לפרשת חוקת
בארה של מרים
“כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי” (קהלת ז’, כ”ג). מפורסם בחז”ל בכמה מקומות שכוונת שלמה המלך בפסוק זה היא לפרשת פרה אדומה. לכן המושג ‘פרה אדומה’ הפך לשם נרדף לענין כזה שאין בכוח הדעה האנושית לעמוד עליו. הבעייתיות שישנה בפרה אדומה היא היות אפר הפרה מטהר את הטמא, אך בד בבד מטמא את העוסק בו, כמפורש בפסוקי התורה[1].
בדומה לסתירה הפנימית בפרה אדומה, אנו מוצאים סתירה כזו גם בשילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. השעיר נשלח כדי לכפר על העוונות ולטהר את העם מהסיאוב הרוחני, ועם זאת המשלח את השעיר נטמא. חז”ל עמדו על הקשר שבין השנים (במדבר רבה י”ט, ה’):
“רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר ארבעה[2] דברים יצר הרע משיב עליהן… שעיר המשתלח דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו והוא עצמו מכפר על האחרים וכתיב ביה והיתה זאת לכם לחקת עולם. פרה מנין דתנן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים והיא גופה מטהרת בגדים וכתיב בה חקה זאת חקת התורה”.
ברצוננו לנסות בכל זאת לעמוד על הטעם לטומאת העוסקים בפרה ובשילוח השעיר, ולבאר באופן פנימי את הבעייתיות ששלמה מציג בפסוק הנזכר.
שאלה נוספת היא בענין חטאו של משה במי מריבה. ה’ מצווה את משה לדבר אל הסלע, ומשה מכה בו. פירושים רבים נאמרו כדי לבאר במה חטא משה. אך משמעות דברי חז”ל בכמה מקומות (וכן מביא רש”י במקום) שהחטא היה שהכו בסלע במקום לדבר אליו כפי שנצטוו. כך רואים באוצר המדרשים (משה, עמוד 375), שהוא המקור לדברי רש”י אצלנו, וכן במדרש לקח טוב במקום. ועל זה נאמר בתורה: “יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. כלומר, יש כאן חילול ה’ בכך שלוּ היו מקיימים את דבר ה’ כפשוטו היו העם רואים שהסלע מקיים את רצון ה’ בדיבור בלבד, וכעת אין קידוש ה’ כזה, כיוון שניכר הדבר שיש צורך להכות בסלע כדי שיקיים את רצון ה’.
לכאורה הדברים מפליאים, שכן איזה הבדל בגודל הנס ניתן למצוא בין הוצאת מים מן הסלע באמצעות דיבור או הכאה? שני הניסים שווים באיכותם, שכן שניהם מורים על אצבע אלוקים שהוא כל-יכול. מבחינתנו אין הבדל, למשל, בין נס של בריאת יצור גדול או קטן. כיוון ששני הדברים למעלה מיכולתנו, שניהם מורים על יכולת ה’ בשווה. מהו, אם כן, החילול-ה’ שנגרם במעמד הזה?
באותו הקשר יש לשאול מדוע כאן היה חשוב כל כך לדבר אל הסלע ולא להכותו, ואילו במקרה הקודם שהיה צורך במים נצטווה משה להכות בסלע. בשמות י”ז, במעשה מסה ומריבה, מסופר שהעם התלוננו על כך שאין מים לשתות, ושם (בפסוק ו’) נאמר: “הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל”.
במדרש לקח טוב בפרשתנו עמדו חז”ל על הנקודה הזו:
“יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. מה קידוש היו צריכין לעשות האחד שאמר להם ודברתם והוא הכה ואהרן עומד ורואה לפי שאותותיו של הקדוש ברוך הוא אינן דומין זה לזה בתחלה אמר להם והכית בצור ויצא ממנו מים ובשניה אמר להם ודברתם להודיע כח גבורותיו של הקדוש ברוך הוא על דור המבול הביא מים ושטפם והמצריים הביאם בתוך המים וחנקם מי מרה נמתקו על ידי משה בעץ ועל ידי אלישע במלח וכן כיוצא באלו”.
חז”ל מציינים כאן את השוני בין המקרים, אך הסבר לשינוי לא שמענו מתוך הדברים. ברצוננו לעמוד על הטעם לכך שבמקרה ההוא הציווי היה להכות בסלע, ואצלנו, במקרה דומה, אותה ההכאה היא שורש החטא.
***
ירידה צורך עלייה
מדוע נבחרה דוקא הפרה? אמרו חז”ל (במדבר רבה בפרשתנו):
“משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל”.
על דרך זו רש”י מביא בשם רבי משה הדרשן קישורים נוספים בין חטא העגל לבין כפרתו על ידי הפרה.
על פניו קשה להבין את הקשר בין חטא העגל לבין כפרת הפרה, שכן פרה אדומה לא מופיעה בתורה בתור כפרה על חטא, אלא כאמצעי להיטהר מטומאה. אם אפר פרה-אדומה נועד לטהר את מי שנטמא בטומאת מת, מה הקשר לחטא העגל?
בדברינו לפרשת כי-תשא הארכנו לבאר שחטא העגל הוריד את העולם בדרגתו הרוחנית. הביטויים הגשמיים של הירידה הרוחנית הזו מגוונים, ואחד מהם הוא מציאות המוות בעולם. במדרש רבה (פרשת פקודי, נ”א, ח’) לימדונו חז”ל:
“בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המות בהם שנאמר חרות על הלוחות מהו חרות… חירות ממלאך המות”.
אם לא היו חוטאים בעגל לא היו נשברים הלוחות הראשונים, וממילא לא היתה מציאות של מיתה בעולם.
כשאומרים שהפרה באה לתקן את חטא העגל לא מתכוונים לומר שהיא קרבן שמכפר או לרמוז לתהליך של תשובה. יש כאן ענין עמוק יותר, של רצון אלוקי להחזיר את העולם לדרגתו הראשונית והרצויה, זו שקודם כל החטאים. אותה הדרגה בה אין כלל מוות בעולם, כמו שהיה ראוי להיות ללא חטא העגל. פרה אדומה צריכה להעביר את יסוד המיתה מן העולם ולא רק לטהר את הנטמא במת[3].
עיקר החיים הוא הקישור לאלוקות, ויסוד המוות הוא הניתוק מ-ה’. הטומאה של הנטמא במת גם היא ביטוי לריחוק מ-ה’, כפי שבארנו באריכות בפרשת תזריע. הריחוק מהאלוקות נמדד במידת השקיעה בגשמיות, שיש בכוחה להסתיר את האור האלוקי מעינינו. המציאות הגשמית, המסתירה את האלוקות, תלויה בצמצום אור ה’. כלומר, השפע האלוקי באופן טבעי ממלא את כל היקום. כדי ליצור מקום רוחני וגשמי למציאות החומר היה צריך לצמצם את ההשפעה האינסופית הטבעית של הארת ה’. הצמצום הזה שייך למידת הדין, שזהו עניינה: צמצום השפע האלוקי[4].
המלחמה עם המיתה הטבעית היא מלחמה עם מידת הדין והצמצום. שריפת הפרה מבטאת את הניסיון לכלות את המסכים המבדילים בין ה’ יתברך ובינינו. השור הוא ביטוי למידת הדין, ולכן הוא הדוגמא המרכזית של חיה-מזיקה בתורה ובהלכה. הצבע האדום של הפרה גם הוא ביטוי למידת הדין, כפי שאצל עשו הרשע, שהיה אדמוני, התבטאה מידת הדין בקיצוניות ברציחה. וכן בקדושה אצל דוד המלך שהיה אדמוני, מצאנו שנלחם רבות בגויים שמסביבו.
הפרה, כאמור במדרש שהבאנו, נבחרה כדי לכפר על מעשי בנה – העגל. הדבר מהווה משל לכך שכדי לחזור למדרגה הרוחנית שקודם החטא, יש לחזור לטוב האלוקי שברא את העולם על אף שידוע היה שבני האדם עלולים לחטוא. אותו הטוב שמקבל את השבים בתשובה מתוך נקודת המבט לפיה העולם על חטאיו ומכשוליו, ועל העונשים הנובעים מכך, הוא רק אחד מהגילויים של ה’. אך הגילוי הבסיסי והחשוב יותר הוא היות ה’ טוב לכול ולא חפץ במות המת. הפרה, שהיא האם של העגל, מבטאת את היות המדרגה הזו בסיסית וראשונית יותר ממדרגת השכר והעונש המתלווים לעולם הגשמי.
ככלל, עבודת ה’ הכללית של עמנו נועדה לרומם את החומר העולמי ולהחזיר אותו למצבו הרוחני האיתן של קודם חטא העגל, או קודם חטא אדם הראשון (שני החטאים הללו מקבילים זה לזה, כפי שביארנו בפרשת כי-תשא). החומר בדרגתו הגבוהה אמור להיות עוד גילוי של ה’ יתברך ולא מסך המפריד מאור ה’. השריפה של הפרה היא השריפה של המחיצות הגשמיות הכלליות בעולם. האפר שמתקבל לאחר השריפה מבטא את הבסיס הראשוני של החומר, זה שלא לבש עוד צורה של מסך כזה או אחר. הוא מבטא את החומר בטבעיותו הבריאה, באופן שיש בכוחו לדבוק ב-ה’.
אלא שעם הטהרה וביעור המסכים שיוצרת שריפת הפרה, ישנה גם טומאה שמתחדשת על העוסקים בה. מי שעוסק בניסיון לרומם את המקומות הנמוכים בחיים עלול להינזק מבחינה רוחנית עקב כך. המגע עם הרוע האנושי או עם התאוות היצריות משפיע על זה שמתעסק בהם, הגם שכוונתו להיטיב ולתקן. מי שנוגע בדבר מלוכלך מתלכלך גם אם רצה רק לסלק אותו מן הדרך. כלומר, עצם העיסוק בהחזרת החומר לדרגתו הרוחנית הגבוהה והמקורית מורידה את העוסק בה מדרגתו.
שילוח השעיר לעזאזל נועד גם הוא לקשר את החומר העולמי לאלוקות, כפי שהתבאר אצלנו בפרשת אחרי מות. השעיר מוקרב לכוחות הטומאה כדי לבטא את הרעיון שמתוך ההסתכלות של החזרה לשורש הרוחני של המציאות, המתגלה ביום כיפור, יש מקום גם לכוחות הטומאה להיכלל. גם הם בסופו של דבר עושים רצונו של מקום בכך ש-ה’ ברא אותם בתכונתם, וגם הם חלק ממהלך עולמי כללי ש-ה’ יתברך מוביל. בודאי שאין הם עושים רצונו של מקום במסגרת חיי התורה והמצוות, אך כפי שביארנו הדרגה הזו של החיים איננה הגילוי היחידי של טוב ה’, אלא רק הדרגה אליה אנו רגילים. השורש הרוחני של המציאות כולל את כל הברואים, מתוך מגמה כללית של גילוי שם ה’ בעולם לפי התוכנית האלוקית.
גם שם, בשילוח השעיר, המשלח נטמא מאותה הסיבה. גם שם העיסוק בקישור כלל הברואים לאור האלוקי, הכולל גם את אלה הגרועים שבתוכם, מלכלך-רוחנית את העוסק בכך. המגע עם כוחות הרע גורם נזק בעצם העיסוק בו, הגם שהכוונה טובה[5].
אמרתי אחכמה
מן הדברים עולה מסקנה מפתיעה במקצת. נמצא שאין אפשרות לתקן את העולם על ידי עבודתנו בלבד. שכן כל עיסוק כזה גורם למתעסק בעצמו ירידה. הדבר הוא בבחינת הכלל של ‘אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים’ (ברכות ה’ ע”ב). מי ששקוע בעצמו בתוך הבוץ, לא יוכל להושיע את עצמו, והוא זקוק לעזר מבחוץ. מי ששקוע בתוך העולם הזה, כמונו, עם כל רצונו הטוב לא יוכל לרומם בשלמות את העולם, ואנו זקוקים לעזר אלוקי עליון. העזר הזה עתיד להופיע בזמן השלמת הגאולה, ועליו נאמר (זכריה י”ג, ב’):
“וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים[6] וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ”.
על זה שלמה המלך תמֵהַ: “אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי”. מדוע ברא ה’ את העולם באופן כזה שהתיקון השלם לא יכול לבוא על ידינו, בלי לחכות לעזרה רוחנית מגבוה? למה העולם היה צריך להיבראות בתוך סתירה פנימית איומה כזו, שהניסיון לתקן גורר ירידה? אלה שאלות שקצרה דעתנו מלהשיב עליהן, ויש לסמוך על ה’ יתברך שכפי שכל מעשיו בחכמה נפלאה, כך גם הענין הזה בנוי בחכמה שאין בנו את הכוח להשיגה.
אכן, שלמה המלך בעצמו לא קיבל את התשובה הזו כמובנת מאליה. לפני שנאלץ להודות שהיא רחוקה ממנו, הוא עשה מעשים כאלה שקוראים תיגר על ההכרה בסתירה הפנימית הנזכרת. שלמה נושא נשים נכריות רבות:
“וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה” (מלכים א’, י”א, א’-ב’).
כיוון שמדובר באחד מאבות ויסודות האומה אין לסבור שעשה כן רק לשם תאווה חולפת. הטעם הפנימי למעשים הללו של שלמה הוא רצונו לתקן ולרומם את כל המקומות הנמוכים בעולם. הוא רצה לקשר את העמים כולם ל-ה’ יתברך, בתור הזהב של היהדות בתקופתו. אלא שהוא לא הסתפק בדרך המסורה לנו מדור-דור של קיום המצוות, לימוד תורה ותפילה לגאולה שלמה על ידי ה’, אלא נכנס בעובי הקורה לעשות מעשה. הוא סבר שהדבר בכוחו וביכולתו, והוא מסוגל לרומם את גויי הארץ.
הסוף המר היה שנשיו היטו את לבבו:
“וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה’ אֱלֹקָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו” (שם פסוק ד’).
אין צורך להיכנס כאן לשאלה מה בדיוק היה חטאו, כיוון שבין כך ובין כך המסר ברור: העיסוק של שלמה בניסיון לקשר את האומות לאלוקות – גרם לו ירידה רוחנית. בעקבות זאת הוא הפנים את המסר שכתב בקהלת, שנובע מפרה אדומה. נרצה או לא, כך העולם עובד: מי שמתחבר לחומר יתר על המידה המאופשרת על ידי התורה עתיד ליפול מדרגתו.
בארה של מרים
“למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת” (מועד קטן כ”ח ע”א).
פרה אדומה לא מכפרת על חטא כזה או אחר, אלא באה לטהר, ובאופן פנימי – באה להעביר את הגורם הרוחני לעצם המיתה בעולם, כפי שהתבאר. גם במיתת הצדיקים אין כפרה במובן ההלכתי של המילה, כלומר אין בה סליחה על חטא מסוים. הצד השווה שבהם הוא שבשניהם יש התעלות של העולם בכללותו לעבר קרבת אלוקים.
בפרה אנו מוצאים זאת בכך שהיא באה לרומם את העולם מנפילתו בחטא העגל. אם הנפילה בעגל היתה התרחקות של העולם מ-ה’, הרי שהתיקון העומד בבסיס מעשה הפרה צריך לגרום דבקות ב-ה’, חלף הריחוק.
במיתת הצדיקים יש מהלך דומה, אם כי הוא מופיע באופן שונה. לצדיק יש נשמה גדולה, שכמו כולנו מוגבלת ומצומצמת בפעולתה לפי הכלים החומריים שהעולם מתנהג בהם. הצדיק קשור לסובב אותו בעולמו, ובאופן פנימי לכל העולם, מתוך רצון לרומם את כל המציאות. בפטירת הצדיק נשמתו דבקה בפועל ובצורה נגלית ב-ה’ יתברך, כיוון שאז היא משתחררת מן הכבלים הגשמיים שאסרו אותה בחייה. או אז, גם שאר העולם שהיה קשור עם הצדיק עוד בחייו בעבותות אהבתו, מתעלה בדרגתו הרוחנית עם התעלות הצדיק. זהו המובן הפנימי של דברי חז”ל: “גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן” (חולין ז’ ע”ב). גם בפרה קיים הקישור של העוסקים בטהרה עם המציאות הגשמית, וזהו הגורם את הטומאה שלהם, כפי שבארנו.
מרים היתה צדיקה גדולה, שבחייה היתה קשורה לכל העולם ורצתה בקידומו הרוחני. מכוחה באה הבאר לעם משך שנות ההליכה במדבר. הבאר היא נביעה של מים, ומסמלת את הנביעה של שפע רוחני בעולם. תמיד מים מסמלים את השפע מ-ה’, כמו שמורגל בדברי חז”ל: “אין מים אלא תורה” (בבא קמא י”ז ע”א, ועוד), ושאר ביטויים כיוצא בזה. כאשר המים נובעים מן הבאר פירוש הדבר הוא שהשפע הרוחני בו אנו עוסקים איננו כזה שרק יורד מלמעלה למטה, כלומר מ-ה’ אלינו, אלא הוא מקושר אל הארץ, אל המציאות עצמה, ונובע מתוכה.
אבותינו אברהם ויצחק עסקו בחפירה של בארות, כמתואר באריכות בתורה. גם יעקב, שלא מתואר כחופר באר, קשור לבאר במעשה של פגישתו ברחל, וגלילת האבן מעל פי הבאר על ידו. גם משה רבנו נפגש עם ציפורה במעמד דומה. אבות האומה רצו להנחיל את המורשת הרוחנית המיוחדת לעמנו, והיא היכולת לחבר את העולם הגשמי לאלוקות. לפי התכלית הגדולה של עבודת ה’ שלנו, אין צורך לבחור בין החומריות לרוחניות, אלא אפשר וצריך לקשור אותן גם יחד. הבאר היא הביטוי לחיבור בין הנביעה הרוחנית לבין הארץ, שהיא סמל למציאות הגשמית כולה.
מרים בדורה היא הצדיקה העיקרית שמגלה את היכולת לחבר בין הרוחניות למציאות בחיבור אמיתי ושלם. כאשה, היא מוצלחת בנושא הזה יותר ממשה ואהרון בני דורה. בדרך כלל האשה מסוגלת לפגוש את החומר בלי ליפול מחמתו ברוחניות, יותר ממה שהאיש מסוגל לכך. כך טבע בריאתה, שהעיסוק הטבעי שלה הוא בפיתוח פרטי החיים הקטנים, כמו גידול הילדים וניהול שאר צרכי הבית. אלה עיסוקים שמקשרים אותה יום-יום ושעה שעה עם החומר. הזמן שנשאר ללימודים רוחניים בצורה טבעית (ופרימיטיבית, כלומר לפני המהפכה התעשייתית) איננו גדול. ועם זאת, היא יכולה לשמור על דרגתה הרוחנית בלי עזרים רוחניים כדוגמת לימוד תורה תדירי[7].
עם מיתתה של מרים נפסקת הנביעה של הבאר. אמנם מיתת צדיקים גורמת את המעלה הרוחנית הנזכרת, אך בסופו של דבר בודאי שההנהגה של הצדיק את צאן מרעיתו חסרה. לאחר מיתתה, מרים לא יכולה עוד לעזור לציבור לחבר בין השפע הרוחני אותו מקבלים תדיר דרך משה רבנו, לבין חייהם החומריים. נוצר חלל רוחני שצריך להתמלא.
ה’ מצווה את משה רבנו למלא את החלל הזה. צריך ליצור באר אחרת במקום הבאר של מרים. ה’ יתברך תכנן לנצל את הזמן הזה של ההתחדשות, להוביל מהלך חדש וחשוב בעולם.
ודברתם אל הסלע
הזמן הוא ערב הכניסה לארץ ישראל. מרים מתה בשנת הארבעים להילוך במדבר, כפי שרש”י מביא במקום (ומקורו בסדר עולם רבה פרק ט’, ובתנחומא בפרשתנו סימן י”ד). רבים מן המעשים בעת הזו מקושרים מבחינה רוחנית לכניסה לארץ הניצבת ברקע הדברים.
בפעם הקודמת שנצטווה משה להוציא מים מן הסלע זה לא היה מסובך. אז, במסה ומריבה, הציווי היה להכות בסלע וכך עשה משה. מים יצאו מן הסלע והעדה שתתה. אך כעת ה’ מצווה את משה לדבר אל הסלע, ולא להכותו. מהו הטעם של השינוי הזה?
אמרו חז”ל (ילקוט שמעוני חקת רמז תשס”ג):
“ודברתם אל הסלע… כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע”.
אופן הוצאת המים מן הסלע מורה על דרך ההנהגה הרוחנית של ה’ את העולם. הסלע הקשה מבטא את המקומות הנמוכים והקשים שיש במציאות, כאלה שלא בקלות ניתן לגלות בהם את הרוחניות. המים יכולים לצאת מהם על ידי הכאה, היינו על ידי איום בעונש, וביצועו בשעת הצורך. אך ישנה אפשרות של הנהגה רוחנית עליונה כל כך, עד שאפילו בדיבור גרידא יצאו המים. מתוך חיבור פנימי וטבעי של הסלע אל האלוקות, הוא יוציא מקרבו את השפע הרוחני גם ללא צורך בהכאה. שתי המדרגות הללו הן הקרויות במקומות אחרים ‘יראה’ ו-‘אהבה’.
כאשר האדם צעיר אין מקום לצפות שיתחבר לערכים הרוחניים מתוך אהבה. החיבור הפנימי עדין בוסרי ולא שייך בתקופת החיים הראשונה. בעת ההיא יש להתחיל בדרגת היראה, הקודמת בזמן ובסדר הבנין הרוחני. אך עם הזמן, כאשר הילד גדל והופך לאדם בוגר העומד על דעתו, הדרגה הרצויה היא מדרגת האהבה. במצב מתוקן אדם מזדהה עם מעשיו ורוצה בהם מצד עצמו, לא משום עונש הכופה אותו ולא מתוך פחדים אחרים.
הסלע התחיל את דרכו ביציאה ממצרים, כאשר עם ישראל עוד היו דומים לצעירים, מבחינה רוחנית. הוצאת המים היא שיקוף של ההנהגה הרוחנית את העם, ואז, בתחילת הדרך היה באמת ראוי להכות בסלע. אך עם הזמן, ובייחוד לפני הכניסה לארץ, יש להתרומם לדרגה חדשה. הכניסה לארץ היא התבגרות טבעית של העם, שעל כורחו יצטרך אז לעבוד לפרנסתו ולדאוג לקיומו גם ללא הניסים התמידיים שליוו את ההליכה במדבר. כבוגרים, מצפים מהעם אז לשאוף לדרגת החיבור ל-ה’ מאהבה.
כיוון שמשה רבנו הוא השורש להופעת הרוחניות בעולם, ה’ מצפה ממנו כעת להוביל מהלך חדש, שישפיע על ימות העולם הבאים. לו היה משה מדבר אל הסלע, דרגת החיים בעתיד היתה כזו שאפילו הסלע הקשה ביותר היה מגלה את הרוחניות בעולם ללא תיווך של עונש ואיומים. בצורה טבעית המציאות היתה שייכת לטוב, וכוחות הרע היו בטלים כלפי האור האלוקי. מובן מאליו שאז היה קידוש ה’ גדול מאין כמוהו.
אך משה רבנו לא עושה זאת. הוא מפספס את ההזדמנות לקידוש ה’ המיוחד הזה, ומנביע את השפע מן הסלע רק באמצעות המכות. סדר ההנהגה האלוקית, אליו התרגלו מאז יציאת מצרים, ימשיך לשלוט בכיפה. עד הגאולה יימשך המצב הקיים, בו אין גילוי טבעי והרמוני של האלוקות במציאות החומרית.
הדברים שהתבארו הם העומק הפנימי של דברי חז”ל (אוצר המדרשים, משה, עמוד 375) שהובאו ברש”י במקום:
“ומרו הדבור להכאה ולא קדשו כשהכו שאם דברו היה קידוש ה’ יתברך לעיניהם והיו אומרים ומה הסלע הזה שאינו מדבר ואינו צריך לפרנסה מקיים דברי הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה”.
כלומר, עיקר הקידוש ה’ היה אמור להיות החיבור הטבעי והרצוני של עם ישראל, ומתוך כך של כלל המציאות, לקודש.
מדוע משה שגג בכך? איך הוא פספס את ההזדמנות? לפי הדברים הללו, ייתכן שהענין טמון ביחס של משה אל העם. “וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם” (כ’, י’). כהקדמה לנס של הוצאת המים, מוכיח משה את ישראל על היותם ‘מורים’, כלומר סרבנים (כך פירש רש”י). ברמה מסוימת משה רבנו כנראה מיואש מן העם, ולא תולה בו את התקוה הגדולה שעומדת בבסיס הנס אליו כיוון ה’. משה לא רואה את העם כראויים להנהגה כזו של חיבור טבעי אל האלוקות, שכן הם סרבנים בעיניו. לא קשה להבין אותו, אך מכל מקום היחס הזה גרם לנס בדרגה נמוכה. נס כזה שמוביל את העולם להמשך הנהגה ברמה הרוחנית המוכרת לנו. הנהגה של צורך באיומים ועונשים, מן הסוג שמתאים לסרבנים.
החטא ועונשו
העונש שמשה רבנו מקבל הוא איסור על כניסתו לארץ ישראל. עונש רוחני ש-ה’ נותן תמיד מתאים לחטא, במידה כנגד מידה. משה רבנו שייך לנצחיות. כל דבר שהוא עושה מקבל את החותם של הנצח. כאשר הוא מוציא את העם ממצרים, החזרה למצרים מקבלת תוקף של איסור הלכתי, הנלמד מן הפסוק: “רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס ו-ה’ אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד” (דברים י”ז, ט”ז). כאשר הוא מוריד את התורה לעם, הרי שהתורה לא תהא מוחלפת לעולם, כפי שקבע הרמב”ם בעיקרי האמונה שסידר.
התכנון האלוקי הראשוני היה להכניס את העם לארץ ישראל על ידי משה. כמו שאר הדברים שמשה עושה, גם הכניסה לארץ היתה אמורה להיות נצחית. לא היתה אמורה להיות גלות, והחיים החומריים בארץ היו אמורים לשמש פלטפורמה לעבודת ה’ ולא מקור לירידה רוחנית שגוררת אחריה גלות.
התכנון החל להשתבש מאז חטא המרגלים. כפי שהתבאר אצלנו בפרשת שלח, המרגלים מיאנו בעבודת ה’ של ארץ ישראל, הכוללת התמודדות וקידוש של החומר, ובחרו בהמשך חיים נוחים ופשוטים מבחינה רוחנית, במדבר. הסירוב לקבלת המשימה של קידוש החיים החומריים גרר אחריו עונש גלות, מידה כנגד מידה. מפורש בפסוקים בתהילים, שחטא המרגלים גרם לגלויות מן הארץ:
“וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’. וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר. וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת” (תהילים ק”ו, כ”ד-כ”ז).
לאחר העונש המיידי על חטא המרגלים, לאחר שכלו מתי מדבר והגיע העת להיכנס לארץ, נעשה ניסיון נוסף לתקן את היחס לעבודת ה’ של ארץ ישראל. הוצאת המים מן הסלע באופן הנכון היתה יכולה להוות את הבסיס לשינוי מהותי וחשוב בעולם בהקשר זה. אך עם הנפילה הנוספת כאן, ופספוס ההזדמנות המיוחדת הזו, חזרנו למצב המעותד של כניסה לארץ במדרגה של גלות-אפשרית. הדרגה הזו לא מתאימה למשה רבנו[8], ושרביט ההנהגה במצב הזה צריכה לעבור ליהושע תלמידו, שלפי תכונת נפשו מתאים יותר להנהגה בתוך מצבי נפילות וקטנות רוחנית[9].