפשנו את התכונה הברוכה של יצרנות. זו האחרונה היא דמיון רוחני ל-ה’ יתברך, ובכך נוכל לדבוק בו.
התפתחות רוחנית
כמו באדם הפרטי, כך בחיי האומה ישנה התפתחות וגדילה. אם נתפוס את העם כמכלול, כיצור אחד, נוכל לשים לב שבשעה שהעם התחיל להיווצר הוא היה דומה במהותו הרוחנית לילד קטן. ה’ הושיע אותם ממצרים בניסים גלויים, וסיפק את כל צורכם במדבר משך ארבעים שנה ללא צורך בנקיפת אצבע מצידם. העם אז משול לילד בבית הוריו, שדואגים לכל חסרונו.
עם הזמן העם מתפתח וגדל, ונכנס לארץ ישראל. בארץ החיים מתנהלים על פי חוקי הטבע: במקום מן מהשמים צריך לעמול בגידול תבואה, ובמקום מים מן הסלע יש לחפור בארות, לחצוב בורות או לסחוב דליי מים ממקום מרוחק, במקרה הפחות נעים. יש כאן כמין התבגרות, שמוצאת את ביטויה במאמץ הגשמי הנצרך לשם קיום החיים. בהמשך העם יתבגר עוד יותר בהסתר הפנים של החורבן הראשון, ועוד יותר במשך אלפיים שנות הגלות הארוכה. בזמנים הקשים הללו ישנו הסתר פנים, והעם דומה לאדם בוגר שחי לעצמו ללא תמיכת הוריו.
המציאות מראה שככל שהעם מתבגר, היצרנות הרוחנית שלו גדלה. במדבר, בשלב הילדות, העם קיבל תורה שבכתב. זו מתנה מגבוה, שלא תלויה ביצירתיות האנושית. בזמן בית ראשון, בו שרתה שכינה והיה עוד קשר נגלה ל-ה’ יתברך, עדין נשארו עם התורה שבכתב (כולל דברי נבואה שנחשבים גם הם לתורה שבכתב), ואין כמעט דברים שנשמרו מאז השייכים למסגרת תורה שבעל פה. דווקא עם תחילת הגלות, כולל ימות בית שני בו לא שרתה השכינה בגלוי, התחילה להתפתח התורה שבעל פה. התחילו לשאול שאלות ולהשיב תשובות, לפסוק דינים בשיטתיות, ולסדר את פרטי התורה במסגרת של ספר חוקים. התורה שבעל פה היא יצרנות רוחנית של עם ישראל.
גם במישור האדם הפרטי וגם במישור העם בכללותו, המסגרת הגשמית שתיארנו, בה ככל שגדלים עובדים קשה יותר והופכים ליצרנים יותר, היא בבואה של הרוחניות. כלומר, התהליך החומרי הזה בנוי כך שהוא מבטא תהליך רוחני של התחלה כמקבל מבחינה רוחנית, ועם הזמן ישנו שינוי והמקבל הופך למשפיע ברוחניות. כל אדם מתחיל כך שהוא מקבל שפע של חיות מ-ה’ מבלי שיידרש ממנו לתת תמורה רוחנית של תורה ומצוות. עם הזמן, האדם גדל והופך לבר דעת. או אז הוא מצווה בציוויי התורה, ועליו לספק תמורה רוחנית לשפע החיים מ-ה’[2].
כמו כן עם ישראל התחיל כמקבל מ-ה’, ללא ציפייה למתן תמורה. “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן” (שמות י”ד, י”ד). אל תעשו כלום, אל תעזרו אפילו לעצמיכם. הכול ניתן מ-ה’ בשלב הזה. הרוחניות והגשמיות גם יחד מושפעות במתנת חינם. התורה שבכתב ניתנת במתנה, ו-ה’ עדין לא מצפה לתמורה. עם הזמן, ובייחוד עם הכניסה לארץ ישראל, העסק הרוחני הופך להדדי, ומצפים מהעם לתת תמורה רוחנית עבור השפע אותו הם מקבלים מ-ה’.
מובן מאליו שכאשר אדם בריא בנפשו מפסיק לקבל מתנות, ומתחיל לתת עבודה תמורת השכר, הוא מרגיש טוב יותר. יש לו שמחה פנימית והרגשה של נחת, דבר שלא היה מצוי כאשר התבייש לקבל ללא מתן תמורה. וברוחניות השמחה כפולה ומכופלת, שכן בעקבות היצרנות הרוחנית מגיעה דבקות אמיתית ב-ה’ יתברך, ואין לך שמחה גדולה מזו.
מתנה ל-ה’
מצוות הבאת הביכורים מיוחדת במינה באופי המעשי שלה. המצווה היא לתת מתנה ל-ה’. זה לא דבר מצוי בתורה, כי ה’ כמובן לא צריך את המתנות שלנו. וגם הביכורים עצמם בסופו של דבר נאכלים לכוהנים, כך ש-ה’ לא קיבל אותם בפועל, בגשמיות. אך למצווה יש מסגרת חיצונית, והיא נתינת מתנה ל-ה’ יתברך. “וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ”. הדרך הזו של נתינת מתנה מייחדת את מצוות הביכורים משאר המצוות.
החיוב להביא את הביכורים בסל נגזר מהאופי של המצווה. דרך מתן תשורה היא הבאה בכלי מכובד. לכן גם נהגו לעטר את הביכורים, כדרכה של מתנה מכובדת.
בזה נבין גם את דברי רש”י אודות הכהן שבימיך. כיוון שדרך קיום המצווה הוא באופן של נתינה ל-ה’, הכהן הוא העומד כאן במקום ה’ כדי לקבל את המתנה. ככזה, ערכו הרוחני הוא יותר מסתם כהן שמבצע את העבודה המעשית במקדש. היה מקום לחשוב שאם הכהן עומד כאן כנציג של ה’, עליו להיות דווקא איש-המעלה. על זה באה התורה ואומרת: “אשר יהיה בימים ההם”; אין לך אלא כהן שבימיך.
המצווה הזו, שתוכנה הוא מתן תשורה ל-ה’, היא בבואה של התהליך הרוחני אותו עבר עם ישראל, כפי שתיארנו לעיל. הנתינה הזו היא ביטוי מעשי ליצרנות הרוחנית, שהיא כעין תמורה שאנחנו משיבים כביכול ל-ה’ עבור מה שנתן ונותן לנו. וכיוון שהנתינה הזו היא סוף של תהליך, שמתחיל בחסד של ה’, בא מקרא הביכורים ומתאר את התהליך.
“וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים”.
מתחילה ה’ עושה איתנו חסדים שאינם תלויים בעבודתנו הגשמית או הרוחנית. ההתחלה היא במסגרת של מתנת חינם. אנחנו רק צעקנו, ו-ה’ הושיע אותנו. כמו תינוק שבוכה ואמו מספקת לו את צרכיו. בשלב הזה רואים את ה’ כמעט בחוש: “ביד חזקה ובזרוע נטויה… ובאותות ובמופתים”, כמו שהפעוט רואה את הוריו וחי בצילם.
השלב האחרון במסגרת המתנת-חינם של ה’ הוא נתינת הארץ: “וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”. כאן היחסים הרוחניים משתנים כבר, ואנחנו מצווים לתת תמורה רוחנית, כמו שמבחינה גשמית צריך לעבוד ולעמול כדי לחיות[3]. בעקבות זאת מגיע היהודי ומכריז: “וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ”. ראה ה’, אומר היהודי, קיבלתי מתנה בדמות אדמה בארץ, והנה אני מחזיר תמורה.
מעתה היהודי זוכה בטוב האלוקי בדין ולא בחסד. הוא כבר נותן תמורה בעד מה שקיבל, וכעת הטוב שייך לו באמת. העם כבר נותן תמורה רוחנית של תורה ומצוות, וכעת השפע האלוקי – ארץ ישראל וכל הדברים הטובים הכלולים בה, וכן התורה שקיבלנו – כבר לא נחשב למתנת חינם להם. הדבקות הרוחנית ב-ה’ יכולה מעתה להיות שלמה. השייכות הזו לשפע, והשלמות של הדבקות הרוחנית, מתבטאות בשמחה המיוחדת למצוות הביכורים: “וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ”.