לפרשת ויצא - ותשלך אמת ארצה
ה’ מתגלה אל יעקב אבינו בחלום הלילה, ובעקבות כך קורא יעקב למקום בו שכב בית אל: “וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה” (כ”ח, י”ט). ברצוננו לעמוד על השם הקודם של העיר, לעומת שמה החדש שניתן לה על ידי יעקב. מדוע נקראה קודם לכן לוז, ומדוע קראה יעקב בית אל?
עוד יש להתבונן בכך שהלוז חוזר ומופיע בפרשתנו פעם נוספת: “וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת” (ל’, ל”ז). האם זהו מקרה סתמי, או שישנו קשר בין הלוז ההיא ללוז הזה?
עוד אנחנו רוצים להבין את משמעות של חלום יעקב על הסולם, שמופיע דווקא בעת הזו ובמקום הזה.
תוך הצצה לפרשה הבאה, פרשת וישלח, יש לשים לב לכך שכאשר יעקב חוזר ומשלם את נדרו בבית אל, מסופר על מיתת דבורה מינקת רבקה. יש לעמוד על טעם הדבר שדווקא בחזרה לבית אל מינקת רבקה נפטרת (ואף נקברת שם). בייחוד הדבר מקבל משמעות מצד דברי חז”ל שם, שרבקה גם היא מתה באותו הפרק. ואגב שאלה זו, יש מקום להבין באופן כללי את החשיבות של סיפור התורה (עוד בפרשת חיי שרה) על שילוח מינקת רבקה עמה.
***
הנצחיות של הלוז
יעקב אבינו מידתו היא מידת האמת: “תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב” (מיכה ז’, כ’). האמת איננה רק ההיפך מן השקר, אלא עניינה הוא לבטא את הנצחיות. בפסוקים רבים משמשת המילה ‘אמת’ כביטוי לדבר קיים ונצחי. למשל: “וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר ה’ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי” (מלכים ב’, כ’, י”ט). למעשה מסתבר שעיקר הוראת המילה מוסבת על קיום נצחי, ו-‘אמת’ במובן של ההיפך מן השקר היא רק פן מסוים של עיקר כוונת המילה. שכן השקר הוא דבר חולף ולא קיים – לשקר אין רגלים, והוא לא עומד (שבת ק”ד.). והאמת, בהשגחת ה’ על העולם, היא הדבר שיישאר קיים ונצחי לבסוף[1].
יעקב מגיע לבית האלוקים. מתחילה הוא לא יודע זאת, אך מתברר לו ש-“אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים”. בית האלוקים הזה נקרא במקור לוז. כלומר יסוד השראת השכינה בעולם, לפני שיעקב התערב ושינה את השם, היה קרוי ‘לוז’.
יש להוכיח מכמה מקומות שכוונת השם ‘לוז’ הוא לדבר שיש לו קיום נצחי.
מבואר במדרשים, שהעצם ממנה יחיה האדם בתחיית המתים היא עצם שנקראת ‘עצם הלוז’. כתוב בבראשית רבה (פרשה כ”ח):
“אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא אמר לו מהיכן הקדוש ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבא אמר לו מלוז של שדרה אמר לו מנין אתה יודע אמר לו איתיתיה לידי ואנא מודע לך טחנו ברחים ולא נטחן שרפו באש ולא נשרף נתנו במים ולא נמחה נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום”.
עצם הלוז היא ביטוי לדבר הגשמי בעל הקיום הכי יציב שיש. לכן היא המקור שממנו יחיו המתים.
בספר שופטים (א’, כ”ב-כ”ו) כתוב:
“וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וַ-ה’ עִמָּם. וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז. וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד. וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ. וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”.
ובמסכת סוטה (מ”ו ע”ב) אמרו:
“וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה תניא היא לוז שצובעין בה תכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים”.
כלומר, לוז היא עיר כזו שקיומה הפיזי נצחי. סנחריב ושאר הכובשים לא שולטים בה. אפילו מלאך המוות לא שולט בה. זה מראה על הקיום הנצחי, ואף מזכיר את עצם הלוז שלא נאבדת במיתה, וממנה התחיה לעתיד לבוא.
כמו כן ניתן לראות מקום נוסף לפיו העיר לוז מסמלת את המקום המשוחרר ממוות. במסכת סוכה (נ”ג ע”א) כתוב:
“הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה אליחרף ואחיה בני שישא סופרים דשלמה הוו יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב אמר ליה אמאי עציבת אמר ליה דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז כי מטו למחוזא דלוז שכיבו למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח אמר ליה אמאי בדיחת אמר ליה באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו מיד פתח שלמה ואמר רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה”[2].
השעירים חיפשו מקום שבו יוכלו להסתיר את הכושים הללו מגזרת המוות המאיימת עליהם. לכאורה הדבר מתמיה, מה ראו להימלט דווקא לשם? ובכלל, מה ראו בכלל להימלט, וכי סבורים היו שיש מקומות שמלאך המוות מתקשה להגיע אליהם? פשוט וברור שלא במקרה לקחו אותם למחוז לוז. היה ידוע להם שדיירי העיר לוז לא מתים, כמו שהובא בגמרא בסוטה הנזכרת. אלא שמשהו בתכנית שלהם השתבש, ודווקא משם מלאך המוות לקח אותם. כנראה שלא כל אחד שרוצה להינצל יכול לעשות זאת על ידי כניסה ללוז. אולי צריך להיות מן הדיירים הקבועים. אולי הדיור שם מותנה בעוד כמה חובות, על מנת לקבל את הזכות לחיות חיי נצח. וייתכן גם שמחוז לוז איננו באותה הדרגה כמו לוז עצמה. בכל מקרה, מהניסיון להימלט דווקא לשם רואים שוב שהיה ידוע ששם חיים לעולם, ומלאך המוות לא שולט שם.
עוד ביטוי לנצחיות של לוז, ניתן למצוא דוקא בשם העיר שהשתנה על ידי יעקב. עצם זה שמזכירים את השם הקודם של העיר מראה על החשיבות שיש לו. גם מאוחר יותר יעקב עצמו מזכיר את העיר בשמה המקורי (מ”ח, ג’): “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי”. וכן נאמר (ל”ה, ו’): “וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ”. גם ביהושע ט”ז, ב’, ו-י”ח, י”ג, רואים שהשם לוז נשאר דבק בבית אל, ולא נשכח. גם האיש שהראה את מבוא העיר בספר שופטים לא ויתר על הקמת עיר אחרת, חלופית, במקום העיר שנכבשה, וקורא לה לוז[3].
סתום וחתום
תכונה נוספת של העיר לוז היא היותה נסתרת ולא נגישה. הדבר מתבטא בפסוקים מפורשות, ומתחזק עוד יותר מדברי חז”ל. כתוב מפורש שבני יוסף לא הצליחו לאתר את הכניסה לעיר. הדבר מעורר תימהון, שכן גם אם קשה לכבוש עיר, בדרך כלל ידוע היכן פתחה, אלא שהוא נעול וחתום. אך כאן משמע שלא ידעו היכן הכניסה. רק לאחר שאחד מיושבי העיר הראה להם את מבוא העיר יכלו להיכנס.
ובדברי חז”ל (בראשית רבה ויצא ס”ט): “מה לוז אין לה פה כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר”. לוז הוא עץ אגוז לפי רש”י לפרק ל’ פסוק ל”ז (“וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן”). האגוז חתום בקליפה קשה, המגנה עליו, ומסתירה את הפרי. העיר לוז קרויה כך על שם המבנה שלה, המסתיר את פתחה, ומשאיר אותה חתומה וסתומה כלפי הציבור.
קדושה כוללת
תכונה נוספת של לוז, היא היותה רוחנית וקדושה. ברור בפשט הכתוב שהמקום הזה, בו נגלה ה’ אל יעקב, הוא מקום קדוש. זהו ‘בית אלוקים’, וזהו ‘שער השמים’. אמרו חז”ל במדרשים (ומובא גם ברש”י במקום), שזהו הר המוריה, מקום בית מקדשנו. אמנם ירושלים לא היתה בנויה אז, אך ודאי שיש סגולה רוחנית של קדושה במקום המקדש, שמכוון כנגד בית המקדש של מעלה (רש”י כאן בשם המדרש, ועיין למשל תנחומא וירא מ”ה). המקום הקדוש הזה נקרא לוז, וממשיך להיקרא כך גם אחרי שינוי השם שעשה יעקב, כפי שראינו.
עוד ביטוי לקדושה של המקום ישנו במה שאמרו חז”ל בגמרא בסוטה הנזכרת, שבלוז צובעים תכלת. שכן התורה אמרה שסגולת התכלת היא זיכרון כל המצוות:
“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם” (במדבר ט”ו, ל”ח-מ’).
הזיכרון הזה של כללות המצוות בא לידי ביטוי בצבע התכלת דווקא, שכן זהו הצבע שמבטא מכלול. אלה דברי הרמב”ן בפירושו שם:
“הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו’ והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת”.
השמים נראים בצבע תכלת, והים המרוחק והאינסופי נראה בצבע תכלת. המבט הכולל לאופק מתבטא בצבע התכלת. כך בקדושה התכלת מבטא את כללות המצוות. וזכינו מכאן לרמז, שלוז לא סתם קדושה, אלא שיש בה איזו גניזה של כללות הקדושה, כמו שיש בתכלת.
אמרו חז”ל (בראשית רבה שם): “אמר רבי אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוז כל מי שנכנס בה הטריף מצות ומעשים טובים כלוז”. ונתחבטו המפרשים בביאור המילה ‘הטריף’. היו שגרסו במקומה ‘הפריח’. אך יש בכך דוחק רב, שכן הרבה מאוד מדרשים מביאים את הניסוח הזה, ובכולם כתוב ‘הטריף’. ולפי מה שהתבאר נראה שיש מקום לבאר את הלשון, שכוונת חז”ל ‘הטריף’ במובן של ערבב. כמו ‘טרף בקלפי’ (יומא ל”ט.), או ‘אין טורפין יין ושמן’ (שבת קל”ד.), ועוד. כלומר, הנכנס ללוז, בהשפעתה הברוכה של העיר, החל לקיים מצוות לרוב, עד שנראה כאילו הוא מערבב את המצוות אלה באלה, וזאת משום שמקיימן בתדירות גבוהה וברצף. והלשון רומזת להתכללות של המצוות, כלומר שהנכנס ללוז עומד על שורש קיום המצוות, המאגד את כולן לחטיבה אחת, ולא מקיים את המצוות כאוסף של פרטים[4].
חלום יעקב
עלו בידינו כמה קווי מתאר של העיר לוז. לוז היא נצחית, חתומה וסתומה, ואוצרת בסגולתה יסוד רוחני של קיום כלל המצוות כחטיבה אחת. ידועה לנו גם העובדה שלוז ממוקמת במקום המקדש. יעקב אבינו משום מה לא מרוצה מהשם הקיים של העיר, ובוחר לשנותו ל-‘בית אל’. מכל מקום השם לוז נשאר קיים גם בפיו של יעקב עצמו, כפי שהובא לעיל. כדי לעמוד על המשמעות העמוקה של כל הענין, אנחנו רוצים להקדים ביאור לחלום יעקב, שהרי בעקבותיו הוא קורא למקום בשמו החדש.
יעקב אבינו רואה בחלום סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. זה שראשו של הסולם מגיע השמימה מובן היטב. אנחנו מורגלים, ובצדק, להסתכל על אבותינו הקדושים ככאלה שראשם מגיע השמימה. אבותינו היו אנשים מיוחדים וקדושים שהיו מרכבה לשכינה, כפי שכינו אותם חז”ל (בראשית רבה לך לך מ”ז). אך מהי החשיבות של היות הסולם מוצב בארץ?
יעקב אבינו גדל בצורה ישרה וטהורה. “וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים” (כ”ה, כ”ז). “מי שאינו חריף לרמות קרוי תם” (רש”י שם). אדם ישר-דרך, יושב ולומד תורה כל הזמן. מן הסתם יעקב היה בעל דרך-ארץ, נוח ונעים לבריות. אך בזמן שיצחק אבינו שלח את עשו לצוד לפני שיברך אותו, חל שינוי מפתיע בהתנהגות של יעקב. את מקום התמימות תופסת הערמה. “בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה”, מספר אז יצחק לעשו הכועס.
אלא שהמעשה ההוא לא מצביע על שינוי באופי של יעקב, שכן הוא נעשה במצוות אמו. ולא עוד, אלא שהבטיחה לו “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי”, ולפי תרגום אונקלוס שם רמזה לו שדבר זה נאמר לה בנבואה. וגם אחרי כל זה, רואים שם שרבקה ידעה שיהיה קשה לשכנע את יעקב לעשות דבר כזה המנוגד לתכונת נפשו התמימה. זה בא לידי ביטוי בכך שפעמים אומרת לו ‘שמע בקולי’, וזה מראה שיש לה חשש סביר שהוא עלול שלא לשמוע לה.
אך הימים השתנו. יעקב אבינו נאלץ לעזוב את הבית החם והאוהב, המוגן על ידי ההורים, ולנדוד למרחקים מפני עשו. העולם שבחוץ מזמן סכנות רוחניות וגשמיות גם יחד. המפגש המעותד עם לבן, למשל, הוא אחת מהן (בין בגשמיות ובין ברוחניות). עם רמאים יש לנהוג בדרכם שלהם, ולא בתמימות. “עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל” (תהילים י”ח, כ”ז). יעקב צריך להיות מוכן למפגש הזה, ולא להישאר תמים. בנקודה הזו, של המעבר מן הבית הקדוש בו גדל, אל הבית הבעייתי-רוחנית של לבן, חולם יעקב על סולם מוצב ארצה, ועם זאת ראשו מגיע השמימה. כאילו ה’ אומר לו, עם הקדושה והרוחניות המבורכות, צריך בתוך נסיבות החיים גם להיות מוצב בקרקע. צריך לדעת איך להתנהג עם האנשים הארציים שהקדושה מהם והלאה. יעקב באמת מפנים את המסר. מיד עם הגיעו, הוא מכריז באזני רחל “כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא”, ודרשו חז”ל (ומביאם רש”י) שאם יהיה צורך, יהיה אחיו ברמאות. ובאמת המציאות הראתה שאף על פי שיעקב עבד אצל לבן במסירות לא רגילה, כפי שמעיד על עצמו בהמשך (ל”א, ל”ח-מ”א), מכל מקום לא נתן ללבן לעשוק אותו כרצונו.
התמודדות ארצית
אך דומה, שיותר ממה שיש בחלום יעקב הדרכה מעשית להתנהגות בעולם-הזה, יש בו הדרכה רוחנית.
כשבא יעקב לקחת את הברכות בערמה, היה אנוס על פי הדיבור של אמו. אך בהמשך יצטרך להתמודד עם לבן מכוח החלטתו האישית. ההתחכמות של יעקב בהרביית הצאן שיעלה לשכרו היא סוג של רמאות. זו לא רמאות גמורה, ובודאי שלא גניבה, שכן לבן לא משלם לו דבר לבד מזה, על אף שחייב לו רבות. אך מכל מקום יש כאן ירידה מסוימת מהדרגה הרוחנית של איש תם יושב אוהלים, אל תוך נבכי התחכמות-מעשית. יש כאן גם חשש של חילול ה’, כפי שבאמת מצאנו שבני לבן באו בטענות כלפיו. רחל גונבת את הטרפים, ובניגוד לדעתו נכנס יעקב לשקר שהיה יכול להיגמר לא-טוב[5]. יעקב גונב את לב לבן (כלשון הפסוק) כאשר הוא בורח בלי ליידע אותו. את כל המעשים יש להסביר באופן פשוט על פי ההלכה, ואין כאן חטאים חלילה. אך יש כאן מקום להתבונן, איך קורה שדווקא יעקב, שהוא איש האמת, נכנס לתוך המציאות הזו של שקר, בלקיחת הברכות וההתחכמות עם לבן.
אלא הענין הוא שיש הבדל בין איך שהקדושה מתגלה בבית המדרש, כלומר בפן העיוני-רוחני, לבין הגילוי המעשי שלה. היסוד של יעקב הוא ישיבת האוהלים. העיקר הוא העיסוק בתורה, באלוקות, בדבקות ב-ה’ יתברך. הגילוי המעשי של הקדושה, בהקמת בית ישראל ובעוד מעשים שעושה יעקב, מלווה בפגעים רוחניים שאורבים בדרך. כנגד הפגעים צריך התמודדות בכלים מעשיים של העולם הזה. אך אין אלה שתי מגמות שונות וסותרות. הגילוי המעשי הוא תכליתו של העיון הרוחני. מתחילה כשניתנה התורה היא ניתנה דוקא על מנת שיוכלו ליישם אותה בעולם המעשי. המצוות אינן בנויות למסוגרים ב-ד’ אמותיהם. ישיבת האהל היא המנחה את היהודי כיצד לפעול במציאות, אך אין היא התכלית עצמה.
כלומר, דוקא יעקב שמצטיין ברוחניותו, צריך להביאה לידי ביטוי מעשי. זה כעין שלב שני של ההתחלה שהתחיל בבית מדרשם של שם ועבר. האמת של יעקב לא משתנית בשקר של המציאות; היא רק לובשת צורה של העולם הזה. השקר יכול להיות גילוי של האמת עצמה, ובלבד שייעשה לשם המטרה המוצבת מראש על ידי האמת העיונית.
רוחניות טהורה
לוז, העיר הרוחנית שכוללת בתוכה את תמצית הרוחניות בעולם, איננה נגישה. אי אפשר למצוא את הפתח שלה, וזה מצביע על היותה רוחנית מידי. היא סתומה וחתומה כמו קליפת האגוז. אפשר לדמיין אותה, ולעסוק בה ברוחניות, אך בפועל הפתח סתום. לוז דומה ליעקב אבינו בזמן העיסוק הרוחני המקדים שלו. ללא עזרתה של רבקה אז, הרוחניות שלו היתה נשארת בעינה, ללא גילוי מעשי. עשו היה מקבל את הברכות הגשמיות, ויעקב היה נשאר תלוש.
חז”ל מספרים על עיר דומה ללוז, שאנשיה לא היו מתים (סנהדרין צ”ז ע”א):
“אמר רבא מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב טביומי שמיה דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה נסיבי איתתא מינהון והוו לי תרתין בנין מינה יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה אתאי שיבבתה טרפא אדשא סבר לאו אורח ארעא אמר לה ליתא הכא שכיבו ליה תרתין בנין אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוה מעשה אמרו ליה במטותא מינך פוק מאתרין ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי”[6].
מסתבר שחז”ל קיפלו הרבה עומק בתוך הסיפור הזה. רבא חשב שאין בעולם אמת. הוא רגיל לראות את המציאות החומרית בכללותה, והיא מורכבת משקרים רבים. לא רק שקר במובן של שינוי מהאמת בדיבור, אלא גם במובן של חוסר קיום ויציבות. העולם מלא שינויים והתכלות של דברים. הוא משדר לכל מתבונן שאין בו יציבות ואמת קבועה. וכמובן, גם הערכים הרוחניים של התורה אינם יכולים לבוא לידי ביטוי בעולם בשלמות, בגלל הגשמיות המעיקה. אי אפשר לדבוק כל הזמן ב-ה’, ואי אפשר רק ללמוד תורה. כשמקיימים מצווה – קשה שתהיה טהורה לגמרי בלי פניות של כבוד וכדומה.
ואז הגמרא אומרת שיש מקום שכולו אמת. במקום הזה לא משקרים ולא מתים בטרם עת. אין לך אמת וקיום גדול מזה. אלא שקשה לחיות במקום הזה. כאשר אשתו התרחצה, ולא היה ראוי לומר זאת, שינה המספר בדיבורו וגרם למות שני בניו. ואז נתבקש לעזוב את המקום. כלומר, המציאות הגשמית גוררת שקרים, שינויים, וחוסר יציבות. אי אפשר להימלט מכך. והרוחניות לא בנויה להתגלות בעולם בצורתה הטהורה, מבלי שתהיה מותאמת לחומר. לכן לא יכול היה להמשיך לחיות בעיר הזו.
עולה מדברי הגמרא הללו, שבמציאות שלנו, הרוחניות הלא-מתפשרת הזו של לוז היא הופעה מסוימת של מידת הדין. כלומר, האמת הצרופה הזו שלא מותירה מקום לעיכובי החומר, עלולה לדרוס את מי שלא עומד בדרישה הגבוהה. זו מידת הדין, שפוגעת במי שלא חי באידיאל העליון. סטייה קטנה, ושני בניו מתו.
היות הלוז ביטוי לדין, כנראה רמוז במדרש נוסף. כתוב במדרש תהילים (צ’, י”ח):
“והדרך על בניהם – זה יצחק ורבקה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה והיתה רבקה באה עם אליעזר וכיון שראתה אותו רבקה ראתה אותו הדור ביותר לבוש ומעוטף בציצית ודמותו כמלאך אלקים אמרה לאליעזר מי האיש הלזה. מאי הלזה? הדור כמו הלוז. וכל כך למה בזכות אביו וזכות עצמו שנאמר יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם ואין הדרך אלא טלית הדור הדומה להדור שלך שנאמר הוד והדר לבשת דאמר רבי חזקיה ואית דאמרי בשם רבי מאיר תכלת דומה לים וים דומה לעשבים ועשבים דומים לאילנות ואילנות לרקיע ורקיע לנוגה ונוגה לקשת וקשת לדמות שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'”.
יצחק הוא מידת הדין[7]. רבקה נבהלת ותמהה על מראהו ההדור, החריג בנוף האנושי. השכינה שורה עליו, והוא מנותק, ומרומם משאר החברה. ההדר שלו הוא הדר רוחני כזה שלא מצוי במציאות הרגילה, ולכן מעורר תימהון אצל רבקה. הלוז כנראה הדור במראהו, אך לפי מה שהתבאר יש מקום לקשור גם את הערך של מידת הדין של יצחק, ללוז המבטא את הרוחניות שלא מתפשרת על עיכובים גשמיים.
בית אל
ה’ רומז ליעקב בחלום, שהסולם העולה מעלה צריך להיות מוצב ארצה. הרוחניות צריכה להתבטא במציאות ולהיות נגישה לגילוי מעשי. כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא מבין את המסר. לכן הוא משנה את שם המקום מ-‘לוז’, ל-‘בית אל’. דהיינו, מבחינתו מקום המקדש איננו עוד רוחני וחתום מכדי להופיע במציאות, אלא הוא הופך לבית; הבית של ה’. הבית הוא המקום הכי טבעי והכי נגיש שיש לאדם במציאות. מבחינה זו, הוא סוג של היפוך לעיר לוז. כמו שציינו חז”ל (בפסחים פ”ח ע”א), בלשונו של יעקב נקרא מקום הקדושה בעולם ‘בית’, וזה דבר בעל משמעות. מעתה זוהי הדרך הרוחנית של יעקב. הוא הופך את הקדושה הרוחנית לברת מציאות וגילוי-מעשי תדיר בעולם.
יעקב אבינו הוא היסוד לכל עם ישראל, יותר מאברהם ויצחק. העובדה שמאברהם ויצחק יוצאים ישמעאל ועשו היא ביטוי אחד לכך. יעקב מיטתו שלמה, וכל זרעו קודש. הוא ההתחלה המעשית ביותר לעם ישראל, שגם נקרא על שמו – ישראל. המגמה הזו של יעקב, שמופיעה אצלו בקטן, היא היסוד הרוחני של כל כוונת התורה במצוותיה המעשיות. להאיר את המציאות, לפעול בה ולתקן אותה. עם ישראל צריך לעמוד במשימה הכבדה של הרמת החומר ממצבו הנחות אל עבר הקדושה.
לוז וערמון
לפי אותה הדרך, כאשר יעקב אבינו רוצה להתחכם עם צאן לבן, אחד מהדברים שהוא לוקח כדי ליצור את הצאן שהוא רוצה, הוא לוז. “וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת” (ל’, ל”ז). העץ לוז קשור עם העיר לוז, לא רק בשם החיצוני, אלא לפי צורת הפרי, כפי שהתבאר לעיל, שהוא סתום וחתום ומהודר. ועוד אמרו חז”ל שלוז נקראה כך כיוון שהדרך הנסתרת להיכנס לעיר עברה דרך אילן לוז (בראשית רבה ויצא ס”ט):
“א”ר סימון לוז היה עומד על פתחה של עיר ר’ אלעזר בשם ר’ פנחס בר חמא אמר לוז היה עומד על פתחה של מערה והיה לוז חלול והיו נכנסין דרך הלוז למערה דרך המערה לעיר”.
חז”ל ציינו גם את הקשר של המעשה הזה של יעקב, לעיר לוז:
“ויקח לו יעקב מקל לבנה. מקלות לבנות לחום של אילן לוז וערמונים לוז כנגד המקום שנראה אליו ה’ שנא’ אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי וכתיב ואולם לוז שם העיר לראשונה וערמון על שם ערמימות של לבן שהיה מחליף את משכורתו” (לקח טוב במקום).
מה ראה יעקב לקחת לוז כנגד העיר שנקראה מתחילה לוז?
נראה שיעקב ראה לנכון להשתמש דווקא באילן הלוז. יחד עם הערמומיות כנגד לבן שהיה מחליף את משכורתו, שכנגדה לקח ערמון, לוקח יעקב לוז. כוונתו לבטא בזה, שהוא לוקח את האמת הטהורה והרוחנית, שבאה לידי ביטוי בלוז, ומכוחה פועל ויוצר בעולם לפי צרכי השעה. לומר לך, שהערמומיות כנגד לבן אינה מנותקת חלילה מן הרוחניות של שלב ישיבת האוהלים, אלא אדרבא, היא המשך שלה ובאה מכוחה.
ויבא יעקב לוזה
אלא שיש לשים לב למה שכבר צוין לעיל, שהשם לוז, אפילו בפיו של יעקב, נשאר קיים. זה מראה שגם אחרי שהרוחניות מתגלה במציאות, תמיד צריך שיישאר מקום בלב לגילוי שם ה’ בטהרתו. בלי התחכמויות, ובלי לבושים גשמיים. גם כשאדם בעולם הזה, עליו תמיד להישאר מקושר לערך הזה של מקום המקדש בצורתו הזכה, שיד אדם ומציאות-חומרית עוד לא נגעה בה. זהו הערך המתבטא בעיר לוז.
יעקב אבינו בסופו של דבר חוזר מהגלות בבית לבן הארמי, וחוזר לשלם את נדריו בבית אל. שם נאמר: “וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ” (ל”ה, ו’). יעקב בא ללוז, שהיא בית אל. משמע מלשון הפסוק שעיקר ביאתו היא לבחינת הלוז שבעיר, ולא לבחינת הבית, כפי שהתבאר ההבדל בין הדברים. אחרי שהוריד את הרוחניות המופשטת לכדי התגלות בעולם, כולל במקומות ירודים ביותר, חוזר יעקב חזרה לבחינת הלוז, לבחינת ישיבת האהלים. לומר לך, שהמסע הקשה שעבר, על כל ניסיונותיו, לא הורידוהו מהבחינה הגבוהה הפנימית שממנה יסודו. על דברי יעקב: “עִם לָבָן גַּרְתִּי” (ל”ב, ה’) הביא רש”י בשם המדרש: “גרתי בגימטריא תרי”ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים”.
ועוד יש לומר בעומק הענין, שהחזרה לדרגה הגבוהה היא חזרה לרוממות רוחנית עליונה, אך בצירוף המטען של התיקון החומרי שנצבר בגלות. קישור כזה לרוחניות הוא קישור שלם ויציב יותר.
דבורה
לפי דברי חז”ל רבקה היתה צעירה מאוד (בת שלש) בבואה מחרן לארץ כנען, לקראת חתונתה. היא היתה צריכה מינקת, שתִפקדה כנראה כמו אם ומחנכת בשבילה. מסתבר שהמחנכת שהגיעה מהרקע של חרן לא היתה האשה התמימה בעולם. מי שגדל בחרן מכיר את ההתנהלות של רמאים מסוגו של לבן. מצד שני, מסתבר שהיתה צדיקה, שכן אליעזר, ואחר כך יצחק הסכימו לנוכחותה עם רבקה. וביותר, שרבקה גם לאחר שנים רבות, עוד היתה מקושרת עמה. שכך אמרו חז”ל (ומביאם רש”י בפרק ל”ח, פס’ ח’), על הפסוק “וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם” (כ”ז, מ”ה), שהכוונה לשלוח את דבורה המיניקה לצורך כך.
דבורה כשמה כן היא. לדבורה יש מצד אחד עוקץ, ומצד שני היא מייצרת דבש מתוק. חז”ל ציינו נקודה זו לגבי בלעם, שדרשו בו (בתנחומא) שאחר שאמר לו ה’ “לֹא תָאֹר אֶת הָעָם” רצה לברכם. ואמר לו ה’ שאינם צריכים לברכתו, כמו שאומרים לצרעה[8] לא מדובשך ולא מעוקצך (ומובא ברש”י שם). מצד אחד יש בה את התחכום של חרן, שקשה ללמוד אותו בבית יצחק, ומצד שני יש בה עשיה ברוכה של חינוך טוב. אצל רבקה, כנראה בעקבות החינוך של דבורה, התמזגו גם כן שתי התכונות הללו. בעת הצורך היא משתמשת בתחכום שלה כדי לשדל את יעקב לחטוף את הברכות מעשו בערמה. וביום-יום היא כמובן עוסקת ביישובו הרוחני של העולם, ובחינוכו של יעקב ליראת שמים.
דבורה, מן הבחינה הזו, היא זו שבסופו של דבר נטעה את היכולת של יעקב להשתמש גם בפן הלא-רצוי בדרך כלל של תחכום והתמודדות עם המתנכל לו. היא זו שנשלחת על ידי רבקה לקחת את יעקב בחזרה מן הגלות, שכן מכוחה יש ליעקב את היכולת לשרוד את הגלות. לכן, כאשר יעקב חוזר בשלום מההתמודדות, ובא בחזרה ללוז היא בית אל, בחזרה אל הבחינה הרוחנית של ‘איש תם יושב אהלים’, בעצם נגמר התפקיד הרוחני של דבורה. ויחד אתה גם נגמר התפקיד הרוחני של רבקה, שמתה גם היא באותו הזמן. דבורה נקברת מתחת לבית אל, המקום בשמו החדש, שמבטא את השליחות הרוחנית שלה בהכנתו של יעקב להתמודדות החומרית.
רחל ולאה
את החיבור המהותי הזה של יעקב, בין העולם הרוחני העליון לבין המציאות הגשמית, ניתן לראות ברמז גם בחיבור בין נשותיו, רחל ולאה. עצם זה שיעקב נושא שתי נשים, בשונה מאביו וסבו (לא כולל פילגשים) אומר דרשני; והדרך שבה סיבבה ההשגחה העליונה את נשיאת שתי הנשים מפליאה גם היא. יעקב מצד עצמו רצה לשאת רק את רחל, וכאילו נכפה מלמעלה לשאת גם את לאה בניגוד לרצונו.
רחל היא עקרת הבית (במדבר רבה נשא י”ד). היא עיקר הבית שבונה יעקב בעולם, ‘בית אלוקים’. היא עיקר הקדושה בהופעתה בעולם, ואליה יעקב מכוון את רצונו לבנות את בית ישראל. רחל היא יפת תואר ומראה, שזה ביטוי להופעה נכונה ומתאימה לעולם הזה. גם על שרה ורבקה כתוב במפורש בפסוקים שהיו יפות במיוחד. לאה, לעומת זאת, לא נתפסת אצל יעקב כמי שתופיע איתו את הקדושה בעולם, על פי מגמת חייו. היא גם לא מתוארת כיפה. אדרבא, נאמר עליה שעיניה רכות, וכנראה בהנגדה לה נאמר על רחל שהיתה יפת תואר ויפת מראה.
הסיבוב של ההשגחה האלוקית לשדך ליעקב את לאה, מראה על כך שלאה מסמלת את הצד של הקביעה מלמעלה, עוד לפני בחירת האדם. הצד הנסתר שהרמח”ל מכנה אותו ‘הנהגת הייחוד’, כלומר הובלת המהלכים בעולם על ידי ההשגחה, כדי להגיע לתכלית העולם, ללא תלות בבחירה החופשית של בני האדם. לאה היא הפן הפנימי של הרוחניות, לפני שזו האחרונה מופיעה בגילוי במציאות העולם. מבחינה זו לאה דומה ללוז. רחל, לעומת זאת, היא ביטוי מובהק ל-‘בית אלוקים’, למגמה של הגילוי והפעילות בעולם. כשיעקב נושא את שתי האחיות, יש בכך ביטוי לחיבור פנימי בין המדרגה הנסתרת של הלוז, לבין המדרגה הנגלית של הפעילות בעולם.
לבן
האדם שיעקב מתמודד איתו הוא לבן, אביהן של נשותיו. לבן מצטייר כאיש טוב, באופן כללי. הוא מכניס אורחים, גם בבוא אליעזר על מנת למצוא שידוך לרבקה, וגם בבוא יעקב כעת. הוא עומד על כך שיעקב לא יעבוד בחינם (על אף שמקבל אצלו קורת גג להישמר מפני עשו): “הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ” (כ”ט, ט”ו). אמנם יש לו מעידה קטנה, שהוא מחליף את רחל בלאה, אך המעידה מיד מתורצת באידיאולוגיה: “לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה”. אחר כך לבן מיד מסכים לשלם ליעקב, ועוד מכיר לו טובה – “נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה’ בִּגְלָלֶךָ”. הוא גם נותן ליעקב את האפשרות לבחור את שכרו: “וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה”. בהמשך לבן מצטייר כמסכן-משהו. רחל גונבת לו את הטרפים, אחרי שיעקב עשה לו את ההתחכמות של הרביית הצאן. ומעל הכול בורחים לו! “וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ” (ל”א, כ”ו-כ”ח). טענתו של לבן נשמעת נכונה. מה רוצים ממנו?
יעקב אבינו נאמן עלינו באמרו: “וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים” (ל”א, מ”א). גם התגובה של רחל ולאה מראה עד כמה היה האיש נבזה במעשיו: “וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ” (ל”א, י”ד-ט”ו). ואת זה אומרות לא אחרות מאשר בנותיו! ובצירוף עם החלפת רחל בלאה, עולה לנגדינו דמות של רמאי מקצועי.
אלא שלבן לא מציג את עצמו כרמאי. הוא עושה אידיאולוגיה ממעשיו, ומציג את עצמו כצדיק. לאחר שמחליף את רחל, מצטדק באומרו שלא יעשה כן במקומו. הוא מראה עצמו כמכניס אורחים, בעוד שעיקר כוונתו ליהנות מממונו של המתארח, כמו שאמרו חז”ל ומביאם רש”י. הוא גונב את יעקב שוב ושוב, אך מציג עצמו כמי שפגעו בו – גנבו לו את בנותיו, וגנבו לו את הפסלים. למרבית ההפתעה, גם לאחר שיעקב מוכיח את לבן, אין שינוי בתפיסתו. “הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי” (ל”א, מ”ג). הוא לא מתבייש להמשיך ולתבוע, ולהסתכל על ממון אחרים כשלו. מבחינתו, הוא יצא מהמפגש כשהוא מוותר על זכותו. מעשה אצילי נוסף.
לבן הוא ההיפך של יעקב. בעוד יעקב מתאמץ להופיע במציאות את ערכי הצדק והרוח, גם כשהדבר נוגד את תכונת רוחו הטבעית, וגם כשלא הולך כל כך בקלות, הרי שלבן עושה את ההיפך: הוא משתמש בכל הכלים של השקר, אך קורא בקול גדול דברי מוסר כלפי אחרים. הוא מתייחס אל עצמו כצדיק, וכך מציג עצמו כלפי חוץ, עד שאפשר בקלות לטעות בו ולרחם עליו. הוא משתמש במציאות על כל שקריה לרעה, ועוד עושה אידיאולוגיה ממעשיו.
השם ‘לבן’ גם הוא סוג של אותה ההטעיה. לבן הוא הצבע שמבטא רוחניות וטהרה. “לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ” (ישעיה א’, י”ח). הצבע הלבן מסמל חזרה אל המקוריות, עוד לפני ההתפלשות בתוך הבוץ העולמי הגשמי, ותעיד על כך הכפרה על החטא שמבוטאת בצבע הלבן. גם בגדי הלבן של הכהן הגדול ביום הכיפורים מעידים על זאת, כיוון שיום כיפור הוא זמן של חזרה לשורש, ויישור כל הסטיות של העולם הזה מדרך המלך[9]. לבן מציג עצמו כלפי חוץ כ-‘לבן’, כלומר כמי שקורא בקול רם בשם האידיאלים, לפני הקלקולים העולמיים. אך האמת היא הפוכה, שמבפנים הוא ההיפך מלבן, ועל כורחו הדבר מבצבץ החוצה מתוך מעשיו.