משה רבנו מברך את עם ישראל לפני מותו. הברכה מסתיימת בחלק כללי המכוון לכלל ישראל, אך עיקרה מחולק לברכות שונות לשנים עשר השבטים.

ברצוננו לעמוד על משמעות העובדה שעם ישראל מורכב משנים עשר שבטים. מה מיוחד במספר זה, שזכה לאגד את מספר השבטים?

עוד אנחנו רוצים לשאול, מדוע לפעמים נמנה שבט לוי בתוך מנין השבטים, כמו כאן, בברכה של משה, וכן בפרשת ויחי בברכות של יעקב, ולפעמים איננו נמנה, ואז שבט יוסף מתחלק לשנים ונמנה כשני שבטים? כך מצאנו במסע המחנות במדבר, שבדגלים נמנו אפרים ומנשה כשני שבטים שונים לבד מלוי, וכן בחלוקת הארץ אפרים ומנשה מקבלים שני חלקים שונים. מהו ההיגיון בכך שלפעמים מונים את אפרים ומנשה כאחד, ולפעמים כשנים?

***

          שתים עשרה ושלש עשרה

המספר שתים-עשרה מורכב משלש פעמים ארבע. כמה פעמים מצאנו את המספר שתים עשרה כאשר הוא מחולק באופן הזה. במסע הדגלים במדבר ישנם ארבעה דגלים, ועל כל דגל חונים שלשה שבטים. וכן בשנים עשר הבקר עליהם עומד הים שעשה שלמה בבית המקדש שלו, נאמר:

“עוֹמֵד עַל שְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלוֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה” (דברי הימים ב’ ד’, ד’).

כמו כן בספר יחזקאל (בפרק מ”ח) מתוארים שנים עשר השערים שיהיו לירושלים לעתיד לבוא, כאשר הם מחולקים לשלשה לכל כיוון.

החלוקה לארבע רומזת לארבעת רוחות עולם. זו אחת הסיבות שהמספר ארבע, ככלל, מסמל את העולם הזה. סכום הצדדים השונים שמתגלים בעולם הוא ארבעה. החלוקה לשלש בכל צד רומזת לכך שבכל כיוון שנבחר עוד יש אפשרות כללית לחלוקה לשלש. השלש מבטא שני צדדים קיצוניים, ודרך אחת ממוצעת.

רוחות העולם מבטאות ערכים רוחניים שונים. למשל, ידוע בהרבה מקומות שצפון מבטא עושר, ובכלל – את  העולם הזה בתוקפו הגשמי, ואילו דרום מבטא רוחניות (עיין למשל בבא בתרא כ”ה ע”ב). כאשר שבט יהודה, למשל, נמצא במזרח במסע המחנות ודאי שאין זה מקרה. ישנה כוונה נסתרת מאחורי חלוקת הכיוונים, שתלויה במהות הרוחנית של אותו הצד בעולם, ובמהות הרוחנית של אותו השבט. בתוך אותו הכיוון הרוחני שבא לידי ביטוי בכל צד בעולם, ניתן לדקדק ולכוון אותו לשתי דרכים קיצוניות, יחסית, ולדרך ממוצעת בין הדרכים. לכן הארבעה מתחלקים לעוד שלשה.

נמצא שהמספר שנים עשר מייצג את מספר הדרכים הרוחניות הכלליות האפשריות בעולם. לכן ישנם שני עשר שבטים, כי כל שבט מייצג דרך רוחנית המתאימה לו, אשר באמצעותה הוא מופיע ומגלה את שם ה’ יתברך בעולם.

כאשר כל שבט עומד בפני עצמו, עם עבודת ה’ המתאימה לו לפי תכונת רוחו, אין בהכרח קשר פנימי בין שנים עשר השבטים. אדרבה, מצוי בנוהג שבעולם שמתוך שכל אחד סובר שדרכו הרוחנית היא הנכונה, באים לידי מחלוקת והדגשת המפריד והשונה שבין הקבוצות.

המספר שלש עשרה הוא הגימטרייה של המילה ‘אחד’. השלש עשרה הוא המספר שעומד על גבי השתים עשרה, ומוסיף עליו עוד אחד. האחד הזה, הנוסף על השתים עשרה, לא בא להוות עוד דרך חדשה בעבודת ה’, ולהרבות פילוג על פילוג. אין הוא שייך למנין השנים עשר הקודמים לו, כיוון שבמספר שתים עשרה כבר נגמרו הדרכים הכלליות האפשריות בעבודת ה’.

האחד הנוסף בא לעשות את ההיפך; הוא בא לאחד בין הפרודים. הוא בא להראות כיצד כל השנים עשר, על אף היותם שונים כלפי חוץ, מאוחדים בפנימיותם סביב ערך גדול משותף. הוא אחד שחורז את כל השתים עשרה שלפניו להיות ‘אחד’ השלם בכמה וכמה מיני שלמויות. הצדדים השונים בעבודת ה’ מצטרפים למארג שלם של ציבור עובדי ה’, כאשר במצב מתוקן דווקא מתוך הריבוי בדרכים כבוד ה’ מתעלה, ובלבד שהפירוד הראשוני יהיה לשם שמים. כי אם המחלוקת הראשונית היא שלא לשם שמים, יהיה קשה אחר כך לאחד את הקבוצות המפורדות אל תחת דגל אחד.

          שבט לוי

במנין השבטים במקומות השונים פעמים נמנה לוי בתוך השנים עשר ופעמים שלא. כאשר הוא נמנה בכלל החשבון, ואז אפרים ומנשה אינם נמנים בנפרד, יוצא שישנם במנין רק שנים עשר שבטים. לעומת זאת, כאשר מונים את אפרים ומנשה לשנים, אין הדבר מצביע על הוצאה של שבט לוי אל מחוץ למנין. שבט לוי הוא תמיד חלק מן המנין. השאלה היא רק אם בגלוי או בצורה מסותרת. כאשר אפרים ומנשה נמנים לאחד – שבט לוי מנוי בצורה נגלית. וכאשר אפרים ומנשה נמנים לשנים – שבט לוי מנוי בצורה נסתרת.

המנין הנסתר של שבט לוי הוא השלש עשרה המאחד. כאשר לוי לא נמנה, פירוש הדבר הוא שתפקידו הרוחני באותו המעמד או המצווה הוא לאחד את כלל הכוחות השונים. וכאשר הוא נמנה בכלל השנים עשר, הרי שתפקידו או סיבת מניינו דומה לשל האחרים.

במסע המחנות שבט לוי לא מנוי, ואפרים ומנשה מנויים כשנים. מנין השבטים נשאר תמיד שנים עשר, כדי לבטא את הערך של כלל הכוחות הרוחניים בעולם, המתבטא דווקא על ידי המספר שתים עשרה כפי שהתבאר. לכן אין זה מקרה, כמובן, שכאשר שבט לוי לא נמנה המנין של שנים עשר מושלם על ידי אפרים ומנשה, במקומו.

שבט לוי מופיע במסע המחנות בתפקיד שונה משאר השבטים, והוא הנושא את המשכן והחונה בסמוך לו. ברור שכל סדר המסע סובב סביב המשכן, שהוא המרכז של המסע. מבחינה רוחנית הוא העיקר של הנוסעים מסביבו. שבט לוי הם האחראים על המשכן, ובהיותם כאלה תפקידם שקול לשלו. המשכן מאחד את הנוסעים מבחינה מעשית, שהרי סביבו נוסעים וטקס הקמתו משפיע על המסע. וכן מבחינה רוחנית, בודאי שהמשכן מאחד את כלל השבטים להשראת שכינה דרכו. על אף שישנם כוחות רוחניים שונים בין השבטים, המקור של השראת השכינה משותף לכולם, ומאחד את כולם.

כמו המשכן, כך שבט לוי הם המאחדים את העם בפועל, מבחינה חברתית-רוחנית סביב המשכן. הם השומרים שהזר הקרב לא יומת, מצד אחד, והם השבט שאחראי על המפגש של עם ישראל עם ה’ דרך המשכן. ככזה, שבט לוי אינו נמנה כאן בין שנים עשר השבטים, אלא הוא השלש עשרה המאחד.

בדומה לכך גם בחלוקת הארץ שבט לוי לא נוטל נחלה, ובמקומו נוטלים אפרים ומנשה כל אחד נחלה בפני עצמו. שבט לוי עובר שוב לפן הנסתר שעניינו לאחד את בעלי הנחלות סביב המקדש והקודש. שבט לוי לא נוחל נחלה. במקום העיסוק הגשמי נופלת לחלקו הזכות לעסוק בדבקות ב-ה’, ובעזרה לשאר חלקי הציבור בהתקרבות ל-ה’. גם כאן שייך התפקיד שציינו לגבי המשכן, ונוסף עליו התפקיד שמציין משה בברכתו לשבט לוי: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (ל”ג, י’). גם במסגרת תפקיד זה מאחד שבט לוי את כלל ישראל סביב הערך של קישור ל-ה’ באמצעות התורה והמצוות, דבר שבמדבר לא הודגש כי היו כולם מצויים יחד ומשה רבנו מלמדם. רק לאחר שנכנסו לארץ, וכל שבט התפזר לנחלתו, הוכר הצורך בשבט לוי כמלמדי תורה.

          ברכה

לעומת זאת, בברכת משה ויעקב שבט לוי מנוי בכלל השנים עשר. הברכות מסמלות את הצד הנגלה והמפורד, ולא את הצד המאחד. הברכה היא פירוט וריבוי של עושר גשמי או רוחני, כל אחד לפי יכולת קבלתו. יעקב ומשה בברכותיהם עומדים על התכונות השונות של כל שבט, כדי לבטא בנבואה מהו אופי הברכה הראוי לו; איזה שפע מתאים לו לקבל משמים. זהו עיסוק בפן של ההשפעה והריבוי, כאשר השלב הזה קודם לשלב האיחוד על ידי הכוח הרוחני המתאים לשבט לוי. כאן, בברכה, מודגש השנים עשר, שהוא ריבוי הכוחות בעם, ולא השלש עשרה המאחד. 

גם בתחילת הענין הודגש הפירוד לארבע הרוחות, שהוא היסוד למספר שתים עשרה: “ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶש”. זאת על פי מה שדרשו חז”ל (ילקוט שמעוני האזינו רמז תתקמ”ד):

“כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא נגלה עליהן מרוח אחת אלא מארבע רוחות כענין שנאמר ויאמר ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואי זו היא רוח רביעית אלוה מתימן יבא”.

כלומר, תיאור גילוי השכינה שמשה מקדים לברכותיו עוסק בהתגלות של ה’ מארבע הרוחות. זה מתאים עם המשך הברכות של משה, שעסוקות בגילוי שנים עשר הצדדים של עם ישראל, לפי שנים עשר השבטים.

עם זאת, ניתן למצוא גם את הצד הנסתר והמאחד רמוז בפרשה. בסוף הברכות אומר משה ברכה כללית לכל העם, ובכך יש גילוי של הפן המאגד את כולם לאחד.