לפרשת ויחי - לתת לו פי שניים
“וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה” (דברי הימים א’, ה’, א’).
“וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי” (מ”ח, כ”ב).
ברצוננו לעמוד על הטעם של נתינת הבכורה דווקא ליוסף.
באופן כללי יש לעמוד על משמעות הבכורה בכלל ועל הטעם לנתינת שני חלקים (כלומר חלק כפול, כנגד שנים מהאחים) לבכור בפרט. התורה משתמשת בלשון של מתנה ביחס ירושת הבכור: “לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם” (דברים כ”א, י”ז), והגמרא בכמה מקומות (למשל בבבא בתרא קכ”ד ע”ב) דורשת שגדר הירושה הזו הוא מתנה ולא ירושה רגילה, ויש לכך משמעות הלכתית בנוגע לכמה עניינים. אך מכל מקום זה עצמו זוקק עיון, על מה ולמה זכה הבכור במתנה זו? איזה דבר טוב עשה על מנת להיות ראוי לכך?
שני החלקים במקרה של יוסף התחלקו לאפרים ומנשה, ונבקש לעמוד על הקשר המהותי של שבטים אלה לשני חלקי הבכורה.
עוד ברצוננו להבין את טעמו של יעקב שמקדים את אפרים למנשה, על אף שמנשה הוא הבכור.
***
שני חלקים לבכור
על פי הפשט, הטעם לנתינת שני חלקים לבכור הוא שהבכור, גדול האחים, בדרך הטבע הוא המוציא והמביא של שאר האחים בענייני ממונות. במקרה של יתומים קטנים זה פשוט שצריך את סמכותו של הבכור על מנת לנהל את העניינים. וגם במקרה של אחים בוגרים, מכל מקום צריך בדרך כלל אחד שינהל את העניינים, וברירת המחדל הטבעית היא שהגדול יעשה זאת. כדי לעשות זאת זקוק הבכור לאמצעים ממוניים, על דרך מה שכתוב בגמרא (בבא בתרא קל”ט ע”א): “אמר רבא האי גדול אחי דלבש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד”[1]. אמנם שם לכתחילה אין לבזבז ממון עבור זה, ורק בדיעבד כאשר כבר נטל אין צריך להשיב, אך שם מדובר על תוספת מעבר לחלק הכפול שנתנה לו התורה. ואת הטעם לחלק היתר שנתנה לו התורה יש לבאר על דרך זו, שהבכור זקוק ליותר כסף כדי לטפל בנכסי האחים כולם. יש להוסיף שייתכן והתורה גם נתנה את התוספת הזו לבכור כשכר טרחה על מה שטורח עבור היתומים האחרים.
בנוסף לטעם של סידור ענייני האחים, יש גם להוסיף שבדרך הטבע בודאי שהנכסים הללו ישמשו לעוד מטרה. לפי התורה בת לא יורשת נחלה במקום שיש בנים, אלא היא צריכה לחכות עד שתינשא, ואז להתפרנס מבעלה. חכמים תיקנו לה מזונות מהנכסים המשותפים, על חשבון ירושת האחים, אך מדין תורה אין לה. במצב בו ישנן בנות קטנות, שעדין אינן מסוגלות לעבוד לפרנסתן, או כשישנן בנות גדולות שמאיזו סיבה לא מסוגלות להתפרנס, בודאי בנות אלה יבקשו את עזרת האחים. בצורה טבעית הנטל ייפול בעיקר על כתפי הבכור, שכאמור הוא הדואג בדרך כלל לאחים. אין ספק שבמצב מתוקן הבכור יעזור מכספו לאחיותיו, ומסתבר שזו סיבה עיקרית לכך שנתנה לו התורה חלק נוסף בירושה.
הסיבה הזו השניה, שנראית לנו עיקרית, מכוונת גם כנגד סיבה פנימית רוחנית. הענקת התמיכה הכספית של הבכור לאחיותיו, היא בבואה של הענקת שפע רוחני. האח הבכור הוא הבוגר ביותר, ובכך יש לו את הכלים הרוחניים לדאוג לחינוכם של יתומים קטנים. וגם במקרה שאחיו הם כבר גדולים, פעמים רבות הבכור היה קשור לאביו יותר משאר האחים, ולמד ממנו את דרכיו היטב. ככזה, הוא המסוגל לעמוד במקום אביו לאחר מיתתו, ולהמשיך את הנהגת הבית לפי מה שלמד בחיי אביו. התורה מצפה מבכור כזה שישפיע שפע למי מבן אחיו שזקוק לכך, במקום האב.
מבחינה רוחנית, כסמל ומשל, תמיד האשה מבטאת את הצד הזקוק להשפעה. האיש, מבחינה רוחנית, הוא הפועל בעולם הרוחני, ומשפיע שפע למציאות הגשמית החשוכה כשלעצמה מהארה רוחנית, על ידי ריבוי המצוות ולימוד התורה בהם מחוייב האיש. האשה היא המחוברת לחומר ולפרטי המציאות (כולל גידול ילדים ועיסוק בצרכי הבית), וככזו היא שייכת לצד שזקוק לקבל את ההארה, ולא לצד שמשפיע את השפע. לכן האשה איננה מצווה בהרבה מצוות כמו האיש, ולא בלימוד תורה.
במעשה הביאה האשה מקבלת זרע מן האיש, וזרע הוא ההשפעה הבסיסית ביותר בעולם הגופני שלנו, שכן ממנו מושפעים חיים לעולם. גם מבחינה נפשית ידוע שהאשה רוצה לקבל מן הבעל תמיכה ומחמאות. אפילו אם נסבור שכיום המציאות השתנתה והרבה נשים כבר משפיעות ולא מושפעות כמו פעם, אין זה משנה את עיקר הביאור בתורה או בחז”ל, כי בעיקר יצירת האשה ודאי היתה מושפעת מהאיש, ועל בסיס יצירה טבעית זו הוטבעו אדני המשלים והביטויים הרוחניים של התורה, שמתגלים בעולם החומרי כאיש ואשה. לא נאריך בכך כעת, כי זה לא עיקר הנושא שלנו, והבאנו זאת בקיצור רק כהקדמה להמשך[2].
בהסתכלות כזו, נמצא שהשפע המגיע לבכור בצורה של חלק כפול, כולל בקרבו שני חלקים שונים במהות, לפי הייעוד של כל אחד מהם. כלומר, חלק אחד יגיע בפועל לבכור עצמו, לצרכיו הפרטיים. וחלק אחד עתיד בדרך הטבע להיות מושפע מהבכור אל האחיות. אמנם ייתכן ולא יושפע כלל, וייתכן שיושפע לאחים ולא לאחיות. אך בדרך כלל יושפע, כפי שתיארנו, ובדרך כלל יותר מצוי שהאחים ימצאו לעצמם פרנסה מאשר האחיות (בעולם של פעם לא היה מצוי שאשה עובדת מחוץ לבית). לכן כעיקרון נכון לכלול את החלק המושפע בצד של הנשים, כאשר בנים שיקבלו אותו יהיו דומים בנקודה זו לבנות.
יוסף
ראובן הפסיד את הבכורה בעקבות חטאו, שחלל יצועי אביו (כפי שמפורש בפסוק שהבאנו בתחילת הדברים). המשמעות היא שבדרך הטבע ראובן, כבכור, היה אמור להמשיך את דרכו הרוחנית של יעקב, בצורה גלויה וברורה יותר משאר האחים, ולכן היה מעותד לקבל שני חלקים: אחד לעצמו, ואחד להשפיע למי שזקוק לכך. וכנגד החלקים החומריים, צריך היה להיות שילמד ויורה את הדרך הרוחנית של אביו לאחים. קרה מה שקרה וראובן קלקל. אין ברצוננו להיכנס כעת לפרטי החטא של ראובן, ונאמנים עלינו דברי חז”ל (שבת נ”ה ע”ב) שראובן לא חטא. עם זאת, ברור בפסוק בדברי הימים שהיה כאן איזה פגם רוחני לפי דרגתו של ראובן, וכן בדבריו של יעקב לראובן בפרשת ויחי מוזכרת נקודה זו כנפילה רוחנית מסוימת.
מי שזכה בבכורה במקום ראובן הוא יוסף. יוסף מתואר בכל דרכו כמי שעומד בניסיונות קשים ביותר ולא חוטא. הוא נאמן לדרך של אביו ושומר עליה בקנאות. במסכת סוטה (ל”ו ע”ב) אמרו חז”ל שיוסף לא חטא בזכות דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו בשעה שפיתתה אותו אשת פוטיפר. ברור בכל ההנהגה של יעקב עם יוסף שהוא רואה בו את הממשיך הרוחני שלו. חז”ל אמרו (במדרש רבה בתחילת פרשת וישב) שיעקב מסר דווקא ליוסף את תורתו שלמד משם ועבר. יוסף נבחר להיות הממשיך של אביו לאחר מותו, ומשפיע השפע הגדול שהועבר לו מיעקב, בעקבות הנהגתו הרוחנית המוצלחת.
שני חלקי הבכורה של יוסף מועברים לאפרים ולמנשה. יוסף, בצורה טבעית, סבור שידו הימנית של יעקב, שהיא החזקה והעיקרית, תושם על ראש מנשה הבכור, ורק שמאל, שהיא הטפלה, תושם על זה של אפרים. אך ליעקב יש חשבון אחר, מרחיק ראות. יעקב רואה את ההבדל הרוחני בין אפרים ומנשה, הבדל שעתיד להתבטא בעתיד בצאצאיהם. מתוך ההבדל הזה, הוא בוחר לשכל את ידיו. מהו ההבדל הרוחני בו מבחין יעקב?
אפרים ומנשה
צאצאי אפרים התפרסמו בעולם בזכות יהושע בן נון, המנהיג הדגול שיצא מהם. יהושע הכניס את עם ישראל לארץ, הנהיג את המלחמה ביושבי כנען של אז, וחילק נחלות. זו הנהגה מעשית חשובה ומשמעותית ביותר, שיש בה כדי ללמד על התכונה הרוחנית של יהושע, ושל השבט ממנו יצא. חלוקת הנחלות הפרטית של כל בכור ושאר אחיו, באה לידי ביטוי בכלל-ישראל בחלוקת הארץ לשבטים. גם היא נקראת ירושה: “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ… וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה” (שמות ו’, ח’), ודרשו חז”ל (בבא בתרא קי”ז ע”ב): “ירושה היא לכם מאבותיכם”. שבט אפרים, בראשות יהושע בן נון, הוא המנהיג את שאר האחים בקבלת הירושה (כיבוש הארץ) ובחלוקתה בפועל. יש כאן ממש תיפקוד של אח בכור, כפי שתיארנו אותו לעיל. החלק של הבכורה שמגיע לאפרים הוא החלק של המשפיע, החלק ששייך לבכור בעצמו.
נוסף על כך מצאנו ריבוי של צאצאים בשבט יהושע, דבר שמצביע אף הוא על שפע מרובה, שבעולם שלנו מתבטא בראש ובראשונה בפריה ורביה גשמית:
“ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה אמר להו לכו והחבאו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין רע, אמרו ליה אנן מזרעא דיוסף דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר רבי אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין ר’ יוסי ברבי חנינא אמר מהכא וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין העין שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם” (בבא בתרא קי”ח ע”א – קי”ח ע”ב).
ברכת השפע של יוסף, פריה ורביה בלי עין-הרע, מוצאת את ביטויה באפרים, ולא מצאנו כן במנשה.
שבט מנשה התפרסם בצד ההפוך. בנות מן השבט הזה מבקשות עזרה בקבלת הירושה:
“וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר… לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ”. (במדבר כ”ז, א’-ד’).
אין לך ביטוי גדול מזה לצד שמקבל את השפע בהקשר של הבכור ושאר אחיו החולקים בנחלה. אין זה מקרה שדווקא ממנשה מגיעות הנשים הזקוקות לעזרה בנחלה. הדבר מבטא את היות שבט מנשה הביטוי לצד המקבל ולא לזה המשפיע, וזאת להבדיל מהשבט המקביל לו, שבט אפרים.
הדבר מרומז גם בשמות השבטים הללו. השם ‘אפרים’ גזור מלשון פריה ורביה, כפי שכתוב בפירוש בפסוק בקריאת שמו (מ”א, נ”ב): “וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי”. לעומתו, מנשה קרוי על שם הנשייה (לשון שכחה ועזיבה): “וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי (שם, נ”א). הנשייה הזו היא ההתרחקות מבית-אבא הגשמי, אך בד בבד עם זה גם מבית אבא הרוחני.
יוסף, שעבר בעל כורחו למצרים לחיות כעבד בארץ נוכריה, הרגיש עזוב מכל הדרך ומכל המהלך הרוחני שעד עכשיו היה חלק ממנו. אמנם לבסוף התגבר והמשיך את קידוש שם ה’ ביתר שאת במצרים. אך בודאי שהריחוק הפיזי מבית אביו מהווה גם נתק מכביד מהמורשת, בצורה טבעית. הנשייה כאן מסמלת את הריחוק מ-ה’. החומר רחוק מ-ה’ יותר מהרוחניות, כיוון שהוא נבדל ושונה מאלוקים הרוחני יותר מאשר העולם הרוחני. הדברים הרוחניים הדומים קשורים ביניהם, בעוד שאלה השונים נחשבים למרוחקים זה מזה. שבט מנשה, שמבטא את הצד החומרי, המקבל את הרוחניות, נקרא על שם הריחוק מ-ה’ יתברך.
יעקב רואה את ההבדל המהותי הזה שבין אפרים ומנשה, ומתוך כך שם את ידו הימנית על אפרים, ואת השמאלית על מנשה. הטעם הוא שיד ימין מבטאת בכל מקום חסד, כידוע, ויד שמאל מבטאת את הדין. החסד הוא המשפיע והפרה-ורבה, ובכך הוא מתאים לתכונתו הרוחנית של אפרים. לעומתו, הדין הוא צמצום ההשפעה, ובכך מתאים למנשה, שהוא הצד המקבל את השפע, כמו החומר הזקוק לשפע הרוחני ואיננו משפיע בעצמו[3]. כיוון שהחסד הוא עיקרי בעולם, והעולם נברא להיטיב עם הברואים ולא לשם הדין, יד ימין היא החזקה והעיקרית בגוף. הדין נועד לשמש את החסד, ולהוות מסגרת לחיי-בחירה חופשית שדרכם זוכה אדם למעלה הרוחנית, באם עומד בניסיון. זו יד שמאל, שהיא טפלה ועוזרת ליד ימין.
ראובן ושמעון
יעקב אבינו מודיע ליוסף: “אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי” (מ”ח, ה’). על פי הפשט נראה שראובן שמעון נבחרו כאן רק כדוגמא לשני שבטים, ונקט יעקב בדבריו את השבטים הראשונים, בצורה טבעית. אך לפי דברינו יש לפרש שבעומק הענין ישנה הקבלה והשוואה בין אפרים ומנשה לבין ראובן ושמעון.
ראובן קרוי על שם חוש הראיה: “וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה’ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי” (כ”ט, ל”ב). שמעון, לעומתו, קרוי על שם חוש השמיעה: “וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן” (שם, ל”ג).
חוש הראיה מכיל ברגע אחד את כל המציאות הנצפית, הכוללת פרטים מרובים ביותר. בסקירה אחת אפשר לראות ארץ שלמה, אם רק נעמוד במקום מתאים והראות באותו יום תהיה טובה דיה. בכל מבט סוקרים המון פרטים, עד שאי אפשר לזכור אפילו לרגע את כל מה שראינו. הראיה היא כללית, ובצורה טבעית אינה מתפרטת לפרטים, אלא אם בוחר הרואה להתמקד בפרט מסוים, וגם אז הוא יראה עוד פרטים רבים יחד עם הדבר בו מתמקד. הפרטים המרובים הכלולים בראיה אינם מפריעים זה לזה. אדרבה, הם משלימים אחד את השני ויוצרים יחד תמונה יפה וברורה.
במושגים רוחניים, הראיה היא ביטוי לשפע של חסד. ההכללה ואי-ההתפרטות לפרטים שונים ומחולקים זה מזה, היא מעניינו של החסד שהוא שפע טוב לכל המציאות שחיה בהרמוניה. ראובן שייך לחסד בכך שהוא הבכור, והיה אמור להיות המשפיע. כמו כן ישנם ביטויים נוספים לחסד אצל ראובן, לבד מהיותו הבכור. הוא זה שקרא להימנע משפיכת דמו של יוסף, כאשר שפיכות דמים היא הביטוי הקיצוני של הדין, וראובן פועל את ההיפך, שהוא החסד. וכן החטא שלו, במעשה בלהה, קשור לעריות (בלי להיכנס כלל לביאור החטא וחומרתו, ברור שהנושא של נדנוד העבירה הוא נושא של עריות). וכבר התבאר בדברינו לפרשת נח ולפרשת חיי-שרה שחטא של עריות קשור למידת החסד, עיין שם.
השמיעה, לעומת הראיה, עוסקת בעולם הפרטים. אנחנו לא שומעים המון דברים ביחד, אלא תו אחר תו, או הברה אחר הברה. ללא הבדלה זאת, אוסף הצללים המפריעים זה את זה מכונה ‘רעש’, ואי אפשר לחוש השמיעה ליהנות ממנו. “תרי קלי לא משתמעי[4]” (עיין ראש השנה כ”ז ע”א)[5].
השמיעה, היא ביטוי של דין. הדין הוא צמצום השפע, והתפרטות לפרטים רבים. ככל שהדבר קרוב יותר למקור הרוחני, הוא יותר כללי ואחדותי עם הפרטים האחרים. וככל שהדבר מרוחק יותר מהמקור הרוחני, הוא מפורט ומפורד, ומתנהל לעצמו.
שמעון קשור לדין בכל מהלכי המקרא. הוא (עם לוי) ראש החוטאים במכירת יוסף, והוא ולוי הם ההורגים את שכם, כאשר הרג הוא ביטוי ראשוני למידת הדין. אליו (שוב, עם לוי) מיוחסת החרב, בדברי יעקב בפרשתנו: “כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם”, ופירש רש”י (בשם התנחומא) שהכוונה לחרב. גם בהמשך, שבט שמעון הוא החוטא העיקרי בבעל פעור, ומידת הדין פוגעת בו בחזקה: “וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף” (במדבר כ”ה, ט’). ורש”י (לבמדבר כ”ו, י”ג) כתב שנראה שכל העשרים וארבעה אלף הללו נפלו משמעון.
לפי כל זה מובן היטב הדימוי של יעקב: אפרים ומנשה כראובן ושמעון, כיוון ששני הזוגות הללו כוללים אחד שמבטא את השפעת החסד, ואחד שמבטא את הקבלה שיש במידת הדין.
שתי בחינות בברכה ליוסף
הכפילות בין דין לחסד בתוך החלקים שניתנו ליוסף באה לידי ביטוי כמה פעמים גם בברכה שמברך אותו אביו[6]. ראשית, מודגש בברכה החלק של החסד, שהוא העיקרי, כפי שהתבאר: “וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים”; “וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ”. הקשת היא ביטוי ציורי לחסד ולהשפעה, שכן על ידי הקשת אדם משלח מאיתו והלאה חץ, כאדם הרוצה להעניק ולתת דבר לאחר. אמנם יש כאן אירוניה, שכן אותו השפע שיש בחץ הנורה הוא דין ופגע כלפי אותו שירו עליו. אך יש בביטויים החומריים שבמקרא משלים לערכים רוחניים, שבאים לידי ביטוי בצורה מגוונת. גם הריגה אפשר לעשות בשתי צורות שונות: צורה של דין וצורה של השפעה. כאן אותו השפע מתגלה בצורה של מלחמה. על הזרע, שהוא הביטוי המובהק של השפע בעולם (כפי שאמרנו לעיל, שממנו נוצרים חיים בעולם), נאמר בגמרא הביטוי ‘יורה כחץ’ כדי לבטא את היותו ראוי למלאכתו (חגיגה ט”ו ע”א, ועוד).
בהמשך הברכה נאמר: “מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל”. ההבדל בין השם ‘יעקב’ לשם ‘ישראל’ קשור למה שהתבאר. ‘יעקב’ הוא לשון עקב, החלק הנמוך בגוף, הנושק ומחובר לאדמה, לארץ הגשמית. זהו החלק המבטא את עם ישראל בעודו נתון במצב חומרי גרוע, וזקוק לעזרה בכל עת. השם הזה מבטא את צמצום השפע, והחיבור לחומר ולדין. לעומתו, השם ‘ישראל’ מבטא את הכוח הרוחני (וממילא גם הגשמי) הגדול של העם, שביכולתו להתמודד עם האויבים בעולם – “וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” (ל”ב, כ”ט). זהו הצד המשפיע, בו העם עומד בראש ואיננו זקוק לחסד של אחרים. יוסף מתברך כאן מפי אביו בשני שמותיו, לומר לך ששני החלקים הרוחניים הללו שייכים ליוסף, ומקבלים את ביטויים בזרעו.
בהמשך, מתברך יוסף ב-“בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת”. אלה ודאי ביטויים לצד המשפיע מלמעלה למטה – השמים, שבחומריות מטיפים גשם, ומיוחסים למקור ההשפעה הרוחנית (כמו: “וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם” – מלכים א’, ח’, ל’), ולצד המקבל את השפע – התהום, הארץ, שהיא למטה (‘רובצת תחת’). ומיד אחר כך: “בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם”, ופירש רש”י ש-‘שדים’ כאן זה ביטוי לאיש, על שם זרעו היורה כחץ, והתרגום של ‘יורה’ בארמית הוא ‘שַׁדִי’ (שוב חוזר כאן הביטוי של הזרע והחץ של הקשת). ו-‘רחם’ הוא הצד של האשה, בעלת הרחם. אם כן שוב חוזרת הכפילות של המשפיע, האיש, שלא לחינם מבוטא כאן בזרע היורה כחץ, שהוא הביטוי הבסיסי לשפע, והקבלה של המושפע, האשה, ברחם שמקבל את הזרע של האיש.
מקום נוסף בו חוזרת הכפילות הזו בין השפע והדין בחלקי הירושה, הוא במקור לחלק הכפול אותו מקבל יוסף: “וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי” (מ”ח, כ”ב). החלק הכפול נובע מאמצעי כפול: חרב וקשת. החרב בודאי מבטאת את הדין בכל מקום, והקשת במשל גשמי מבטאת את ההשפעה, כפי שכבר הזכרנו[7].