לפרשת וירא - מסע בעקבות הצחוק
יש להתבונן בענין הבשורה שמבשרים המלאכים על לידת יצחק, מדוע נזקקו לבוא ולבשר זאת, אחר ש-ה’ כבר הודיע זאת לאברהם, וכבר קבע לו מועד לכך: “וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת” (י”ז, כ”א). והרמב”ן כתב שהמלאך נשלח לבשר את שרה, על אף שאברהם כבר ידע מזה, משום שאברהם לא סיפר לשרה. באחת האפשרויות כתב שאברהם לא סיפר לשרה מפאת העיסוק שלו במצוות המילה. וזהו דוחק גדול כמובן. ובאפשרות הראשונה כתב: “אולי המתין עד שלוח השם אליה הבשורה ביום מחר כי ידע כי לא יעשה ה’ אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים”. לפי אפשרות זו, אברהם לא גילה לשרה לכבודה, כי ידע שתתבשר על ידי ה’. אלא שעוד קשה, כי בפועל שרה לא התבשרה בנבואה, אלא על ידי מלאך שנדמה בעיניה להלך תימהוני, שרק שעשע אותה בדבריו (עיין ברמב”ן שאומר שגם אם אברהם זיהה אותם כמלאכים, שרה חשבה שהם סתם אנשים, ולכן צחקה). ואם כן חוזרת השאלה למה אברהם לא גילה לשרה, או לחילופין למה ה’ לא גילה ישירות לשרה, או לפחות על ידי מלאך המוצג בתור מלאך ולא בתור סתם אדם שאינו נאמן.
עוד ברצוננו להבין את הויכוח בין שרה לאברהם בענין האם היא צחקה או לא. משום שאם אין לשרה טענה אמיתית בדבריה, רחוק הדבר שהכתוב יספר על הכחשתה, ואחר ישוב ויאמר “לא כי צחקת”; והיה מספיק אז לכתוב ששרה נכשלה וצחקה.
עוד קשה מדוע המלאך שנשלח להפוך את סדום הגיע קודם לכן אל אברהם? וכעין זה יש לשאול גם על המלאך שנשלח להציל את לוט, כי אף על פי שקודם לכן בא לרפא את אברהם, מכל מקום הקשר הזה בין השליחויות של אותו המלאך אומר דורשני, שכן ל-ה’ יתברך יש הרבה מלאכים שיכלו להישלח, ולא היה צריך דווקא את אותו המלאך.
שאלה נוספת היא מדוע לוט יצא מצוער אחר שביקש להציל את העיר למען יוכל לגור שם? ובאותו ענין, איך ייתכן שמה שלא הצליח אברהם אבינו בתפילתו על סדום, הצליח לוט ברגע אחד, שהרי בזכות בקשתו ניצלה אחת הערים?
הרבה צחוק מופיע בפרשה שלנו, והענין מתחיל כבר מהפרשה הקודמת. כאשר אברהם מתבשר על לידתו הצפויה של יצחק הוא צוחק: “וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק” (י”ז, י”ז). כששרה שומעת את המלאך מבשר זאת היא צוחקת: “וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ” (י”ח, י”ב). לאחר מכן יש על כך ויכוח: “לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה… וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ”. בהמשך לוט מנסה לשכנע את חתניו להמילט מסדום, ללא הועיל: “וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו” (י”ט, י”ד). יצחק נקרא על שם הצחוק, כמו שציווה ה’ את אברהם בשעה שבישר לו על לידת יצחק. “וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי” (כ”א, ו’). ומיד אחר הגמילה של יצחק כתוב: “וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק” (כ”א, ט’). גם בפרשת תולדות ישנו צחוק: “וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ” (כ”ו, ח’).
מה כל כך מצחיק כאן?
***
שמחה וליצנות
מדוע אנחנו צוחקים?
התשובה היא שאנחנו צוחקים מתוך הפתעה. בדיחה שהסוף שלה צפוי או מוכר לא יכולה להצחיק. תמיד הסוף של הבדיחה הוא איכשהו הפוך מסדר ההתנהלות הנורמאלי. כשאנחנו רואים דבר זר ומוזר, מתעורר בנו צחוק. ליצן שעושה פרצופים, או מציג עצמו כבעל גובה מדהים – בזכות הקביים – מעורר צחוק אצל הילדים. אם נראה אדם שלובש בגדים מוזרים מאוד ברחוב, זה עשוי להצחיק אותנו. הצחוק הוא ביטוי לדבר מוזר שלא שייך לסדר החיים הרגיל.
שמחה, להבדיל מצחוק, היא דבר שמחובר בכל מאודו לסדר החיים. שמחה גדולה ומשמעותית מתעוררת אצל אדם כאשר הוא מתחתן, כאשר נולד לו בן או בת, ועוד אירועים מן הסוג הזה, המסמלים את סדרי החיים הבריאים. גם כאשר אדם משלים משימה שעמל עליה רבות הוא שמח. שוב, השמחה מופיעה בהדרגה של עמל ושלמות של הסדר הנורמאלי.
“וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק”. אברהם צוחק כאשר הוא מתבשר על דבר לא צפוי בעליל, והוא מסביר: “וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?!” ההפתעה והזרות מעוררות צחוק. אבל הצחוק הזה איננו צחוק של ליצנות. הוא נעשה תוך כדי שאברהם נופל על פניו. נפילה על הפנים היא תמיד ביטוי ליראה, או לתפילה. אברהם צוחק צחוק מבוקר. הצחוק הזה מבטא את גודל ההפתעה מן הבשורה שחורגת מגדר הטבע.
למעשה, אברהם כבר רגיל בצחוקים מן הסוג הזה, שכן לאורך כל הדרך ההנהגה של ה’ איתו היא מחוץ לגדר הטבע. ההצלה באור כשדים, המכות שפרעה חטף בעקבות לקיחת שרה, הניצחון על ארבעת המלכים. אברהם חורג מגדר הטבע בעושר וכל טוב חומרי: “וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים ו-ה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (כ”ד, א’). חז”ל דרשו (בבא בתרא ט”ז ע”ב):
“שלשה הטעימן הקב”ה בעולם הזה מעין העולם הבא אלו הן אברהם יצחק ויעקב אברהם דכתיב ביה בכל יצחק דכתיב ביה מכל יעקב דכתיב ביה כל”[1].
החריגה הזו מגדרי הגשמיות, איננה מקרית אצל אבותינו הקדושים. זהו ביטוי גשמי לשלמות וענקיות רוחנית. כעין מידה כנגד מידה: הם שאפו להתרומם לפסגות רוחניות החורגות מגדר הרגיל, ולהיות מרכבה לשכינה עודם בעולם הזה, וזכו לשפע גשמי יוצא דופן, יחד עם זה הרוחני. מבחינה זו, הפסגה הרוחנית שהאבות הגיעו אליה, גם היא סוג של צחוק. היא דבר מעורר פליאה, ולא שייך למציאות הרגילה בין בני אדם. מלכי ארץ מבטאים את ההתפעלות שלהם מהאבות: אבימלך אומר לאברהם: “אֱלֹקִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה” (כ”א, כ”ב). בני חת מכנים אותו ‘נשיא אלקים’. ובאופן אחר, אבימלך אומר ליצחק: “לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד” (כ”ו, ט”ז).
כנגד כל זה, ישנו צחוק אחר. צחוק של ליצנות, שאיננו רצוי כלל, עד שגזרו חז”ל אומר במסכת ע”ז (י”ח ע”ב): “אמר רבי שמעון בן לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהנם” (ועיין שם עוד). הצחוק הרע כולל חטאים רבים. ‘ויקומו לצחק’ נאמר בחטא העגל (שמות ל”ב, ו’), ושם עבדו עבודה זרה. ישמעאל מצחק, וחז”ל דרשו (בראשית רבה נ”ג) שהצחוק שלו כולל את כל שלשת החטאים החמורים:
“אין מצחק אלא גלוי עריות היך מה דאת אמר בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן, תני רבי ישמעאל אומר אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם, רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים היך מה דאת אמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”.
אין מן ההכרח לומר שישמעאל באמת חטא בכל החטאים האלה בפועל. ישמעאל היה אז עדין נער, ובודאי שאברהם השתדל לחנכו כראוי ולמחות בו. מה גם שבהמשך ה’ שומע את קול תפילתו בחוליו במדבר, וחז”ל דרשו שכיוון שבאותה שעה היה צדיק, תפילתו נשמעה (עיין ברש”י שם). אלא מסתבר שכוונת חז”ל ששרה ראתה אצלו נטייה ברורה להבלי העולם הזה. במעשה של אשת פוטיפר ויוסף הצדיק הצחוק הוא ביטוי למעשה הביאה: “הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ” (ל”ט, י”ד). ‘צחוק’ ו-‘שחוק’ בפסוקים ובחז”ל מקבילים (אפילו יצחק נקרא בתהילים ק”ה, ט’ ‘ישחק’). המילה ‘משחק’, גם בלשון חז”ל וגם בלשוננו כיום, משמשת לעיסוק של שעשוע בענייני העולם, המחוסר תוכן רוחני. ‘משחק בקוביה’ המוזכר בהלכה הוא אדם בטל המבזבז את זמנו במשחקים. הצחוק הזה שישמעאל לוקה בו, גורר אחריו חטאים חמורים, הקשורים לתאוות ולמשיכה לעוה”ז[2].
תאוות העולם הזה
באופן כללי צחוק במובנו הפסול, מבטא משיכה אל תאוות העולם הזה. אם זה בליצנות, שעניינה לעג לדברים חשובים ונכבדים כמו תורה ויראת שמים; ואם זה בתאוות אחרות, שהצד השווה שבכולן הוא ניתוק האדם מן החיים הרוחניים שלו, והימשכות אחר העולם החולף. הסיבה שמשיכה אחר העולם הזה מכונה צחוק היא שעיקר האדם הוא נשמתו, ולא הגוף הגשמי. הגוף על תאוותיו הוא בן-חלוף, ואין לשעשועי העולם הזה חיבור אמיתי ומהותי עם הנשמה. החיבור המדולדל והמלאכותי שיוצרים אלה הנמשכים אחר התאוות הוא זר לנשמה, בדיוק כמו שדבר זר ומוזר, היוצא מסדר החיים הרגיל, גורם לצחוק. יש כוונה עמוקה, אם כן, בקריאה בשם ‘צחוק’ לתענוגי העולם.
הצחוק במובנו הפסול הוא הפוך משמחה, כפי שכבר התבאר לעיל ענין השמחה. ובעצם הצחוק, למרבית ההפתעה, מביא על האדם עצבות. “גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה” (משלי י”ד, י”ג)[3].
דבר מעניין ניתן לראות בהקשר של הטחול. הטחול מתואר במקומות רבים בחז”ל כאיבר שאחראי על הצחוק. כך כתוב למשל בברכות (ס”א ע”ב): “טחול שוחק”. ודווקא הטחול מתואר בזוהר כאיבר בו שורה המרה השחורה, שהיא עצבות גדולה שאדם לוקה בה. כתוב בזוהר (פנחס רכ”ז ע”ב):
“ובמרה שחורה לילית שבתי שולטנותא בטחול דאיהו עציבו שאול תחתית עניותא וחשוכא בכיה והספדא ורעבון”.
כיצד ייתכן שאותו איבר שמבטא את השחוק יהיה האיבר בו שורה העצבות?
התשובה היא שהצחוק שיש בטחול הוא ההימשכות אחר תאוות העולם הזה[4], והמשיכה הזו, בהיותה זרה לנשמה, גורמת לעצבות הבאה בעקבות תחושת ריקנות. כתוב בזוהר (שם בהמשך, רל”ב ע”ב):
“אוקמוה רבנן עליה טחול שוחק ואיהו שחוק הכסיל ובגין דא אוקמוה רבנן דמתניתין אוי לו למי שהשעה משחקת לו וקהלת אמר טוב כעס משחוק טוב כעס דכבד דאיהי מרה רצועה דקודשא בריך הוא רצועה לאלקאה בה צדיקייא בעלמא דין במרעין בישין במכתשין משחוק דשחיק לון בטחול בלכלוכא דהאי עלמא דשוחק לון שעתא בעותרא”.
כלומר, עדיף להם לצדיקים להיות בזויים וסובלים בעולם הזה, מאשר להיות במצב של הצלחה גשמית, שהיא שחוק הכסיל. הגשמיות מושכת אחריה את יצרי האדם, וכמעט בעל כורחו בא לידי חטא.
רוח הקודש
אברהם אבינו מנותק מן הצחוק הפסול של המשיכה אחר התאוות. הוא אחוז בצחוק אחר, צחוק רוחני כזה שזר לעולם לפי רוב גבהו. גם שרה נתבעת לחיות לפי גובה רוחני דומה. שרה נתבעת להיות דומה לאברהם בכך שדרגת החיים הקבועה צריכה להיות מעל לגדרי העולם הזה. יתרה שרה על אברהם ברוח הקודש שלה, כפי שאמרו חז”ל (בתחילת שמות רבה) על הפסוק “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ” (כ”ב, י”ב): “מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות”. על כורחנו שחכמים לא דקדקו כאן בלשון, ומה שאמרו ‘נביאות’ הכוונה לרוח הקדש, כיוון שלא מצאנו ששרה קיבלה נבואה ממש. כמו כן כאשר ה’ רוצה להוכיח אותה על שצוחקת, אומר זאת לאברהם (וכן מוכח בכמה מדרשים בענין שם). וכך אמרו חז”ל (מגילה י”ד ע”א) “ואמר רבי יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”. גם רש”י במקום הביא ש-‘שמע בקולה’ זה בקול רוח הקדש שבה.
ההבדל בין נבואה לבין רוח הקדש הוא שנבואה זה מסר שהנביא מקבל מלמעלה, ורוח הקדש היא כעין בירור רוחני שאדם מוצא בתוכו, תוך עזרה מלמעלה. שרה חיה עם תחושת-בטן חזקה, שאיננה דבר של חולין אלא רוח הקדש אלוקית, לפיה עם-ישראל צריך לצאת דוקא ממנה. בהיותה עקרה בגיל תשעים הדברים כבר הולכים ומתעמעמים. עם זאת, לפי מדרגתה, היא נתבעת להמשיך ולהאמין בבירור הפנימי הזה שלה, ולא להרפות גם כאשר המציאות מכבידה.
אברהם אבינו מתבשר על לידת יצחק בצורה של נבואה ברורה, וכצפוי איננו מפקפק חלילה באמיתות הנבואה. משרה ה’ מצפה לדבר אחר. היא אמורה לקבל את הבשורה בצורה של שיחת חולין ארצית בין אנשים. לפי מדרגת רוח הקדש שלה, היא אמורה לקבל מכזו שיחה עידוד ואמונה גדולה שהדבר אכן יקרה. הבירור הפנימי שלה היה צריך להתחזק ולפעם בה מחדש עם כל אזכור של הדבר, אפילו בתוך שיחת חולין.
ה’ רצה לבשר לאברהם באופן המתאים לו, ולשרה באופן המתאים לה. לאברהם בנבואה, ולשרה בחיזוק של רוח הקדש המצויה בה. לכן הגיע המלאך, בדמות אדם מן הרחוב, המשיח לפי תומו עם בעלה. מסתבר שכששאל המלאך “אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ”, בנוסף לדברי חז”ל שרצה לחבבה על בעלה בכך שהיא צנועה והיא באהל, התכוון גם להסב את תשומת ליבה אל שיחתם, בשמעה את שמה. המלאך תפס עמדה כזו שברור ששרה תשמע משם את הדברים: “וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו”. וכתב רש”י: “והוא אחריו – הפתח היה אחר המלאך”. זאת אומרת, המלאך נעמד קרוב לפתח כך ששרה תשמע, שהרי כל השליחות מיועדת אליה ולא אל אברהם, שכבר שמע בנבואה. ושרה צריכה לשמוע זאת דווקא באופן של אדם המשיח לפי תומו ולא בנבואה ישירה.
דא עקא, ששרה לא קיבלה את הדברים כראוי. היא צוחקת, כיוון שרוח הקדש שהיתה שרויה בה התעמעמה בעקבות טפיחת המציאות על פניה עד כה. היא לא התהלכה עם אמונה מספיק גדולה במסר הפנימי שהיה בה כל השנים. דברי ההלך מצחיקים אותה. ה’ אומר לאברהם להוכיח את שרה על הצחוק הזה, ושרה מכחשת. “לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה” מתפרש על פי הפשט שפחדה להודות במשגה. ובאמת יש כאן התכחשות לתוכחה שמוכיחים אותה. אך בעומק יש כאן ויכוח. שרה טוענת שלא היה כאן צחוק, כיוון שלא צחקה על יכולת ה’ חלילה, אלא על דברים שהושמעו מפי אדם לא נאמן, להבנתה. וזה באמת נכון. זו טענה צודקת, וזו כוונת התורה במילים ‘כי יראה’ על פי הדרש שמביא רש”י שהמילה ‘כי’ פירושה ‘אלא’. לא צחקתי, אלא אני יראה. כלומר, אינני מזלזלת ביכולת ה’, אלא אדרבא, אני יראה ממנו מתוך אמונה ביכולתו וכוחו. אלא שאברהם עונה לה, במסר שקיבל מ-ה’, שלפי דרגתה הרוחנית נחשב הדבר לנפילה ולצחוק מזלזל, כי היתה צריכה להיות חדורת אמונה ברוח הקדש שבה. ואז שרה לא משיבה עוד, ומסתבר שקיבלה את הדברים והפנימה אותם.
לוט
מצד אחד אברהם ושרה חיים במדרגה רוחנית של צחוק רוחני גבוה, ומצד שני ישמעאל נמשך אחר הצחוק העולמי הנמוך. בסוף הוא יגורש מהבית הרוחני הזה, ויצטרך לחפש לו מקום אחר. אך בין הדרגות הללו, נשזר סיפורו של לוט.
לוט מכונה “הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם” (י”ג, ה’). הוא טפל לאברהם, ונמשך אחריו עוד מהיציאה מאור כשדים, והמעבר מחרן לארץ ישראל. “וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים”. ההליכה עם אברהם גרמה לו לכל הטוב הגשמי הזה, כמו שכתוב בבראשית רבה כאן, ומובא בקיצור ברש”י (ועיין גם בבא קמא צ”ג ע”א). ללוט אין כל כך עמידה בפני עצמו, וכל זמן שהוא טפל לאברהם הוא מצליח. אך לאחר המריבה בין הרועים, ההשגחה האלוקית גורמת לפירוד ביניהם. אז לוט כבר עומד בפני עצמו ולא כטפל לאברהם. ההיפרדות מאברהם גרמה ללוט צרות גשמיות ורוחניות. בגשמיות – הוא נשבה במלחמה, בהיותו תושב סדום, ונזקק לעזרת אברהם שיחלץ אותו. וברוחניות – הוא נטפל לאנשי סדום ונהיה חלק מהם. על המילים “וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם”, דרשו חז”ל (בבראשית רבה, ומביאם רש”י): “הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא בא-לוהו”. לוט מתחבר לאנשי סדום, על אף שהכתוב צווח ואומר “וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים ל-ה’ מְאֹד”, ומסתבר בפשטות שכל זה היה ידוע ללוט. וגם אם לא היה ידוע לו בתחילה, היה צריך לפרוש מהם לאחר שהתוודע אליהם, ולא עשה כן.
לוט בוחר בדרך הגרועה של אנשי סדום. עלינו לעצור לרגע ולהתבונן בדרכם של אנשי סדום. מה גורם לאידיאולוגיה החולנית הזו שלהם? מילא לא לעשות חסד, אך מה אכפת לאחד אם חברו יעשה זאת? איך ייתכן שהם הורגים מי שמכניס אורחים?
נראה שאנשי סדום רצו בכל מאודם לחיות על פי התאוות שלהם. אלא שיש לאדם בעיה מסוימת עם זה. לפעמים המצפון מכה בו. אפילו אדם רשע ביותר לפעמים מקבל איזה לחץ מהמצפון הקטן שטורד אותו עמוק בלב. כל שכן שבחברה אנושית המורכבת מאנשים רבים ומגוונים, יהיו אנשים רבים שיוטרדו מן המצפון. הקוד החברתי העקום שאנשי סדום ניסו ליצור לא היה מחזיק מעמד ללא לחץ חברתי ותעמולתי. כדי ליצור חברה שחיה על פי התאוות, נזקקו מנהיגי העיר לרעיונות יצירתיים למלחמה במצפון ובאנושיות. הרעיון הבסיסי שלהם היה לשכח את המצפון לאט-לאט מן הלב. אם אחד עושה חסד, הדבר עשוי בהחלט לעורר את המצפון בקרב חברו. אם אין עונש על מעשה טוב, הרי שהוא בכלל הדברים שאדם עשוי לחשוב לעשותם. הענישה בסדום נועדה להביא את כללות הציבור למצב כזה שבו המצפון יישכח. כך יוכלו לחיות על פי תאוותיהם בשלמות; כלומר ללא הטרדה של המצפון.
זו העיר הנחמדה שלוט בוחר לעצמו בתחילה כשכנים: “וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם”, ולבסוף כמקום מגורים ממש. ולא עוד, אלא שלוט משתדל להתערות עימהם עד כדי כך שהוא ממונה לשופט שם. לוט מנסה לשכוח את כל מה שלמד בבית אברהם. להסיע עצמו מאברהם ומאלוקיו, ולהתחיל דף חדש עם החיים הטובים.
מה שנטוע עמוק
אך משהו בדרך משתבש ללוט. מבחינה גשמית, הוא נזקק לאברהם שיציל אותו מהמלכים. הוא ודאי התבייש כאשר אברהם הציל אותו, שכן ברור לו שיש לאברהם בליבו עליו על שעזב את דרך ה’, שאברהם מוסר את נפשו עליה. גם בהצלה מהפיכת סדום לוט מוצא עצמו חייב לאברהם. בודאי שהמלאכים סיפרו לו שהוא ניצל בזכות אברהם ולא בזכות מעשיו, והוא גם יודע זאת יפה לבד.
גם מבחינה רוחנית לוט לא באמת מצליח להשתלב בסדום. הכנסת האורחים שלמד מאברהם, כנראה נטבעה בו יותר ממה שחשב בעצמו. מגיעים אורחים לעיר, ולוט מוצא עצמו מוסר את נפשו, פשוטו כמשמעו, כדי לקיים מצווה. בייאושו, הוא מסכים להקריב גם את בנותיו לשם כך. ההצעה הזו היא מעשה חולני, אך על כל פנים יש כאן ביטוי להקרבה גדולה מצד לוט. גם אנשי העיר במעמד הזה מגלים את דעתם האמיתית על ההשתלבות הרוחנית של לוט איתם: “וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט”. אתה גֵר כאן, אתה לא משלנו בכלל! לוט מנסה להשקיט את המצפון שלו, כמו אנשי סדום, וכמו ישמעאל שעוסק בצחוק, אבל איכשהו אצלו זה לא מצליח. הקרבה רבת השנים לאברהם יצרה בו כנראה נטיעה רוחנית חזקה, עמוק עמוק, וקשה לעקור אותה.
לוט מנסה לשכנע את חתניו לצאת איתו מהעיר, אך ללא הועיל. חתניו, כשאר אנשי העיר, כבר הצליחו לעקור מעצמם את האמונה יחד עם המצפון: “וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו”. מבחינתם, בשורת-האיוב של לוט היא בדיחה. לא ייתכן שיש אלוקים שופט בארץ. הגשמיות טבועה בהם חזק מדי, והרוחניות זרה להם עד להצחיק.
בצר לו, יוצא לוט מהעיר רק עם שתי בנותיו שאיתו בבית. הוא מתחנן לפני המלאך שייתן לו לחיות בצוער, ושיציל את כל צוער בשבילו. להפתעתנו המלאך מסכים; אך לוט מתחרט מהר מאוד על המתנה, ועוזב את העיר – “כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר”. לא מובן מה קורה כאן, וממה הוא ירא? אומר רש”י: “לפי שהיתה קרובה לסדום”. ולא מובן, אז מה אם היא קרובה לסדום, שכבר נחרבה; וכי עדיף לו לשבת במערה?
הפחד מההר
הסיבה שלוט ביקש לחיות בצוער היא משום שהמלאך רמז לו ‘ההרה המלט’, ופירש רש”י, שהכוונה היא ללכת אל אברהם שיושב בהר (“וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה”). המלאך לא מצווה אותו בפירוש ללכת לאברהם. הוא רק רומז לו. לכל אחד יש בחירה חופשית, אך בזכות אברהם לוט מקבל דרבון-חיובי מהמלאך לשוב לאברהם ולדרכו. אך לוט מפחד. הוא עוד רוצה להשתקע בגשמיות, ומפחד מההתמודדות עם היצר. לחיות במחיצת אברהם אבינו זה מפחיד.
“לוט אמר עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי בני עירי ואני צדיק ביניהם עכשיו שאני הולך אצל אברהם שמעשיו רבים על שלי איני יכול לעמוד בנחלתו” (בראשית רבה, ומובא ברש”י).
לוט הוא בינוני במלוא מובן המילה. הוא מפחד להתקדם. אמנם אין הוא מוחק את המצפון ואת מעט הטוב הטבוע בו, אך הוא רוצה ליהנות מלוא חופניים מהעולם הזה. הוא לא מוכן לעשות את הצעד המכריע של ויתור על השעשוע הגשמי לטובת הרוחניות; דבר שאברהם עשה כבר מזמן. בודאי שיש בכלל הדברים גם בושה מאברהם על הסטייה מדרכו.
אברהם אבינו דואג ללוט כל הזמן. אין דוגמא למסירות נפש עבור הזולת יותר ממה שעשה אברהם עבור לוט במלחמת הארבעה והחמישה. בודאי שמבחינה רוחנית אברהם דאג ללוט לכל אורך דרכם המשותפת, וגם לאחר פרידתם. כל ההצלה של לוט תלויה בזכותו הרוחנית של אברהם, כפי שמפורש בפסוק (י”ט, כ”ט): “וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹקִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט”. ל-ה’ יש חשבונות רבים בהנהגת העולם, המשתלבים זה עם זה במארג-פלאים. אחד מהם אנחנו רואים לפנינו. ברור שהסיבה שסדום וחברותיה נהפכות היא משום שעלתה זעקתם של העשוקים בה, וכן שאר התועבות שעשו. אך ישנה סיבה נוספת שמשתלבת כאן. ללוט יש צ’ופר בזכות אברהם: הוא מקבל אפשרות לניסיון שני, לדף חלק. הפיכת הערים מבחינתו האישית של לוט היא הצלה רוחנית. הוא מקבל בעל כורחו דחיפה לחשיבה שניה על דרכו, והתנתקות מהרשעים ביניהם היה שרוי.
ההתבוננות הזו מסבירה היטב את ענין המלאכים שבאו לבקר את אברהם. המלאך שבא לרפא אותו, וזה שבא לבשר את שרה באמת נצרכו להגיע. אך המלאך שבא להפוך את סדום לא בא אל אברהם לשם מטרה תכליתית כלשהי. סיבת ביאתו נועדה לתת ביטוי לעובדה שמבחינת לוט לפחות, הפיכת סדום היא עוד מעשה של דאגה שאברהם אבינו פועל למענו. כאילו שאברהם שולח את המלאך להפוך את סדום, למען לוט. וכן העובדה שהמלאך שבא לרפא את לוט, עובר קודם דרך אברהם לרפאותו, קשורה לכך. אברהם שולח מכוחו הרוחני הצלה רוחנית וגשמית ללוט. לפעמים מאחורי הקלעים אפשר לפעול יותר מאשר בדרך המקובלת.
בינוניות
לוט מנסה בכל זאת לשמר את אורח החיים שניסה לאמץ בסדום. הוא מבקש לחיות בצוער, אך עושה פשרה עם המלאך. הם מסכמים שצוער, כיוון שעוונותיה מועטים, כמו שהביא רש”י, תינצל, ולוט יחיה בתוכה. אך לאחר זמן קצר לוט בורח מצוער, מרוב פחד. בעקבות האירועים האחרונים בעל כורחו הוא בוחן שוב ושוב את דרכו. הוא מגלה שהוא לא יכול לברוח מזה. הוא שונה מאנשי סדום, וכמו כן הוא שונה מאנשי צוער. אמנם סאתם של אנשי צוער לא התמלאה עדין כמו זו של סדום, אך החילוק הוא בכמות ולא באיכות. הצד השווה שבהם הוא שהם רשעים. המצפון מכה בו בכל כוחו, והוא ירא לשבת בצוער, כיוון שהיא קרובה-מנטאלית לסדום. הקרבה הפיזית ביניהן הטביעה את חותמה גם על אנשי צוער. לוט מוצא את עצמו בורח מהאנשים האלה, כשם שהבריחו אותו מסדום.
מסתבר שהמלאך ידע שכך יהיה, לפי היכרותו את לוט. לכן נתן לו את האפשרות לשבת בצוער, כדי שיתברר ללוט היטב שהוא איננו יכול לברוח ממה שאברהם נטע בו. למעשה נראה שצוער נחרבה; או במלאת סאתה, או מיד לאחר שלוט הבין את הדבר ועזב אותה. שכן אם לא נסבור כך לא יובן מדוע סברו בנות לוט שאין איש בארץ לבוא עליהן; וכי אנשי צוער כולם לא יכולים להיות מועמדים מספיק טובים? אלא ודאי שצוער חרבה, והמלאך רק השתמש בויתור הזמני על החרבתה כדי לחנך את לוט.
לסיפור הזה אין סוף טוב. לוט הבינוני נשאר בינוני. הוא בורח מצוער, אך לא מעז להעפיל אל דרגתו ואל קרבתו של אברהם. הוא מתפשר עם עצמו על מערה סתמית, שאיננה לא טוב ולא רע. הוא קרוע בתוך עצמו, ונראה שבמידה מסוימת טעם החיים אבד לו. “אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי” (ברכות ס”א ע”א). לפיכך, ההצעה של בנותיו לשתות יין בחברתן לא נופלת על אוזניים ערלות. לוט מתמסר ליין שישכיח ממנו את הבלבול הרוחני שלא נותן לו מנוח. גם הלילה, וגם בלילה הבא, אף על פי שכבר ידע מה שעשתה לו בתו הבכירה. שכן מבחינתו טוב לו להיות שיכור לכל הזמן, עד שהמוות יפריד בינו לבין העולם המבלבל הזה.
לא נאריך, אך נרמוז שהמשיח יוצא מבתו הבכורה של לוט. המשיח הוא מזרעו של דוד, שיצא מרות המואביה. תפקידו של המשיח הוא לרומם את כל העולם, כולל את המקומות הנמוכים ביותר מבחינה רוחנית. לוט הוא דוגמא להשפעה כזו של אורו של משיח. אברהם אבינו טבע בו את הקישור לאלוקים, באופן שגם אחרי שלוט מנסה לשכח מעצמו כל זכר לרוחניות, האור הזה מכה בו ולא נותן לו ליפול לגמרי. לוט בסופו של דבר נשאר בינוני, וכך היא המציאות, שהתיקון השלם לא יגיע עד בא המשיח. אך נצנוץ מאורו של משיח יש בסיפור שלנו, והוא ראוי להוות בסיס לצמיחה העתידית של המשיח.