בפרשה הקודמת נרמז הבדל מסוים שישנו בין המצרים לעברים:

“וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם” (מ”ג, ל”ב).

אונקלוס שם באר, שהטעם הוא שהעברים אוכלים בהמות, ומצרים עובדים את הבהמות כעבודה זרה. בפרשתנו הדבר חוזר על עצמו בדרך דומה. יוסף מייעץ לאחיו לומר לפרעה (את האמת) שהם רועי צאן, כדי שיושיבם בארץ גושן: “וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן” (מ”ו, ל”ד). גם כאן רש”י מעיר שזו תועבה למצרים, משום שהם עובדים לצאן כאלוהות.

האחים מדגישים שהם רועי צאן בני רועי צאן. גם אבותינו היו רועי צאן, וגם משה רבנו, בהמשך, מתואר כרועה צאן. יש לעמוד על חשיבות הנקודה הזו, שחוזרת ומודגשת פעם אחר פעם. והצד השני של אותו המטבע, הוא הבנת החשיבות שיש בהדגשת העובדה שהמצרים עובדים לבהמות. יש לציין בהקשר זה, שהעבודה זרה החמורה שנכשלו בה עם ישראל במדבר היתה בעגל, ושעד היום שכיח בין האומות עובדי עבודה זרה לעבוד את הבהמות, ובייחוד את הפרות.

עוד אנחנו רוצים לחזור לשאלה שכבר שאלנו בדברינו לפרשה הקודמת, מדוע היה חשוב שעם ישראל ייוצר דוקא במצרים ולא בארץ ישראל? שם ענינו דבר אחד, וכעת ברצוננו לעמוד על זוית אחרת של ענין זה.

יש גם לשאול מהו פשר התגובה המוזרה של יעקב, שכאשר פרעה שואל אותו בן כמה הוא, משיב לו: “יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם”. לכאורה זוהי תגובה זרה ולא שייכת לענין. אם שאלוהו בן כמה הוא, מספיק לענות את הגיל ותו לא. מדוע חשוב להתלונן כך באוזני פרעה? ומענין לענין באותו ענין, מה ראה פרעה לשאול את יעקב בן כמה הוא, דבר שלא מצוי בתורה עוד?

יוסף שולח אל יעקב עגלות. אמרו חז”ל (בבראשית רבה ועוד) שזהו רמז וסימן ששולח יוסף לאביו, שכאשר נפרדו עסקו בעגלה ערופה.

יש להבין את עניינה של העגלה הערופה. חז”ל אומרים (קהלת רבה ז’, ועוד) ששאול טען טענה כלפי מצוות עריפת העגלה:

“ורבנן אמרי התחיל מדיין כנגד עגלה ערופה ואומר אמר הכתוב וערפו שם את העגלה בנחל הוא הורג והיא נערפת אם אדם חטא בהמה מה חטאה יצאת בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה”.

יש להבין את טעם מצוות העריפה, שאם לא כן צודק שאול בטענתו; מדוע להרוג עגלה לחינם? אמנם במורה נבוכים (ג’, מ’) הרמב”ם כתב שהטעם הוא כדי לפרסם את המעשה, עד שידברו על כך רבות, ומתוך כך עשוי להימצא ההורג. אך עדין יש לשאול מדוע דוקא עגלה, ומדוע דוקא לפי כללי הטקס הזה? וגם עדין הקושיה של שאול לא מתורצת, כיוון שניתן לחשוב על טקס מרשים אחר, שלא כולל הריגת עגלה.

כתוב בתורה בפרשת עגלה ערופה (דברים כ”א), שלאחר המעשה מתפללים: ‘כפר לעמך ישראל’. עגלה ערופה מכפרת, והגמרא בכמה מקומות לומדת מזה דינים שקשורים לכפרה של קדשים. וצריך להבין איך בדיוק העגלה מכפרת ועל מי היא מכפרת? הרי ההורג איננו לפנינו והוא לא הביא שום קרבן.

עוד יש לעמוד על כך, שישנו קשר ברור בין עגלה ערופה לפרה אדומה. העגלה היא הבת של הפרה. ועוד, שחז”ל למדו הלכות במסכת סוטה (מ”ו ע”א) בגזרה שווה בין פרה אדומה לעגלה ערופה. פרה אדומה מטהרת את טומאת המת, וגם כאן אנחנו שואלים מדוע נבחרה דוקא הפרה, וכיצד היא מכפרת על כך?

ובאותו הקשר נוסיף לשאול מה ראתה התורה לחזור ולהדגיש כמה פעמים בפרשת מסעי, בפרשיית ערי מקלט, את הכפרה לארץ. “וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ” (במדבר ל”ה, ל”ג). אם אדם חטא ורצח, מה רוצים מן הארץ? וגם בפרשת בראשית, כאשר הארץ בולעת את דמו של הבל, באים אליה בטענות: “וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ” (ד’, י”א). וחז”ל אמרו (ומובא ברש”י שם) שזה כבר חטא שני שלה, בנוסף על כך שחטאה והוציאה עץ שטעם עצו ופריו שונה, ולא כפי שהצטוותה, להוציא עץ שטעמו כפריו. מה רוצים מהארץ?

***

          מציאות חסרה

העובדה שאפשר לרצוח בעולם היא עובדה מצערת. לגבי עבירות אנו פוסקים שאי עביד לא מהני, כלומר שחלות הלכתית לא חלה כאשר כדי ליצור אותה עשו איסור. במקרה של נזק ממוני עוד אפשר בצורה לא מושלמת, אך קרובה לכך, לתקן את הנזק ולשלם. אך בנוגע לרצח אנחנו עומדים חסרי אונים. בא לו אדם שמקנא, כועס, או סתם רוצה להראות את כוחו, ורוצח אדם אחר. הנרצח מת לבלי שוב (עד תחיית המתים). פשוט כך; המזימה מצליחה, ואין בכוחנו להחזיר את הגלגל לאחור. מי אשם בכך? ברור שהרוצח אשם, אבל מי נותן לו את הכוח לעשות זאת? התורה מייחסת את האשמה לאדמה, לארץ, זו שבולעת את הדם, ומכסה על ההורג. כאילו שהארץ משתפת פעולה, ועוזרת להעלים ראיות.

אין מה לבוא בטענות לארץ, שלא עושה יותר מאשר מה שהוטבע בחוקה הטבעי. אך הארץ מבטאת כאן את המציאות הגשמית בכללותה, שהיא חסרה. העובדה שישנה אפשרות לרצוח בעולם היא תעודת עניות למציאות כולה. החומר סוחב מגבלות רבות, ואחת מהן היא היכולת לחטוא. וכמו שאמרנו, אין לך דבר המבטא בחריפות את היכולת לחטוא ולהביא לתוצאה מציאותית קשה ועגומה, יותר מן הרצח. החומריות נותנת את המקום ואת האפשרות לחטא, ועל זה יוצא הקצף של התורה על האדמה.

מה כן אפשר לעשות? אפשר להרוג את הרוצח. אמנם זה מובן לפי הרצון לנקום, או הגבוה ממנו – לעשות דין בפושעים. אך התורה מייעדת בכך (בהריגת הרוצח) כפרה לארץ. ואנחנו שואלים את עצמנו, איך הריגת הרוצח תביא לכפרה לארץ?

כנראה שהתשובה היא שבני האדם, וכל החיות, מבטאים כוחות חיים כאלה ואחרים. לכן, למשל, ארבעת המלכויות, שמבטאות את כוחות החיים האנושיים הגשמיים, משולים לחיות בספר דניאל (פרק ז’). גם תכונות אנושיות שונות נמצאות בחיות, כמו שהגמרא בעירובין (ק’ ע”ב) אומרת שלוּ לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, וכן תכונות נוספות מחיות אחרות. ברגע שהורגים את הרוצח, יש המעטה של כוחות החיים הפראיים של המציאות. הארץ, שהיא המציאות בכללותה, כוללת גם אנשים וחיות בעלי כוחות. כאשר אחד מהם (זה הפראי שרצח, במקרה לנו) מומת, נחלשים באופן כללי כוחות החיים הפראיים של הארץ. זוהי הכפרה של הארץ במות הרוצח: המעטת הכוח שלה שהופיע בצורה גרועה. כמו יצור חי שמקבל מכה כדי לרסן אותו, כך התורה מתייחסת לארץ, שמקבלת מכה בפן שלה שמגלה את כוחות החיים שיצאו לפועל בצורה לא טובה. הכוחניות מרוסנת, וזו הכפרה לארץ.

          עגלה ערופה ופרה אדומה

עגלה ערופה גם היא כזו. ידוע ומפורסם שהטעם שבחרו את השור (ומשפחתו) לעבודה זרה, הוא משום שפעם היו עובדים לכוחות הטבע, כדי להשיג תועלת רצויה לפי אותו הכוח אליו עובדים. השור נתפס כאחד הכוחות הבסיסיים ביותר, באשר בזכותו האדמה מוציאה יבול, שכן בעזרתו חורשים, וכך בני האדם מתקיימים.

ישנם עוד כוחות, וגם בהקשר של תבואה היו יכולים לעבוד לאל-הגשם, למשל. אך בשור יש צד שקשה למצוא אותו בכוחות אחרים. הוא מבטא את הצד הכוחני של המציאות. השור הוא חיה חזקה, שמצד אחד עלולה לנגוח, ולכן יראים מפניה. ומצד שני, בכוחה היא מפתחת את האדמה עד כדי נתינת יבול, כפי שהזכרנו. נמצא שהגדרת הכוח של השור הוא הכוחניות של המציאות. כלומר, כוחניות כזו שמחוברת למציאות, ומפתחת אותה. לכן, כנראה, העדיפו לעבוד את השור מאשר כוחות טבע אחרים, כיוון שאלה האחרונים הם כוחניים, או נצרכים, אך לא הביאו לידי ביטוי כל כך את הכוחניות של המציאות כולה, שקשורה תמיד לאדמה. והשור כן הביא זאת לידי ביטוי. המצרים רצו כנראה לקשור את העבודה זרה שלהם עם כוחות כאלה שמקיימים את כלל המציאות היום-יומית שלהם.

עם ישראל במדבר, בהיותו מנותק מהמהלך הטבעי של חיי מדינה נורמאלית, כנראה רצה לקשור את האלוקים אל דבר חומרי, וביותר – לדבר כזה שיבטא אותו במציאות המקושרת אליהם. זהו העתק של מה שראו במצרים, אלא שכאן הצורך הופיע ביתר שאת כי הם חיים במדבר, ומנותקים מחיי יום-יום רגילים. לכן עשו דווקא עגל, שמבטא את הכוח (הרוחני, במקרה של עובדי עבודה זרה) של המציאות.

אמנם לא מצאנו את הרוצח, ולכן קשה לנו להרוויח יחד עם ריסון הארץ את הדין ברוצח. אך לא נוותר על ריסון הכוחניות, רק בגלל שהרוצח לא כאן. אלה שני פרטים שונים. בכך מתורצת קושייתו של שאול: אנחנו הורגים את העגלה שכן היא מבטאת את הכוחניות של הארץ, בהיותה שייכת למשפחתו של השור שהוא כוחני ומפתח את הארץ, והריגתה מסמלת ריסון של כוח החיים של המציאות, של הארץ, שיצא לפועל בצורה שאינה בריאה ואיננה טובה.

פרה אדומה באה לתקן במקום גבוה יותר, אך לפי אותה הדרך. הפרה לא באה להתמודד עם רוצח זה או אחר. היא באה לטהר את טומאת-המת הכללית, שמופיעה בעולם עקב החיסרון המציאותי העולמי בהימצאות המיתה וההיפסדות בעולם, ולאו דווקא עקב חטא של רוצח. לא באים לרסן את כוחות החיים בפרה אדומה, אלא לרומם את המציאות לדרגה כזו שגם אם כוחות החיים הפראיים סרו מן הדרך, לא תהיה אפשרות להביא לידי חסרון ומוות בעולם. בסופו של דבר באים להעביר את הימצאותו של המוות מהעולם, כמו שכתב הרב קוק באורות, ישראל ותחייתו י’. הריגת הפרה והפיכתה לאפר מבטאים את המעבר מחומר מגושם וכוחני, לאפר, שאין לו מציאות גשמית התופסת צורה מסוימת. האפר הוא היפסדות של המציאות, ומבטא את היסוד הרוחני שקיים את המציאות, שנשאר קיים תמיד, גם לאחר היפסדות החומר המוכר לנו. היסוד הרוחני הזה הוא הקיים ויציב באמת, והחומר המגושם כפי שמתגלה אלינו עתיד להחליף צורה באחרית הימים, ואז החיסרון של המציאות יעבור ממילא.

          וירא את העגלות

יעקב מבין, אם במודע או שלא במודע, שיוסף הולך לקראת דרך ארוכה ביותר. הדרך כוללת התמודדות גדולה ביותר עם יצרים והסתר פנים. הוא יורד לגלות לבד, בתור נער-עבד. הלימוד האחרון על עגלה ערופה אמור לתת ליוסף את ההדרכה המהותית באשר לכוחות החיים שישנם בו, ועתידים להוות ניסיון במצרים. יוסף צריך לדעת שעליו לרסן את הכוחות בפן הלא-טוב שלהם, ובכך לא יחטא. אם ירסן את הכוחות הוא יוכל להשתמש בהם לטוב. ואם לא ירסן – הוא עלול ליפול על ידיהם לחטא.

יוסף שולח ליעקב את העגלות, ורומז לו בכך רמז גדול. חוץ מזה שהוא חי, הוא גם לא חטא. הוא נשאר מאמין גדול, כזה שמקדש את שם ה’ בכל מקום. העגלות רומזות ליעקב על הלימוד האחרון המשותף להם. הוא מוסר ליעקב מסר סמוי: הלימוד פעל את פעולתו; הצלחתי לשלוט על כוחות החיים שלי ולהישאר צדיק גם במקומות הנמוכים ועל אף הניסיונות הקשים.

          רועי צאן

האחים הם רועי צאן, וכך גם אבותיהם. הפעילות של רועה צאן היא הנהגת הצאן. אבותינו הקדושים עסקו בהנהגת הכוחות הטבעיים והכוונתם לטובה, בשונה מהמצרים שעבדו להם כעבודה זרה ובכך קידשו את היצרים כפי שהם. הפעילות היהודית הזו היא תועבה למצרים, כיוון שהם רואים בכוחות החיים את המציאות האמיתית, והריסון שלה מהם והלאה.

כללית, יעקב ובניו נמצאים מעל המציאות, ולא בתוכה. הם לא חלק ממנה כמו שאומות העולם חלק ממנה. הם עומדים מלמעלה, ומנהיגים את המציאות לאשר רוחם חפצה. עם ישראל בכללו מתקן את המציאות מלמעלה למטה, ולא כאחד מהתושבים הרגילים של העולם. כוחות החיים המתגלים באומות הם כוחות חיים טבעיים, כחלק מן החומר. אך לעם ישראל יש נשמה גדולה וגבוהה הפועלת ברוחניות עליונה, ובמידת-מה הם מנותקים מסדר החיים הרגיל בעולם. זה גורם לכך שהחיבור של יעקב למציאות הוא חסר. הוא גולה כמו שעם ישראל גולים, והוא עובר צרות כמו שעם ישראל עוברים. האומות מתאימות למציאות כפי שהיא, וטוב להם בעולם הזה. ארבעת המלכויות שולטות בעולם, ובייחוד ממלכת אדום, שעֵשו אביהם היה מחובר למציאות בכל מאודו, כפי שבארנו בפרשת תולדות.

אותות הצרות הגשמיות ניכרות על יעקב. הרמב”ן מסביר שפרעה שאל את יעקב בן כמה אתה, כיוון שראה על פניו זקנה מפתיעה ולא מצויה. הוא חשב שהוא זקן מופלג שלא מצוי למצוא כמוהו. אך יעקב היה רק בן מאה ושלשים, ולא היה נחשב זקן במיוחד בימים ההם. לכן יעקב מסביר לפרעה שהוא לא כל כך זקן, אלא שמסע הייסורים שעבר עליו במשך חייו נתן בו את אותותיו.

יעקב מסמל את כל עם ישראל. על עם ישראל נאמר:

“וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב” (ישעיה מ”ב, כ”ב).

“נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹקִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ” (שם, נ”ג, ג’-ה’).  

עם ישראל באופן כללי לא מסתדר היטב עם המציאות הגשמית, והוא סובל מכך. בין אם מאנטישמיות, ובין אם סתם מחוסר מזל ומחוסר התאמה למציאות הגשמית המוכרת, שלא נותנים להם לשלוט בעולם.

כשיעקב ובניו מגיעים למצרים, הם מגיעים כקבוצה של רועי צאן. רועי צאן לרוב הם אנשים שעוסקים בהתבוננות ובהתבודדות, ופחות מעורים עם האדמה ועם מה שכלול בה. רועי-הצאן הם מעל המציאות, ולא מעורבים בה. הם מתהלכים על האדמה, אך ראשיהם יכולים להיות נתונים במה שמעליה. כאלה היו יעקב ובניו. הם היו הגרעין הפנימי שמכוחו יצא עם ישראל, והם היו שייכים עדין לשלב מאוד רוחני. אך צריכה להיות בעם ישראל האפשרות להגיע למציאות ולתקן אותה. אי אפשר שכולם יהיו רועי צאן, כיוון שבסופו של דבר עם ישראל צריך לפנות לתיקון כל הגשמיות. הכוחות הגשמיים של העם היו אולי גנוזים בהיחבא אצל היורדים למצרים, אך לא היו מפותחים דיים בפועל.

המקום המיועד לפיתוח הכוחות הללו הוא ארץ מצרים. כבר אמרנו בדברינו לפרשה הקודמת שרואים בכמה פנים שארץ מצרים מבטאת את הגשמיות. בארץ מצרים הכוחות הגשמיים יוצאים לפועל בשלמות, ואחד הביטויים לכך הוא העבודה זרה של השור. ה’ ייעד לעם ישראל את האפשרות לקחת ממצרים את הדברים הטובים, באופן שיקנו את התכונה של החיבור לגשמיות כעם הכולל כוחות רבים. חלק מן הציבור יהיה בארץ עובד אדמה, המחובר לאדמה ביותר, ולא רועי צאן. החלק שיהיה מחובר לאדמה, וכן כלל הציבור שצריך שיהיה לו שיג ושיח עם המציאות החומרית, יקנו את התכונה הנפשית הזו בהיותם במצרים, ארץ הגשמיות.