ברצוננו לעמוד על עניינן של פרשיות ויקהל-פקודי. לאחר פירוט ארוך ביותר של כל חלקי המשכן, כליו ובגדי העובדים בו בפרשות הקודמות, מגיע פירוט נוסף, ארוך באותה המידה, שמתאר את אותם הדברים בדיוק. על פניו הדבר מפליא; מה ראתה התורה להאריך כל כך בדבר הנראה לכאורה מיותר? הרי מספיק היה לכתוב שבני ישראל עשו כדבר ה’, ובנו הכול כהלכה.

בפרשת כי תשא (ל”א, י”ב-י”ז) נכתב ציווי על שמירת השבת, ורש”י פירש שם: “אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה שבת אל תדחה מפניה”. בתחילת פרשת ויקהל, כאשר משה רבנו בא לצוות את עם ישראל על כל מלאכת המשכן, הוא מקדים את הציווי על שמירת השבת: “שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַ-ה’ כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת”. ובנוסף לשאלה הראשונה, ששייכת גם כאן – מדוע לחזור על דברים שכבר נאמרו, יש לשאול עוד מדוע כאן הסדר הפוך, שמתחילה נכתב הציווי על השבת, בעוד שבציווי של ה’ הוא נכתב לאחר הציוויים על המשכן?

חז”ל אמרו (תנחומא י”א):

“כיון שגמרו מלאכת המשכן היו יושבין ומצפין אימתי תבא שכינה ותשרה בו והיו מצטערין הכל מפני שלא שרתה שכינה עליו… וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל… ולמה לא היו יכולין להעמידו אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף הוא עמהן במלאכת המשכן כיצד הנדבה נתנה על ידי ישראל והמלאכה נעשית על ידי בצלאל ואהליאב וחכמי לב ולפי שהיה משה מיצר העלים הקדוש ברוך הוא מהם ולא היו יכולין להעמידו… עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו בשבילך כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך שנאמר ויקם משה את המשכן…”

דוקא משה רבנו הוא המסוגל להקים את המשכן, ולא אחר. ברצוננו לעמוד על המשמעות הרוחנית שיש בענין זה.

***

          אידיאל והגשמתו

עיקר ההבדל בין הפרשיות הקודמות לפרשיות ויקהל-פקודי הוא שבתרומה ותצווה עסקה התורה בציווי האלוקי על המשכן, ובויקהל-פקודי עוסקים בתיאור הבניה של המשכן בפועל (כולל הציווי של משה לעם, ששייך לכך כמובן). יש את הציווי מצד ה’, ויש את קיום הדבר מצד העוסקים במלאכה בפועל. אלה שתי בחינות שונות של אותו הדבר, ועם זאת ישנו חילוק בין הציווי לעשייה. אין הכוונה שעשו משהו בשונה מהציווי; כוונתנו לומר שיש הבדל בסיסי והגדרתי בין הצדדים.

הציווי הוא האידיאל הרוחני, כאשר עדין לא לבש צורה גשמית. הבניה בפועל היא ההגשמה של האידיאל בתוך החומריות. על אף שבכל התורה ישנם ציוויים על מצוות שונות, כאן יש דבר שונה. בכל המצוות, הקיום שלהן לא נוגע ליצירה של מבנה חומרי. ברוב המצוות יש פעולה גשמית שהיא קיום המצווה, כגון תפילין או ציצית, אך אין בפעולות הללו יצירה מעשית בעולם. הציווי על המשכן שונה מן הבחינה הזו משאר המצוות. כאן המצווה היא לבנות וליצור בתוך החומר דגם של אידיאל רוחני[1].

בדברינו לפרשת תרומה עמדנו על כך שהמשכן איננו רק מקום שנועד לכבד את ה’, אלא בעיקר מקום מפגש בין עם ישראל ל-ה’. זהו בית משותף שבו נפגשים וגרים יחד שני הצדדים. כדי ליצור בית משותף צריך שכל אחד מהשותפים יתרום מכוחותיו ותכונותיו הברוכות להצלחת הענין. הבעל מביא את האופי המיוחד לו, והאשה מביאה את תכונותיה וכוחותיה, ויחד בונים בית. בנידון שלנו ה’ הוא החתן, והוא נותן את האידיאל המנחה את בנית הבית המשותף. כמובן שבאידיאל הזה כלול גם הכיוון הרוחני אליו שואף הבית, ולא רק התכנון של המבנה[2]. הכלה שלנו, עם ישראל, נותנת את הפן המעשי. הם הבונים את הבית, והם המתפקדים בו ושומרים על הצביון המעשי בו (שגם הוא, כמובן, מתחיל מהציווי האלוקי).

כל חלק וחלק של המשכן, וכל כלי או בגד ששייך אליו, כלול משתי בחינות. הבחינה האחת היא האידיאל שמופיע מצד ה’. זהו הציווי על המלאכה שהופיע בפרשות הקודמות. בפרשיות ויקהל-פקודי מופיעה הבחינה השנית שקיימת בכל אחד מהפרטים, והיא היצירה המעשית שלו על ידי עם ישראל. החזרה של התורה על כל הפרטים במשכן נועדה לבטא את הערך הזה. פעם אחת מוזכר הציווי, שהוא החלק האלוקי במשכן, ובפעם השניה מוזכרת העשייה, שהיא החלק של עם ישראל. דבר זה מדגיש ומבטא את היות המשכן בית משותף ל-ה’ ולישראל ולא רק מקום העשוי לכבוד ה’[3].

          יצירתיות ושבתון

ימי החול בשבוע הם ימי המעשה: “שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה”. בימי המעשה באים הכוחות האנושיים של יצירה ופעילות פרודוקטיבית לידי ביטוי. שונה מהם יום השבת, שבו המלאכה אסורה. אין הכוונה שבשבת יש איזה חידלון או בטלנות לשמה. יום השבת הוא יום של כינוס הכוחות היצרניים השייכים לעולם הגשמי, וחיבורם למקור הרוחני. “וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַ-ה'”. לא בטלנות יש כאן, אלא קדש וחיבור ל-ה’ יתברך. כל הפעילות הגשמית הברוכה בעולם, בין זו של קיום המצוות הנוגעות לפעילות גשמית, ובין זו הנוגעת לפיתוח המעשי של עולם החול, נובעות ממקור עליון. היסוד של כל הפעילות הוא דבר ה’ שאמר והיה העולם, ולאחר מכן אמר וציווה לשכללו. הציווי הזה מלווה אותנו עוד מראשית הופעת האדם בעולם: “וַיִּקַּח ה’ אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” (בראשית ב’, ט”ו). יום אחד בשבוע אנחנו מפסיקים את הפעילות הגשמית כדי לשוב ולהתבונן במקור הרוחני שלה עצמה.   

כפי שהזכרנו, מלאכת יצירת המשכן היא פעילות חומרית ויצרנית ממדרגה ראשונה. היא מגלה ביצירה חומרית את הערכים הרוחניים עליהם מצווה ה’. לאחר הציווי עליה, שב והזכיר ה’ יתברך שהמקור של כל הפעילות הזו הוא הקישור לרוחניות. היצירה בעולם אינה עומדת בפני עצמה כמנותקת מיסודה הרוחני. אם תהיה כזו, הרי שהיא תיפול מדרגתה ועלולה להוביל לידי חטא. לכן חשוב לשוב ולהדגיש, על רקע בניית המשכן, את הגבלת העבודה ביום השבת. מכל מקום מספיק לסייג זאת בסוף הציווי על העבודה, שהוא העיקר.

מנגד, מבחינתנו, העוסקים במלאכה, סדר הופעת הדברים הוא הפוך. אנחנו צריכים מתחילה להיות קשורים למקור הרוחני של העולם, ושל פעילות הפיתוח הגשמי שלו, ורק מתוך כך לצאת ולפעול בו. שכן לולא הקדמת הקישור הרוחני לא נוכל לכוון את מעשינו ופעולותינו הגשמיים לשם שמים. לכן משה, בצוותו את עם ישראל על הפעילות המעשית, הקדים והזכיר את השבת. לומר לנו שעלינו לזכור תמיד שמקור כל הפעילות שלנו הוא ברצון ה’ יתברך, ואליו עלינו לכוון את כל מעשינו בעולם.

          המכלול וחלקיו

אחד ההבדלים המשמעותיים בין הציווי לבין הקיום בפועל, הוא הקישור בין הפרטים המרכיבים את הדבר הנבנה. ניקח למשל יהודי חביב שמעוניין לבנות לעצמו בית-מגורים. כאשר אותו אדם מדמיין לעצמו את בית חלומותיו, אין הוא חושב על פרטים טכניים כגון יציקת הבטון או הנחת תעלות הביוב. הוא חושב על המבנה בכללותו כעשוי ושלם, ובעיקר כמתפקד. הוא חושב על הדיור בבית, שהוא המגמה של הבית, ולא על תהליך הבנייה המסורבל שלו. המגמה של הדבר היא המאחדת את כלל החלקים להיותם מערכת אחת. ללא הצורך של דיור בבית, אוסף חלקיו לא משתייך זה לזה. מי שלא מכיר את מטרת התפקוד של מערכת מסוימת יתקשה לראות באוסף חלקיה דבר מאוחד.

הציווי האלוקי על המלאכה, טומן בתוכו את המגמה של המשכן. המגמה היא השראת השכינה, והיא המאגדת את כלל החלקים במשכן ליצירה אחדותית שפרטיה שייכים זה לזה. בזה יש לבאר את מדרש חז”ל (בבראשית רבה ועוד) שהובא ופורש ברש”י בתחילת פרשת פקודי. אלה דברי רש”י (ל”ח, כ”ב) שם:

“ובצלאל בן אורי וגו’ עשה את כל אשר צוה ה’ את משה – אשר צוה משה אין כתיב כאן אלא כל אשר צוה ה’ את משה אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו אמר לו כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא אמר לו משה בצל אל היית כי בוודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים”.

משה רבנו מייצג את הצד של הציווי האלוקי. הוא כולו רוחני, והוא אחוז במגמה האלוקית ולא בפעילות הגשמית. הוא לא לוקח חלק בבניית המשכן כיוון שהיצירה הזו איננה לפי תכונת נפשו. הוא מרוכז בשורש הרוחני של הדברים, ולא בהופעה שלהם בארץ[4]. לעומתו, בצלאל הוא אדם מעשי, והוא משמש ראש לצוות היוצרים המוכשרים המופקדים על המלאכה. משה רבנו, בהיותו מרוכז במגמה הרוחנית של הדברים, מקדים את הציווי על הכלים, שכן הם עיקר התפקוד של המשכן. מבחינת המגמה של הנעשה במשכן הכלים הם משמעותיים יותר מהדפנות. אך בצלאל, ששייך לעולם החומרי, מתחיל מהצד ההגיוני מבחינה מעשית. על אף שהקירות פחות שייכים לעיקר המגמה הרוחנית, מכל מקום הם קודמים מבחינה מעשית[5].

כפי שבארנו, המגמה של הדבר היא המאגדת את כלל חלקיו. עושי המשכן סיימו את מלאכתם, והביאו את כל פרטי וחלקי המשכן אל משה. המדרש (שהבאנו בפתיחה) מתאר איך אין ביכולתם להקים אותו, ללא עזרתו של משה. כוונת המדרש היא שהאומנים שעסקו כל אחד בפרט המסוים אותו יצר, עסקו ביצירה גשמית שמורכבת מפרטים מרובים. משה רבנו לא עוסק בכך, אך הוא כן עסוק במגמה הרוחנית של המשכן. הקמת המשכן היא הקישור בין כל החלקים הגשמיים שלו. מגמת התפקוד של המערכת קובעת איזה חלק יונח כאן ואיזה יונח שם. ההרכבה של החלקים חייבת להיעשות על ידי זה שאוחז במגמה. לכן דווקא משה רבנו הוא המסוגל לכך, ועל ידו נעשית הקמת המשכן.

באור זה מובנת היטב ברכתו של משה רבנו לעושי המשכן (ולציבור כולו), בשעת הקמת המשכן. כתוב בתנחומא (בסימן י”א, בהמשך לדברים שהבאנו משם בפתיחה):

“וירא משה את כל המלאכה – את כל מלאכת המשכן אינו אומר אלא את כל המלאכה שהיה הכול כמעשה בראשית כמו שכתוב לעיל מיד ברכם שנאמר ויברך אותם משה מה ברכה ברכן… רבי מאיר אומר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם”.

משה רבנו בשעה הזו, מברך אותם למעשה בקיום המגמה של בניית המשכן: השראת שכינה בעם.

[1] אמנם יש מצווה לבנות סוכה, אך שם המבנה הוא פשוט ותכליתי והציווי לגביו כולל מעט מאוד פרטים והכוונה. במשכן צריך היה ליצור יצירה מתוכננת על פי פרטים מרובים מאוד. כאשר עם ישראל בונה את המשכן על כל כליו, באה בכך לידי ביטוי יכולת היצירתיות המעשית שלו, שלא באה לידי ביטוי במצוות אחרות.
[2] למעשה התכנון של המבנה עצמו טומן בחובו רמזים על ההנהגה הרוחנית של ה’ את העולם. אך לא נאריך בענין זה כעת.
[3] מצאנו גם במקום אחר בתורה, שכדי להדגיש ערך רוחני מסוים הפסוקים חוזרים על עצמם שוב ושוב, אף על פי שהיה יכול הדבר להיכתב בפירוש ובקיצור בפסוק אחד. המדובר הוא בקרבנות הנשיאים בפרשת נשא, שם הפסוקים חוזרים שוב ושוב על אותם קרבנות שתים עשרה פעמים (!). ההסבר הוא שזה נועד לבטא את העובדה שכולם היו שווים במצווה. בודאי שהיתה יכולה התורה לכתוב בפירוש בפסוק אחד שכן הקריבו גם שאר הנשיאים. ובכל זאת בחרה התורה להשתמש דווקא באופן הזה כדי לבטא את הרעיון. כלומר, יש והתורה מעדיפה להעביר מסר בצורה סמויה, באמצעות כלי-ספרותי מסוים, ולא לכתוב את המסר בפירוש.
[4] עיין גם בדברינו לפרשת שמות.
[5] עיין גם בדברינו לפרשת יתרו, במה שבארנו בשורש הויכוח בין משה רבנו ליתרו.