לפרשת ויקרא
שלוש דרכים בעבודת ה'
“וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר”. חז”ל שיבחו ופארו את לשון הקריאה בה משתמשת כאן התורה:
“מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם רבי חמא בר חנינא ורבי יששכר דכפר מנדי רבי חמא בר חנינא אמר אין הקדוש ברוך הוא נגלה על אומות העולם אלא בחצי דיבור כמה דתימר ויקר אלקים אל בלעם אבל נביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה ורבי יששכר דכפר מנדי אמר כך יהא שכרן אין לשון ויקר אלא לשון טומאה כמה דתימר אשר לא יהיה טהור מקרה לילה אבל נביאי ישראל בלשון קדושה בלשון טהרה בלשון ברור בלשון שמלאכי השרת מקלסין בו להקב”ה כמה דתימר וקרא זה אל זה ואמר” (ויקרא רבה א’, י”ג, ומובא ברש”י).
המקור לדרשה כאן, לבד ממשמעות הלשון, היא המילים המיותרות בהן התורה משתמשת. מתחילה כתוב ש-ה’ קורא אל משה, ולאחר מכן כתוב ‘וידבר ה’ אליו’. כלומר, אין מטרה מוגדרת בפשט הפסוק שלמה נועדה הקריאה, והכתוב לא היה חסר כלום לו היה נאמר רק וידבר ה’ וכו’. אלא יש כאן פניה אישית לפני האמירה התכליתית. הדבר מצביע על קשר אישי בין המדבר לשומע, וחז”ל עמדו על כך באריכות במדרש הנזכר[1].
בדרך כלל התורה נוקטת לשון של דיבור או אמירה בלבד, וכאן מוזכרת גם לשון הקריאה. ויש מקום לשאול במה נתייחד המקום הזה בו נבחרה לשון החיבה הזו?
באופן כללי הקרבנות מתחלקים לשלשה חלקים עיקריים: קרבנות בהמה, קרבנות עוף ומנחה הבאה מן הצומח. אותם קרבנות מתפקדים כסוגים שונים בתהליך ההקרבה ובמטרת ההקרבה. למשל, מקרבן הבהמה ניתן להביא בהמה לעולה, שמוקטרת (כלומר נשרפת) כליל על המזבח, וכן ניתן להביא חטאת ועוד. קרבן העוף יכול לשמש לעולה או לחטאת, וכן לטהרת מצורע. המנחה גם היא מתפקדת כעולה או כחטאת, לפי הצורך. עם זאת, ישנו הבדל בולט לעין בין קרבנות הבהמה לבין אלה שמן העוף או מן הצומח, והוא שקרבן שלמים בא רק מן הבהמות ולא מן הצומח והעוף[2]. יש לעמוד על עומק הטעם לשינוי הזה.
עוד יש לברר את הטעם הרוחני לכך ששחיטת קרבן בהמה טעון כלי – סכין שחיטה (זבחים צ”ז ע”ב, ועוד), וקמיצת מנחה שהיא המקבילה לשחיטה (עיין מעילה ג’ ע”ב, ועוד), וכן מליקת העוף – נעשות ביד הכהן.
***
מפגש עם ה’
בדברינו לפרשת תרומה עמדנו באריכות על היות המשכן מקום מפגש בין ישראל ל-ה’. עיקר מטרת בניית המשכן לא היתה לתת ביטוי הלכתי לרצון הבסיס לכבד את ה’. דבר זה עשוי להיות ערך מבורך, ומסתבר שהוא גם עומד ביסוד הפאר והנוי של המשכן. עם זאת, המגמה העיקרית של המשכן לא היתה לשם כך, אלא על מנת לנתב את הרצון לפגוש את ה’ למקום הלכתי ראוי. במקום לחטוא בעגל, שעשייתו נבעה מתוך רצון לתפוס ולחוש בכלים גשמיים את המפגש הרוחני והמופשט עם ה’ יתברך, הציעה התורה צורת מפגש טהורה חלופית. המשכן משמש בית שבו עם ישראל יכולים להתחבר בכל החושים לעבודת ה’. כמובן שיש להרחיק כל מחשבה פסולה של הגשמה בהקשר הזה, אך מכל מקום יש כאן מענה לצורך אנושי להרגיש ולחיות את עבודת ה’ כדבר מוחשי במידת-מה.
החלופה הרוחנית לעגל לא היתה החלפתו בפסל אחר, אלא בניית בית שמבטא את החיים המשותפים של האיש והאשה שדרים בו יחד. כמו בשיר השירים, האיש הוא ה’ יתברך, והאשה היא עם ישראל. שני הכרובים בתוככי קדש הקדשים הם הביטוי לכך ששני דיירים מאכלסים את הבית הזה. המפגש עם ה’ הוא הערך העיקרי שבא לידי ביטוי במשכן, וכמובן שזהו דבר המיוחד לעם ישראל, ובראשם לבחיר היהודים – משה רבנו.
כאשר ה’ קורא אל משה בלשון חיבה, הוא בא לרמוז לו על מעלתו הרוחנית כקרוב ל-ה’ יתברך. אך אין הכוונה שדווקא משה קרוב אל ה’ ולא שאר אנשי דורו. אמנם הדיבור מתייחד אליו, בהיותו מרומם ועדיף-רוחנית על שאר הדור (והדורות שאחריו), אך מה שמופיע אצל משה בגדול ובגלוי שייך לכל יהודי בקטן ובצורה מסותרת. גם אם איננו יכולים להגיע למעלתו המיוחדת של משה רבנו, ביכולתנו להידמות לדרכו הרוחנית השייכת לכל יהודי.
בבית המיוחד למפגש בין ה’ לישראל ישנם סדרים רוחניים שמופיעים בהלכות המפורטות של הקרבנות. כדי להיפגש עם ה’ ברוחניות, יש לנהוג בדקדוק על פי הלכות הקרבנות, בין אלה של הציבור ובין אלה של היחידים. איננו מבינים כיצד כל פרט מן המעשים הללו יקדם אותנו לתכלית הנכספת, אך נאמן עלינו אבינו שבשמים שכל ציווייו מדויקים, והם לטוב לנו. לפי זה מובן היטב מדוע דוקא בפתיחה להלכות הקרבנות מופיעה לשון הקריאה שהיא לשון החיבה. משום שדוקא כאן, במקום הזה (המשכן) ובאופן הזה (מעשי הקרבנות לפרטיהם) ישנו גילוי עמוק ומשמעותי לפגישה ולחיבור בין ה’ לישראל.
בהמה
באמצעות שלשה סוגי קרבנות אנו נפגשים עם ה’ בבית המקדש: בהמה, עוף ומנחה. כל אחד מהם מבטא דרך בעבודת ה’ היום-יומית, שהיא הפגישה הכללית של כל יהודי בחייו האישיים עם ה’ יתברך. אין האופי של אחד דומה לזה של חברו, ולכן ייתכנו דרכים שונות להתחבר ל-ה’, בהתאם לאופי הרוחני של האדם.
נתחיל מקרבנות הבהמות. נִגלה לעין שחלק זה של הקרבנות הוא העיקרי. בו פותחת התורה, וממנו מוקרבים כמעט כל קרבנות הציבור. גם במסגרת קרבנות היחיד מגוון סוגי הקרבנות הגדול הוא מבהמות (עולה, חטאת, אשם, שלמים ועוד). החלק הזה מתאים כנראה לציבור בכללותו (קרבנות הציבור) ולרוב הפרטים כיחידים.
לבהמה יש נפש, כלומר יש לה חיוּת המובילה את הגוף הדומם למחוז חפצה. אמנם מחוז חפצה של הבהמה איננו גבוה, והיא מתרכזת באוכל ובשאר הצרכים הגשמיים. אך יש כאן על כל פנים דבר המשותף לה ולאדם: לשניהם יש כוח המתעלה מעל הגוף, ומנהיג אותו כרצונו. הבהמה ניזונת מן הקרקע (הבהמות המוקרבות אוכלות עשב ואינן טורפות), ומחוברת לקרקע בכל ארבעת רגליה.
הדגם הרוחני שמיוצג על ידי בהמה הוא של היהודי הפשוט, הבעל-בית, שעובד למחייתו ומשתדל לקבוע עיתים לתורה. הוא משועבד לצרכים הגשמיים כדי להצליח לשרוד, ואין הוא יכול להתנתק לאיזה-זמן מהגשמיות העוטפת את מיטב שעות סדר יומו (העמוס לפעמים). אכן, יש חילוק משמעותי בינו לבין הבהמה. הבהמה איננה מחוברת בנפשה ל-ה’ יתברך כפי שמחובר היהודי; יהיה זה היהודי הפשוט ביותר שיהיה. בכוחו של היהודי לחבר את כל מעשיו היום-יומיים לקודש, בבחינת “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ” (משלי ג’, ו’)[3]. אם יכוון בעודו עוסק במלאכתו שפרנסתו נועדה כדי שיוכל לחיות חיי תורה, וששנת-העובד המתוקה שלו נועדה לתת לו כוח לעבוד, שוב – כדי שיוכל לעבוד את ה’, הרי שבכוחו לחבר את כל מעשיו לקודש ושכר טוב יהיה לו בעמלו. אך אי אפשר להתעלם ממסגרת החיים החיצונית המשותפת לאדם ולבהמה.
האופן הזה של עבודת ה’ הוא הדרך הכבושה לרבים. כל בני האדם כלולים בעונש של אדם הראשון “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם”, ואין סומכים על הנס. לכן כמעט תמיד קרבנות הציבור מוקרבים מן הבהמות, וכן זו הדרך המרכזית בקרבנות היחיד. כמובן שבתוך הסוג הזה של עבודת ה’ ישנן מדרגות רבות. יש ואדם חושב על מעשיו החומריים כמשמשים לקודש רק לעיתים רחוקות, ויש והגיע אדם לדרגה שבכל מעשה ומעשה מייחד הוא את מחשבתו לקשרו עם הקודש. עם זאת, באופן כללי קשת-המדרגות הרחבה הזו שייכת לאותו סוג של עבודת ה’.
עוף
הסוג השני של עבודת ה’ הוא המיוצג על ידי העוף. העוף פורח בכנפיו מעלה-מעלה, ומתנתק לפרקים מן הקרקע. מובן שאין הוא יכול לחיות רק באויר, ומדי פעם הוא זקוק למנוחה על הקרקע. אך על דרך כלל, הוא נצפה תדיר כמתרחק מן הארץ.
הדגם הרוחני השייך לאופי של עוף הוא זה של תלמידי חכמים שתורתם אומנותם. אלה יחידים הפורשים מן ההנהגה העולמית הכללית, ומשתדלים לדבוק ברוחניות על חשבון העיסוק הגשמי. עד כמה שידם משגת, ישתדלו תלמידי-החכמים הללו להתרחק מעיסוק חומרי לצרכי פרנסה, ויקחו מן העולם הזה רק כדי צורך קיומם. כמו העוף, גם הם ישתדלו תדיר לפרוח מעלה ולהתקרב לשמים. הם רוצים לדבוק ב-ה’ עודם בעולם הזה. על אף שעל כרחם יצטרכו לנוח או ליטול מצרכי העולם על מנת להתקיים, הם ינסו למעט בדברים הללו במידת האפשר להם, איש איש כפי צרכי חייו. עליהם נאמר: “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל” (אבות ו’, ד’).
הנהגה זו איננה הנהגה שהציבור מסוגל לדבוק בה. ולא עוד, אלא שגם מבחינה רוחנית נאמר בפסוק “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ” (ישעיה מ”ה, י”ח). כלומר, ה’ יתברך מנחה אותנו לעסוק ביישובו של עולם, הכולל מטבע קיומו עיסוק גשמי וקישור לחומריות. אלא שאף שאין זו מדרגה הראויה לציבור בכללותו, בהיותה מופיעה אצל יחידים יש בכוחה להביא ברכה לציבור ולעולם כולו. שכן עם ישראל בכללותו משול לגוף גדול, בעל איברים שונים. וכמו המוח, שהוא יחסית קטן בכמותו אך רב האיכות, ובכוחו הוא מנהיג, מאחד, ומנחה את כל הגוף על כל כלי-המעשה שלו, כך תלמידי-החכמים הם קבוצה קטנה שמביאה ברכה רוחנית והנהגה מעשית לכלל הציבור העוסק ביישוב העולם.
מנחה
הקבוצה השלישית היא זו המיוצגת על ידי המנחה. המיוחד במנחה הוא שהיא באה מהצומח ולא מן החי. את הנפש החיה קל לנו לקשור עם ה’ במחשבתנו. אפילו את הסביבה הגשמית שהנפש חיה בתוכה אנחנו מסוגלים לקשר עם ה’. כפי שהדגמנו לעיל, הפרנסה יכולה לשמש את עבודת ה’, וכן שאר הפעולות הגשמיות כאשר הן מקושרות במחשבת העושה אותן ל-ה’ יכולות לשמש כחלק מעבודת ה’. אך לחשוב על העולם הגשמי בכללותו כקשור לאלוקות זהו דבר לא פשוט. לחשוב עליו כמקושר ל-ה’ לא כאמצעי, אלא מצד עצמו – אין זו מדרגת כל אדם. למעשה, זו מדרגת יחידי סגולה, שבאמת מצליחים להפנים זאת ולחיות כך. היחידים הללו חיים מתוך הבנה עמוקה שכל העולם הוא גילוי של ה’, ועל אף היותו גשמי הוא ביטוי לרוחניות המחיה אותו. כמו שאנחנו רואים בידיד העומד לפנינו את האישיות הפנימית שלו, את הנשמה שלו, למרות שלמראית העין יש רק גוף, כך הם מסתכלים על העולם ביחס ל-ה’ יתברך.
הצומח מייצג את הכוח של החיות האצור בתוך החומר. אם בבעלי החיים, וכל שכן באדם, ביכולתנו לזהות את הנפש ואת הגוף כשתי יחידות שונות, שזו מנהיגה את זה, הרי שבצומח קשה להבחין בשתי זהויות. האינטואיציה מובילה אותנו לחשוב שהוא צומח מעצמו. לכן הוא נבחר להוות בבית המקדש את הביטוי לסוג עבודת ה’ הזו, שרואה את הרוחניות הגנוזה בתוך החומר; את גילויו של ה’ יתברך בכל דבר.
שלמים
כפי שהביא רש”י (ג’, א’) שלמים באים לעשות שלום בעולם, ושלום בין הזובח, המזבח והכוהנים, שכל אחד מקבל חלק בקרבן. ‘שלמים’ נגזר מלשון ‘שלמות’. יש כאן הכללה של כל הכוחות ואף אחד לא נשאר בחוץ. בהיותם קדשים קלים, הזובח עצמו אוכל מהם, ולא רק הכוהנים.
זה מתאים לדרך עבודת ה’ הראשונה והמרכזית, השייכת לרוב הציבור. עבודת ה’ שכוללת את העיסוק הגשמי, ולא מתנזרת מן העולם. הדבר בא לידי ביטוי בשלמים באכילת הבעלים מהקודש עצמו, כאשר הדבר מבטא את היכולת להתחבר לקודש, ועם זאת לעסוק באכילה ובשאר העניינים הגשמיים. ככלל, סוג זה של עבודת ה’ מטיל שלום בעולם, וגורם ליישובו של עולם. העובד לא חורג מגדרי החיים הרגילים, ונשאר מחובר לקרקע.
לעומת זאת, דרך עבודת ה’ השניה והשלישית אינן בנויות על עיסוק גשמי כחלק מעבודת ה’. הדרך השניה, זו של תלמידי-החכמים, מיוסדת על ההיפך: על פרישות מן העולם וניסיון להתרומם מעל הארציות. הדרך השלישית גם היא אינה בנויה על עיסוק גשמי כחלק מעבודת ה’. אמנם אין סתירה ישירה בין העבודה של העוסקים בה לבין הנאה מן העולם הגשמי, אך בדרך כלל כדי להגיע לדרגה הרוממה של היחידים הללו, יש לעבור קודם את המסלול של תלמידי-החכמים שפורשים מן העולם. ולכן קרבן שלמים שייך לבהמות ולא לעוף ולמנחה[4].
קרבן עולה ויורד
כפי שכתוב בסוף פרשתנו, ישנם מצבים בהם מוטל על האדם להביא ‘קרבן עולה ויורד’ (כלומר משתנה לפי הרמה הכלכלית). למשל, אדם שחטא ובטעות נכנס למקדש בטומאה, מביא קרבן כאשר הטעות נודעה לו. אם הוא עשיר, ולצורך הענין אין הכוונה לעשיר בלשוננו אלא לאדם אמיד, עליו להביא בהמה. אם אין לו יכולת כלכלית להביא בהמה – יביא עוף, ואם גם את זה אין בכוחו להביא, יוכל לפטור עצמו במנחה.
לפי מה שהתבאר, יש לבאר את החילוק בקרבן לפי הרמה הכלכלית. אדם אמיד, שביכולתו להביא בהמה, הוא כזה שבדרך כלל עובד לפרנסתו בצורה מסודרת. זהו אדם ששייך בדרך כלל לסוג עבודת ה’ הראשונה שתיארנו, המתאימה לקרבן בהמה. למטה ממנו ברמה הכלכלית הוא התלמיד חכם, שאפילו אם יעבוד לפרנסתו – יעשה רק את המינימום הנדרש לו, ולא כדי להרוויח. הכסף כאן הוא ביטוי לרמת הקישור של האדם לגשמיות הסובבת אותנו. התלמיד-חכם הזה יביא עוף, שהוא המייצג את דרכו הרוחנית. העני המרוד, שאפילו כסף לעוף אין לו, ומוטל עליו להביא במקום זאת מנחה, הוא השייך לדרך השלישית. למעשה אין קשר מוכרח בין עניות לבין המבט על העולם שתואר באופן ההוא. אך הכסף הוא בדרך כלל המייצג הראשוני של רמת הקישור הגשמי של אדם עם העולם. ולכן אנשים אלה, שמבחינתם הגשמיות איננה עומדת בפני עצמה כי אם מגלה את האלוקות – משולים בדין הזה לעניים כאלה שקישורם לגשמיות מועט ביותר. הם קשורים ל-ה’ בכל מאודם, ולדידם אפילו החומר איננו עומד בפני עצמו ואינו מהווה דבר מחולק מהאלוקות.
עבודה קשה שבמקדש
חז”ל ציינו שלש פעולות הנחשבות לעבודות קשות במקדש: חפינת הקטורת (יומא מ”ט ע”ב), קמיצת המנחה (יומא מ”ז ע”ב) ומליקת העוף (זבחים ס”ד ע”ב). אין עיסוקנו כאן בענין הקטורת, שכבר התבאר אצלנו בדברים לפרשת תצוה. שם גם ביארנו את העומק הרוחני של היות חפינת הקטורת עבודה קשה. כאן יש מקום לבאר את הענין הרוחני העומד מאחורי העובדה שמליקה וקמיצה הן עבודות קשות.
לפי מה שהתבאר, עבודת קרבן הבהמה היא הדרך הכבושה לרבים, והיא דרך החיים הנוחה והראויה לציבור. דרכי העבודה השניה והשלישית הן קשות יותר: השניה קשה גם בשל הצורך להסתפק במועט בגשמיות, וגם בשל המאמץ הרוחני הים יומי שיש להשקיע. והשלישית קשה מצד אחר, שקשה לתפוס ולהפנים היטב את המבט שלה על העולם הגשמי. הקשיים הללו, המצויים בסוגי עבודות-ה’ העומדות מאחורי קרבן העוף והמנחה, הם העומק הרוחני של הקושי בקמיצת המנחה ובמליקת העוף. הקושי הטכני בביצוע העבודות האלה במקדש הוא גילוי חומרי של הקושי הרוחני.
הלכה נוספת שהזכרנו בפתיחה, שיש לבאר את העומק שלה על פי הדברים הללו, היא ההבדל בין שחיטת הבהמה, שנעשית דווקא על ידי כלי, לבין מליקת העוף וקמיצת המנחה שנעשות דווקא ביד הכהן. הענין הוא שהבהמה מייצגת עבודת ה’ כזו שבה העובד נפגש עם ה’ על ידי אמצעים גשמיים. זה בא לידי ביטוי בכך שהקרבן, שמייצג את המקריב לפי סוג עבודת ה’ שלו, נפגש עם הכהן, שהוא המייצג את הצד האלוקי של מקבל הקרבן, בפגישה על ידי אמצעי – סכין השחיטה, ולא בגוף הכהן. לעומת זאת, עבודת ה’ השניה והשלישית הן סוג כזה שבא לפגוש את ה’ בפגישה בלתי אמצעית. התלמיד-חכם ששייך לסוג השני מתכוון להשתחרר מהכבלים של העולם החומרי ולפגוש את ה’ ברוחו, ללא השתעבדות לכלים הגשמיים. ומי ששייך לסוג השלישי פוגש את ה’ בפגישה בלתי אמצעית על ידי החומר בעצמו, שלדידו הוא גילוי של ה’ יתברך. לכן, הפגישה הראשונית של הקרבנות המייצגים את העובדים הללו גם היא פגישה בלתי אמצעית.