“וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה” (ל”ח, א’). המעשה של יהודה מופיע באמצע הסיפור של מכירת יוסף. חז”ל נדרשו להפסקה המשונה הזו, וביארו בשני אופנים (ושניהם מובאים ברש”י): בתנחומא בכמה מקומות משמע שהסמיכות באה לומר שהורידו את יהודה מגדולתו, וזו משמעות הלשון ‘וירד’. הטעם הוא שהאחים האשימו אותו שלא מנע אותם מלמכור את יוסף. ובבראשית רבה כתוב שטעם הסמיכות הוא להשוות בין הכוונה לשם שמים של תמר, לבין זו של אשת פוטיפר.

אלא שעדין יש מקום לשאול, שהיה מספיק לסמוך את הסיפורים, ומדוע הפסיקה התורה בתוך הסיפור של יוסף. השילוב של הסיפורים זה בזה מראה על קשר מהותי בין הסיפורים, מעבר לקשר חיצוני שמבטאת סמיכות.

***

          יוסף

יוסף אהוב על יעקב יותר משאר אחיו. לפי גדלות הנשמות הפועלות בסיפור, יש להניח שיעקב אהב ביוסף סגולה רוחנית מיוחדת שמצא בו יותר משאר אחיו, ולא רק שהיתה כאן אהבה מקרית. כדי להבין מהי התכונה הזו, יש להרחיק ראות ולהתבונן במעשי יוסף בהמשך חייו.

יוסף מגיע למצרים בתור בחור צעיר ונמרץ, בן שבע עשרה שנה בלבד. המעמד שלו בזוי ביותר, שהרי הוא עבד מארץ זרה. בני הארץ שאליה מגיע עובדים כולם עבודה זרה, ואין לו שום קשר לבית אביו. התורה מקדימה אודות יוסף: ‘והוא נער’; ודרשו חז”ל (בראשית רבה פ”ד, ז’) שעושה מעשה נערות, מתקן בשערו וממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה. נער מתבגר במצב כזה, שעסוק במעשי נערות ומגיע כעבד למצרים האלילית, אין לצפות ממנו לשום התקדמות רוחנית. במקרה הטוב הוא יזכור את אורח החיים של בית אביו, וגם זה לא בטוח.

אך יוסף איננו כזה. להפתעתנו הוא מתנהג כאדם בוגר ויציב באמונתו. את החיים עם הגויים עובדי האלילים הוא מנצל כדי לקדש שם שמים בכל מקום. על המילים “וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה’ אִתּוֹ” (ל”ט, ג’) אומר רש”י “שם שמים שגור בפיו”. יוסף לא יורד מדרגתו בעקבות המפגש עם החומר המסתיר את שם ה’. חלף זאת הוא מרומם את כל מה שהוא נפגש איתו. הוא לא מתבייש לסרב לאשת פוטיפר, תוך נימוק שמעשה זה הוא חטא ל-ה’.

גם מבחינה גשמית, בעקבות כך ש-ה’ איתו ועוזר לו בכל מעשיו (כמפורש בפסוקים), יוסף מצליח לעלות לגדולה אפילו מן המצב המשפיל של עבד, ועוד יותר – של עבד-אסיר. מבירא עמיקתא, כפשוטו, לאיגרא רמא – למלוכה על ארץ מצרים. יש לפנינו דמות מיוחדת שמסתדרת טוב מאוד במפגש עם החומר, גם בדרגותיו הנחותות ביותר.

הפוטנציאל של יוסף לנצח את הגשמיות, ולא ליפול בעקבות המפגש איתה, רמוז בחז”ל גם במה שאמרו שיוסף הוא שטנו של עשו. כשיעקב רואה שנולד יוסף, הוא מחליט שהגיע הזמן להיפרד מלבן, וחז”ל ציינו שכעת הוא לא מפחד עוד מעשו, כיוון שהכוח הרוחני של יוסף יפה כדי להתמודד בעזרתו עם עשו (מובא ברש”י ל’, כ”ה). הענין הוא שעשו הוא ביטוי לגשמיות, על כל התאוות והיצרים המתלווים לה, כפי שהתבאר כבר בדברינו לפרשת תולדות. וליוסף יש את הכוח הרוחני שלא ליפול בעקבות פגישה עם כאלה כוחות גשמיים. נמצא לפי זה, שחז”ל לא התכוונו שם לניצחון גשמי של יוסף על עשו, אלא שליוסף יהיה את הכוח הרוחני להתמודדות רוחנית עם ערכי החומריות שבאים לידי ביטוי במשנתו העקומה של עשו[1].

יעקב אבינו בודאי זיהה את הפוטנציאל הזה כבר מילדותו של יוסף. ייתכן שמתחת לפני השטח גם האחים הבינו את המעלה הזו שיש ליוסף על גביהם, וקנאתם נסבה גם על התוכן שבגללו אהב אביהם את יוסף, ולא רק על עצם ההעדפה של יעקב את יוסף. לא בכדי אהבתו של יעקב ליוסף מתבטאת בכתונת פסים. הלבוש באופן כללי מייצג את ההתגלות של האדם כלפי חוץ. מי שכולו רוחניות אין לו צורך בבגדים יפים. מלך, לעומת זאת, מוכרח ללבוש בגדי מלכות, כיוון שמלכות חייבת להתגלות במציאות בצורה מכובדת. “ר’ יוחנן הוי קרי למאני מכבדותא” (בבא קמא צ”א:). בעוד שאצל שאר האחים המעלה הרוחנית הפנימית היתה העיקרית, אצל יוסף היה שילוב מיוחד בין מפגש עם הגשמיות לבין המעלה הרוחנית שלו. הוא מהווה כעין נקודת מפגש יציבה בין הרוח לחומר. לכן חשוב לעשות לו בגד יפה ומהודר. כמו כן יוסף עצמו מתואר כיפה תואר ויפה מראה (ל”ט, ו’), שזה ביטוי חיצוני שלא מצוי בתנ”ך לגבי גברים. אלא שיוסף כולל גם את הפן הנשי, של חיבור לחומר, לגשמיות, ליופי.    

          בעל החלומות

יוסף חולם חלומות. עניינו של החלום הוא ידיעת העתיד, כפי שבאמת קרה בהמשך. אך ישנו הבדל גדול בין נבואה לחלום. הגמרא (ברכות נ”ז ע”ב) אומרת שחלום הוא אחד מששים בנבואה. כלומר זוהי אינה נבואה, אך יש בה בחינה של נבואה. הנבואה היא אלוקית ולא כוללת את מחשבות האדם. מה שהנביא קיבל הוא אמת מוחלטת שלימדו אותו משמים. חלום, לעומת זאת, מושפע מהמחשבות של האדם כידוע, וכמבואר בגמרא (ברכות נ”ו ע”א). לכן אמרו חז”ל (ומביאם רש”י בענייננו) שאין חלום שאין בו דברים בטלים. החלום מורכב מהפן הרוחני העליון שמתגלה לחולם, ומהפן האנושי שהחולם מפיק מעצמו. זהו גילוי רוחני שמתאים בדיוק לתכונתו של יוסף: יש כאן נקודת מפגש רוחנית נוספת בין הרוח לחומר.

גם בתוכן החלומות הנקודה הזו באה לידי ביטוי. יוסף לא מסתפק בחלום אחד, וחולם שני חלומות: אחד על אלומות שמשתחוות לו, ואחד על כוכבים. החלום השני אמנם הוסיף את השמש והירח שישתחוו לו, כלומר שגם אביו ואמו ישתחוו, אך מכל מקום הוא גם חוזר בכדי על ההשתחוות של האחים. ונראה שהִישנות החלום מראה את היסוד הנזכר. החלום על האלומות מראה שהמציאות הגשמית שמתבטאת בתבואה, שהיא היצירה הגשמית העיקרית בעולם, כפופה ליוסף[2]. החלום השני, על הכוכבים, מבטא את הרוחניות-השמימית הכפופה ליוסף. יוסף שליט בשמים ובארץ, ויש בכוחו לחבר ביניהם חיבור אמיתי ללא נפילות.

          יהודה

האחים אינם נמצאים במקום הרוחני המיוחד הזה של יוסף. הם צועדים בדרך הסלולה לעם ישראל מדורי-דורות. עם ישראל בונה את עצמו ברוחניות, בבניה איטית ואיכותית. אמנם בעתיד אנו מצפים לקידוש השם בכל העולם, אך האמצעי הוא כינוס הכוחות לאורך זמן, תוך התגדלות רוחנית. ההשפעה על העולם בכל הדורות באה רק בדרך עקיפה[3]. כששלמה ניסה להשפיע בדרך ישירה על נשים נכריות – הדבר גרם לנפילה. רק לאחר זמן רב, כשעם ישראל יהיה מוכן בגדלות רוחנית מספיקה, והעולם מצידו יהיה מוכן בעקבות ההשפעה העקיפה שלנו, נוכל להשפיע את הרוחניות בצורה ישירה לעולם.

יהודה הוא העיקר שבאחים, מבחינה רוחנית. על אף שהוא איננו נחשב לבכור, מכל מקום ברור בכל מקום בפסוקים ובחז”ל שיהודה הוא השבט העיקרי מבחינה רוחנית. בפסוקים זה ברור מזה שמלכות בית דוד שהיא משבט יהודה נחשבת ליסוד מוסד בהתנהלות הרוחנית של עם ישראל. יעקב כבר קבע: “לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו” (מ”ט, י’). ובדברי חז”ל במקומות רבים כתוב שיהודה הוא השבט העיקרי מבחינה רוחנית. אחד המקומות הוא מה שהזכרנו בתחילת הדברים, שהאחים הורידו את יהודה מגדולתו כיוון שלא מנע את המכירה של יוסף. ולמדנו מכאן שני דברים: שיהודה היה (וחזר מאוחר יותר להיות) במעלה על שאר האחים, כעין מנהיג. וכן למדנו שהיה בכוחו למנוע אותם ממעשיהם, שגם זה ביטוי מובהק למנהיגות.

יהודה מייצג את התכנית האלוקית העיקרית לגילוי שם ה’ בעולם. בהיותו המלך הוא עיקר העם, והעם תפקידו לגלות את ה’. הוא המייצג העיקרי של דרך כינוס הכוחות והתגדלות פנימית. יוסף נתפס כחריג אצל האחים. ייתכן שהם חושבים שהוא גאוותן, שחושב שאין לו בעיה עם מפגשים גשמיים. איך שלא יהיה, צריך להיות ברור גם ליוסף שדרכו מתאימה רק ליחידים ולא לציבור. יהודה, לעומתו, הוא מנהיג של הציבור; מתחילה של האחים ואחר כך של כלל ישראל. ההנהגה הציבורית איננה כשל יוסף. האחים, ובראשם יהודה, מתנגדים לדרכו של יוסף. אך בעוד האחים רוצים מתוך קנאה להרוג אותו, מציע יהודה למכור אותו לישמעאלים.   

ישנו עומק בהצעה של יהודה. אין כאן רק ניסיון להרוויח כסף (“מה בצע”). אלא יש כאן רמז שרומז יהודה לאחים, וליוסף עצמו. במקום להרוג אותו, אומר יהודה, בואו ונברר אם דרכו תצליח. אתה, יוסף, סבור שיש בכוחך הרוחני לפרסם את שם ה’ במקומות הכי נמוכים. בוא ונראה אם האמת אתך. “לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים”, ושם, כעבד במצרים, אמור יוסף להראות את כוחו הרוחני.

יהודה היה בטוח שיוסף ייכשל, ועשה זאת רק כדי להוכיח לכולם, וליוסף עצמו, שדרכו של יוסף שגויה ולא תוכל להצליח. הוא סבר שיוסף ייאבד אי שם במצרים, ושמו והשפעתו לא ייזכרו עוד. אך עצת ה’ היתה שונה בתכלית, וכללה בתוכנית-אלוקית שילוב מיוחד של מכירת יוסף עם המשך המעשה של יהודה ותמר בכפיפה אחת.

          תוכנית אלוקית

מבואר בחז”ל (דברים רבה פרשת עקב, ד”ה דבר אחר והיה עקב[4]) שמעשה יהודה ותמר היה חלק מתוכנית אלוקית ברורה:

“יהודה מחוקקי, כל מה שעשה יהודה שהיה ראש השבט בשבילי עשה שנאמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני מהו ממני אמר רבי הונא בנו של רב אידי לא תאמר זנתה תמר ולא יהודה בעא מזניא אלא ממני היו הדברים הוי יהודה מחוקקי”.

וכן אמרו חז”ל (בבראשית רבה פ”ה):

“ויראה יהודה לא השגיח כיון שכסתה פניה אמר אילו היתה זונה היתה מכסה פניה אמר רבי יוחנן בקש לעבור וזימן לו הקדוש ברוך הוא מלאך שהוא ממונה על התאוה אמר לו יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו”.

כתוב עוד שם בבראשית רבה:

“ויהי בעת ההיא, ולא היה צריך קרייה למימר אלא ויוסף הורד מצרימה ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו רבי אלעזר ורבי יוחנן רבי אלעזר אמר כדי לסמוך ירידה לירידה רבי יוחנן אמר כדי לסמוך הכר להכר”.

דברי ר’ יוחנן מובנים. יש כאן כמין עונש ליהודה, שחטא במכירת יוסף והבאת הכתונת ליעקב (“הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא”), בכך שהתבזה ואמרה לו תמר “הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה”. אך דברי רבי אלעזר לכאורה קשים. מה הערך הגדול שיש בסמיכת ירידה לירידה?

היה מקום לפרש זאת על דרך התנחומא שמובא ברש”י, והזכרנו זאת בתחילת הדברים, שהורידו את יהודה מגדולתו בעקבות מכירת יוסף. אך ביאור זה לא מסתבר כלל, כיוון שהירידה שכתובה אצל יוסף נזכרת בכתוב רק לאחר מעשה יהודה ותמר. ואם כוונת רבי אלעזר לפירוש הזה, היה צריך לומר אותו בפירוש, או למצוא רמז במעשה שכבר תואר קודם לכן בכתוב, על דרך דברי רבי יוחנן.

          אורו של משיח

ונראה שהמדרש כאן רומז לדבר אחר. הירידה של יהודה והירידה של יוסף הן חלק מתכנון אלוקי עמוק וארוך טווח. יהודה הולך לקחת אשה, ומוצא אשה כנענית. המדרש (בראשית רבה שם, ועוד) מבקר את יהודה בחריפות על כך שנשא כנענית[5]. לאחר מכן התהליך ממשיך בנפילה של איבוד שני בניו בעקבות חטאם. חטא נוסף חוטא יהודה בכך שבא על זונה, לדעתו, ובסוף מתברר שהיתה כלתו. הנפילות הללו, בזו אחר זו, ראויות בהחלט לכותרת ‘וירד יהודה’. ירידה ונפילה יש כאן. אך למרות זאת, חז”ל רואים אור גדול בכל המעשה הזה, בהתאם לדבריהם שכול הענין נעשה במסגרת תכנון אלוקי:

“ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח כי אנכי ידעתי את המחשבות שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח ויהי בעת ההיא וירד יהודה בטרם תחיל ילדה קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון ויהי בעת ההיא מה כתיב למעלה מן הענין והמדנים מכרו אותו אל מצרים” (בראשית רבה שם).

ה’ יתברך מתכנן את גלגולי העולם מראש. עוד לפני תחילת הירידה, עוד לפני השעבוד הראשון, נברא מתחת לפני השטח הגואל האחרון. ה’ עוסק ביצירת אורו של משיח מתוך הסיבוך של ירידתו של יהודה. בעוד כל אחת מהדמויות בסיפור עוסקת בפן שלה, ה’ מרכז את כולם יחד לתוך מארג של גאולה פוטנציאלית. הדבר נרמז גם בכך שתמר יושבת בפתח עיניים, ודרשו חז”ל (שם בבראשית רבה):

“אמר רבי אמי חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו פתח עינים ומה הוא בפתח עינים אלא מלמד שתלתה עיניה בפתח שכל העינים תלויות בו ואמרה יהי רצון מלפניך ה’ אלהי שלא אצא מן הבית הזה ריקנית”.

ובמסכת סוטה (י’ ע”א) ביארו איזה פתח הוא שכל עיניים צופות לראותו:

“אמר רבי אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו מקום שכל עינים צופות לראותו”.

תמר עושה מה שעושה כדי להיות חלק מהתהליך המשמעותי שהתחיל מאברהם אבינו, שהוא גילוי שם ה’ בעולם. וסופו של התהליך, בביאת המשיח, שיצא מזיווגה עם יהודה.

אורו של משיח מורגל לצאת מתוך חטא וסיבוך. רות המואביה היא נצר למשפחת מואב שיסודה בביאת לוט על בתו. זרעו של דוד המלך נמשך מנישואיו הבעייתיים לבת שבע. וגם כאן, המשיח נולד בעקבות הביאה האסורה של יהודה ותמר.

יסוד הענין הוא שאורו של משיח נועד לרומם את כל המציאות, על כל רבדיה. חלק מן הרבדים הם כאלה שלא כל כך נעים להיפגש איתם. תאוות מביאות לחטאים רבים ורעים. המציאות כוללת בקרבה מומים גשמיים מולדים. המשיח יכלול בקישור לקודש את כל החומריות. והיסוד של התהליך העולמי הגדול שסיומו בביאת המשיח, הוא נפילה של העולם הגשמי, ותשובה אל ה’. הנפילה הקודמת לשיבה היא ערבוב הרע במציאות, באופן שהיא כוללת חטאים ותאוות. זה מה שקרה בעקבות חטא אדם הראשון. הגאולה, בסופה, תברר את הרע מן החול הניטראלי, ותשעבד את החול אל הקודש. לכן אורו של משיח נוצר ומתגלה דווקא מתוך החטאים והתאוות, כיוון שסופו לרומם את כל סיבוכי המציאות אל הקודש. היסוד של התשובה אל ה’ מתגלה בסוף הענין, כשיהודה אומר ‘צדקה ממני’, ומודה. והגמרא רואה בכך חזרה בתשובה (משמעות הגמרא בסוטה ז’ ע”ב, ועוד).

אמנם יהודה מבטא את התפקיד העיקרי של עם ישראל, אך גם ליוסף יש תפקיד. ישנו משיח בן דוד, שהוא העיקרי, אך ישנו גם משיח בן יוסף, שתפקידו לפלס את הדרך הגשמית להופעתו של משיח בן דוד[6]. המשיח הזה יבוא מזרעו של יוסף, שתכונתו היא להופיע את הרוחניות בגשמיות בלי להיפגע. יהודה השליך את יוסף למצרים, אך ה’ משתמש בכך כדי ליצור עוד חלק במארג של הגאולה. בד בבד עם יצירת המשיח מתוך הירידה של יהודה, ישנו גם החלק של משיח בן יוסף, שגם הוא יורד בתוך התהליך הסבוך. הוא יורד כדי להיפגש עם הרוחניות, ולהכשיר אותה לביאת הגואל. זהו התפקיד שיוסף מילא בפועל ממש במצרים, וזהו התפקיד המיועד למשיח בן יוסף בגאולה השלמה. וכך, ירידתו של יהודה משתלבת עם ירידתו של יוסף לכדי מהלך אחד עמוק, ש-ה’ יתברך מוביל עד ביאת גואל צדק[7].

[1] ולאחריו ובעקבותיו – בנצרות, שהיא המשך של עשו, כידוע בדברי חז”ל שרומא היא המשך של אדום, ובה התפתחה הנצרות.
[2] המשך הסיפור בפרשות מקץ-ויגש מביא את הרעיון של התבואה הכפופה ליוסף לכדי ביטוי ממשי. יוסף אוצר את כל תבואת הארץ ומחלקה לאשר ישר בעיניו. 
[3] וגם לא טובה לפעמים, כמו אותו-האיש שהיה יהודי ופרש, והפיץ בעולם ערכים שיסודם ביהדות.
[4] העיקרון מובא גם בגמרא בכמה מקומות, וברש”י כאן. אך בגמרא ורש”י יש מקום להבין שהפסוק רק מגלה ממי תמר מעוברת, או ש-ה’ גזר שיצאו מהריון זה נביאים ומלכים. אך במדרש כאן מבואר ביותר שמלכתחילה כל המעשה לא נעשה אלא מתוך כוונה של ה’, כחלק מתכנית.
[5] אמנם במקום אחר במדרש כתוב כדברי רש”י, ש-‘איש כנעני’ הכוונה לסוחר, אך כנראה שאלה דעות חלוקות במדרשים. ואולי אפילו אם נאמר שהיה סוחר, יש לבאר שהכינוי כנעני, שמשותף לכנעני סתם, רומז שהיה כאן קלקול (ומכל מקום יש מדרשים בהם כתוב בפירוש שנשא גויה).
[6] עיין בעניינים אלו בספר קול התור.
[7] בשולי הדברים יש למצוא רמז לגלגולי עם ישראל בפרשת יהודה ותמר, כאשר שני בני יהודה שמתים עשויים לרמוז לשני בתי המקדש שנחרבים. ער לא רצה להכחיש את יופייה של תמר. תמר רומזת למציאות הגשמית, והזכר שאמור לבוא עליה, מזרעו של יהודה, רומז לציבור היהודי שאמור לרומם אותה בהשפעה של רוחניות. אך מי שלא רוצה להכחיש יופייה, פירושו שלא רוצה לפגוע ביופי הטבעי שלה, שבמציאות בכללותה רומז למשיכה לתאוות העולם. בבית ראשון החטא היה הליכה אחר התאוות (בשלוש עברות החמורות). ובית שני שחרב על שנאת חינם, רמוז במעשה אונן שלא רצה להקים לאחיו שם. וזו שנאת חינם, כיוון שחלקו לא מתמעט בכך שיקים שם לאחיו. ואז מגיע שלה, הבן השלישי, ויהודה לא מוצא את האומץ לתת אותו לתמר. האירועים הקודמים גרמו לו לחשוב שאין עוד סיכוי, והוא מלא פחד ממה שיקרה תוך ניסיון נוסף. אך ה’ יתברך מסבב את הסיבובים באופן שגם אם עם ישראל לא ירצה, ויפחד מן המשימה הגדולה המשחרת לפתחו – תיקון עולם במלכות שדי – מכל מקום הדברים יקרו בין אם ירצו ובין אם לא. לכן ה’ גרם ליהודה לבוא על תמר, ומתוך כך להביא את המשיח.