“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (ל”א, י”ד).

ה’ מורה למשה רבנו להביא את יהושע יחד איתו. העיתוי מובן, שכן יהושע הוא המחליף של משה, ומשה כעת מצוי ברגעים האחרונים של תפקידו ההיסטורי. על אף ש-ה’ אומר שברצונו לצוות את יהושע, לפני שזה קורה ישנם פסוקים מקדימים לציווי זה, המופנים אל משה בלבד:

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה” (פסוקים ט”ז-י”ז).

וכן על דרך זו ממשיכה התורה כאן לתאר את החטאים העתידיים ועונשם, בפסוקים נוספים. רק לאחר מכן מגיע הציווי ליהושע, שכפי שפירש רש”י הוא איננו ציווי מעשי אלא ‘ציווי’ במובן של זירוז וחיזוק לקראת משימת הנהגת עם ישראל:

“וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ” (פסוק כ”ג).

וכאן אנחנו שואלים, מדוע התבקש יהושע להגיע יחד עם משה לשמוע את הדברים המיועדים למשה, שקדמו לדיבור המיוחד אליו? ומדוע התורה מקדימה למעמד זה את התכלית של זירוז ליהושע, אם לפני הזירוז הזה מגיעים פסוקים העוסקים בחטאים שיעשו עם ישראל, ובעונשים שיגיעו בעקבותם, שאלה דברים המחלישים ולא מחזקים?

השאלות הללו מתחזקות עוד מדברי רש”י בסוף הפרשה, על דברי משה שאומר לעם “כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן” (פסוק כ”ט):

“והרי כל ימי יהושע לא השחיתו שנאמר ויעבדו בני ישראל את ה’ כל ימי יהושע מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי”.

אם כן, בזמן יהושע עם ישראל לא חטא כלל, ואם כן מה הטעם להשמיע דוקא ליהושע את ענין החטאים של העם?

***

          וקם העם הזה וזנה

אם בפרשות הקודמות עוד היתה איזו אופטימיות בנוגע לעתיד, הרי שבפרשתנו היא מתמוססת. אם עד עכשיו עם ישראל ששמעו את התוכחה עוד חשבו שייתכן ובאמת יצליחו לשמור על דברי התורה כראוי, הרי שבאה פרשת וילך ומודיעה בצורה חריפה וכואבת שזה לא עומד לקרות. העם יחטא, וייענש על כך. ה’ אומר למשה מה שכבר צוטט לעיל:

“הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ… וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם”.

גם משה רבנו יודע זאת יפה ולא מסתיר את הדברים מהעם:

“כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם” (פסוק כ”ט).

הדברים כבר מונחים על השולחן: העם יחטא ויגלה מארצו. 

כבר בפרשה הקודמת, פרשת ניצבים, נרמז הענין. כבר שם דיבר משה רבנו על הצורך בהענשת החוטאים, ועל הערבות ההדדית שיש לכל אחד מעם ישראל עבור המצב הרוחני של חברו. גם הגלות המרה נרמזה שם:

“וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה” (ל’, א’).

‘והיה כי יבואו עליך’; זה כבר לא איום, אלא חיזוי העתיד. זה עומד לקרות. אך כל זה עדין ברמז, והרמז הופך למציאות ממשית בפסוקי הפרשה שלנו.

יהושע קשור במישרין לכל המהלך הזה, ולכן ה’ קורא לו לשמוע את הנבואה הזו שמיועדת למשה. גם החיזוקים שיהושע מקבל שוב ושוב, קשורים לכך:

“וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם” (ל”א, ז’). “וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ” (פסוק כ”ג).

לא פחות מארבע פעמים בפרק א’ ביהושע חוזר על עצמו הביטוי ‘חזק ואמץ’. אך כדי להבין לעומק את הקשר הפנימי של יהושע לכל הענין, אנחנו צריכים לחזור לדברים שעל חלקם דיברנו בפרשת חקת.

          משה רבנו

משה רבנו הוא אדם מיוחד במינו. הוא קשור אל ה’ יתברך בדיבור של פה אל פה. להבדיל מנביאים אחרים הוא רואה את ה’ באספקלריא המאירה ולא דרך מחיצות עכורות. הוא קשור לגילוי אלוקי שלם וגדול, שאחרים לא זוכים אליו. הדרגה הרוחנית הגבוהה שלו הובילה את הניסיון לקבל לוחות ראשונים. בדברינו לפרשת כי-תשא עמדנו על הדרגה האלוקית המיוחדת שהיו ללוחות הראשונות, ועל הדרגה הרוחנית של כלל העולם במקרה וישראל היו זכאים ללוחות אלה. גרם חטא העגל ונאלץ משה לשבור את הלוחות, והעם עבר למצב הרוחני הנמוך יותר, המתאים ללוחות שניות.

לוחות שניות הם הארה של התורה במצב החיים המוכר לנו. תורה שמעודדת את האדם להתגבר על החטאים ועל התאוות; תורה שלוקחת בחשבון את החטא ועונשו בתהליך התשובה המצופה מכל אדם. לו היו ישראל זכאים ללוחות הראשונות לא היתה מציאות של חטא כפי שהיא מוכרת לנו. לא היתה מיתה בעולם, לא היו ייסורים, ולא היו גלויות. העולם עם הצדדים האפלים המוכרים לנו שייך לדרגת לוחות שניות.

ניסיון לתקן את כל המגמה הזו, ולרומם מחדש את כל המציאות לדרגה גבוהה ביותר, נעשה במי מריבה. כש-ה’ ציווה לדבר אל הסלע הוא כיוון לענין עמוק ומשמעותי. הכוונה היתה לשנות את ההנהגה של המציאות מכזו של חטא ועונשו להנהגה רוממה של חיבור טבעי של היצורים אל ה’ יתברך. במקום להכות בסלע כדי שיצאו מים יצטרכו רק לדבר. במקום עונש, ייסורים וגלות – יהיה חיבור טבעי ורצוני לדבר ה’.

אך משה רבנו לא האמין ביכולת של עם ישראל להגיע לדרגה הזו. ‘שמעו נא המורים’, הוא אמר להם אז. ‘מורים’ הם סרבנים, כפי שפירש רש”י שם. משה סבור שהם סרבנים וחוטאים בטבעם, ואינו מאמין ביכולת שלהם להתרומם לדרגת עובדי ה’ מאהבה בחיבור טבעי ורצוני. הוא לא חושב שהשתנה דבר מהותי בעולם מאז חטא העגל ועד עכשיו. החומר עדין מהווה מחיצה בין הברואים לבוראם, ואי אפשר להתגבר עליה. חזון אחרית הימים כולל מצב חדש בו החומר עצמו יתעלה ולא יהווה עוד מעכב לקישור עם ה’; אך לדעת משה עוד לא הגיע הזמן.

או אז משה רבנו נענש:

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם” (במדבר כ’, י”ב).

ההכאה בסלע חלף הדיבור אליו היא חילול ה’. היא מורה על כך שאין סיכוי, לדעת משה, לחיבור שלם וטבעי של המציאות אל ה’. כאילו שמוכרח הדבר ש-ה’ יישאר מנותק מן היצורים. והעונש הוא לא להיכנס לארץ ישראל. העונש, כמו כל העונשים ש-ה’ נותן, הוא במידה כנגד מידה. העונש צריך להתאים לחטא. מדוע משה נענש בכך שהוא לא נכנס לארץ?   

ארץ ישראל היא מקום המפגש עם החומר. להבדיל מהמדבר, שם הגילוי האלוקי היה בשיאו, ותאוות חומריות לא היו כל כך בנמצא, ארץ ישראל זימנה שעשועים חומריים, בד בבד עם המעטת ההתגלות האלוקית בצורה מכוונת. כמו כן היא מזמנת מפגש בלתי אמצעי עם הגויים עובדי עבודה זרה, תושבי הארץ. גם בפרשתנו, כמו במקומות נוספים, מתואר המצב החומרי בארץ כמזמן חטאים:

“כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי” (פסוק כ’).

התכנון המקורי היה כמובן שמשה רבנו יכניס את העם לארץ. אלא שכל זה היה נכון דווקא כל זמן שעוד תוכננה הנהגה אלוקית ברמה גבוהה כמו של הלוחות הראשונות. דווקא בכזו הנהגה היה מקום שיוביל משה רבנו את ישראל למפגש עם החומר. רק אם העם מוכן לחיבור עם החומר באופן שהוא לא מהווה מחיצה אל מול ה’, ייתכן שמשה יכניס אותם לארץ. כי משה רבנו הוא איש האידיאל. הוא עצמו חי ברמה רוחנית של חיבור שלם אל ה’, ואין הוא מסוגל להתחבר לדרגה הרוחנית של חיים בצל החומריות.

כל זמן שהולכים במדבר, וחוסים בצל האלוקות הגלויה, משה יכול להנהיג על אף שישנן נפילות כאלה ואחרות. אך כאשר ההנהגה משתנה באופן מהותי, כאשר הסתר הפנים מחליף את הגילוי השלם של זמן המדבר, משה כבר לא מתאים להנהיג. לו היו חיים בדרגה של לוחות ראשונות, או בדרגה שקיווה ה’ להחזיר במי מריבה, ההנהגה היתה נשארת כזו של חיבור שלם ל-ה’ על אף מחיצות החומר. אך לאחר חטא משה במי מריבה אין עוד מקום לצפות לכך. נשארו עם הנהגה טבעית של עולם החומר על החטאים שהוא מזמן, וכעת צריך אדם אחר המתאים לכך.

          יהושע

יהושע הוא תלמידו של משה. הוא לא קשור אל ה’ יתברך באותו הקישור השלם שמייצג משה רבנו. הוא לומד את הדברים מפי משה, שבסופו של דבר הוא אדם גשמי. האור מתמעט בצורה משמעותית במעבר בין משה ליהושע.

“ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה” (בבא בתרא ע”ה ע”א).

משה הוא כמו השמש, המאירה באור חזק ביותר שאי אפשר להסתכל בו ישירות. השפע האלוקי שמגיע דרכו, ושלפיו הוא מכוון את חייו ואת הנהגתו, הוא כזה שלא נותן מקום לקטנוּת. האור, השפע האלוקי, הוא חזק מכל. אך יהושע הוא לא כזה. פניו הם כפני לבנה. הלבנה מקבלת את אורה מהשמש, ולכן אין לה אור מרובה. עליה אפשר להסתכל ללא קושי, והיא לא מבטלת באורה החזק את מה שעל ידה.

יהושע שייך בטבעו, בדומה לכל בני האדם חוץ משה, למציאות של קטנות וחטא. לא שחלילה הוא חוטא, אלא שתכונת נפשו מסוגלת להכיל מציאות חיים כזו של הסתר פנים. מבחינתו, כמו מבחינת כולנו, יש עולם גשמי המנתק אותנו מ-ה’, ואנחנו חיים עם זה. יהושע יודע יפה שעם הכניסה לארץ יתרבו באופן טבעי הניסיונות הרוחניים, והחטאים שיבואו בעקבותיהם. זה לא סותר אצלו את המושגים של קישור עם ה’. אם אצל משה קישור ל-ה’ פירושו פנים אל פנים, הרי שיהושע מסתפק בקישור של קיום תורה ומצוות, תוך כדי החיים החומריים.

עם הכניסה לארץ תשתנה ההנהגה הרוחנית של ה’. ייפסק הגילוי הגדול של האלוקות שהיה במדבר, ויעברו לחיות חיי חומר רגילים, אנושיים. כיוון שחטאו בעגל, וכיוון שחטא משה במי מריבה, אין לצפות להפתעות רוחניות. החומר יפריע לקישור ל-ה’, וחטאים יגיעו. בהקשר הזה קורא ה’ ליהושע ומשמיע באוזניו את הנבואה אודות החטאים שעתידים להיות. אמנם החטאים הללו באמת לא יגיעו בזמנו של יהושע, שכן העם עבדו את ה’ בזמן יהושע. אך אין זה משנה את מציאות ההנהגה האלוקית. ההנהגה הזו מתאימה למציאות של החטא ועונשו, גם אם בפועל לא יתבצעו חטאים חמורים. הסתר פנים בחריפותו עלול לגרום לעונש של גלות ומיתה, אך עוד קודם לכן הוא משפיע על אורחות החיים היום-יומיים.

המעמד הרוחני של החיים בארץ ישראל הוא כזה שכדי להתחבר אל ה’ יש צורך במאמץ ורצון טוב. את ה’ פוגשים בארץ ישראל בעבודת התורה והמצוות ולא בלחם מן השמים, עננים אלוקיים ועוד גילויים אלוקיים מן הסוג הזה. כמו כן, הניסים ילכו ויתמעטו במהירות, עד למצב בו הטבע האפרורי שולט. במצב הזה צריך חיזוקים וזירוזים רבים כדי להתאמץ ולפגוש את ה’ וכדי שלא לחטוא. לכן יהושע מזורז שוב ושוב, על ידי ה’ ועל ידי משה רבו.

נמצא שיש קשר הדוק בין הזירוז הנצרך ליהושע לבין תיאור החטאים בהם יחטאו עם ישראל. ה’ רוצה לחזק את יהושע בדיוק בהקשר הזה. הוא רוצה שיהושע יהיה מוכן להנהגה הרוחנית של ארץ ישראל, שידוע שתגרור לאחריה חטאים. כנגד ההנהגה הזו מגיעים הזירוזים החוזרים ונשנים, שעתידים לעזור ליהושע בהתמודדות הרוחנית שלו ושל העם המונהג על ידו.