פרשת האזינו היא שירה. בפרשת וילך ה’ יתברך מכין את משה רבנו לקראת כתיבת פרשת האזינו: “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (ל”א, י”ט). באותה פרשה ה’ מתאר באזני משה את החטאים שעתידים לחטוא עם ישראל, ואת העונשים הצפויים להם. כנגד החטא ועונשו ניצבת שירת האזינו, המעידה על כך ש-ה’ התרה בעם שאם יחטאו – ייענשו.

על פניו השירה הזו נועדה להוות ראיה לכך ש-ה’ הזהיר מפני העונש הצפוי על החטא, כך שלא יוכל לבוא אדם ולטעון שלא הובאה לידיעתו העובדה שהחוטא עתיד להיענש.

אלא שאם זו אכן ההתבוננות הנכונה (או שמא נאמר – היחידה) על פרשת האזינו, לא מובן מדוע היה צורך לכתוב אותה כשירה. פרשיות רבות המורכבות מפסוקים רבים מוקדשות בתורה לאזהרות החוזרות ונשנות מפני העונש שיגיע לחוטא. כל הפרשיות הללו לא נכתבו בלשון של שירה, ולא נראה שהתוכחה חסרה דבר. אדרבה, המחשבה הפשוטה נוטה לחשוב על תוכחה כדבר כואב וקשה שלא שייך לאומרו בלשון שירה. השירה מוקדשת בתפיסתנו למעמד מרומם מן הרגיל, או ליכולת לבטא ערכים נשגבים. אפילו במקרה שהשירה עוסקת בטרגדיה הדבר מקובל על דעתנו מצד שהעיסוק הוא בערכים מופשטים. אך כאשר בא אדם להוכיח את חברו על מנת להחזירו למוטב – ודאי שלא ינקוט בלשון מליצית וגבוהה. אין ספק שהוא יבחר בלשון בוטה וכואבת כלשונות התוכחה שבפרשת בחקתי או שבפרשת כי תבוא. ועל כן אנחנו רוצים לשאול מדוע נכתבת פרשת האזינו כשירה?

עוד יש לשאול, אם שירת האזינו נועדה רק להוות תזכורת על כך ש-ה’ התרה בחוטאים עוד בטרם הביא את העונש, מדוע דווקא עליה נאמר: “וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ”? למה דווקא השירה הזו לא תישכח, ותהיה בה תועלת מיוחדת ביחס לשאר התוכחות שבתורה?

***

          שירה

מדוע אנחנו משתמשים בלשון של שירה? מה גורם לנו לבחור מילים מיוחדות כדי לבטא רעיונות שונים, שהיה קל יותר לבטאם במשפטים מובנים וקצרים יותר?

ההבדל המהותי בין שירה לבין נאום המורכב מביטויים רגילים הוא מטרת האמירה. כתיבה או דיבור רגילים באים להעביר מסר, ובזה תם תפקידם. מאמר טוב ולא נדוש הוא מאמר שמחדש אצל הקורא תובנה חדשה שלא היתה ידועה לו קודם לכן. הגדרות ברורות וביטויים קולעים יעזרו למאמר להשיג את מטרתו. ביטויים מליציים רק ירחיקו את הקורא מהשגת התכלית לשמה נכתב המאמר, שכן שפה שירית מעמעמת את חדות המסר ונותנת מקום לפירושים שונים לטקסט.

לעומת זאת, בשירה המטרה איננה רק העברת המסר. ישנם שירים בהם אין כלל מסר, אלא רק תיאור של מציאות משמחת, טרגדית או של חוויה אחרת. וגם בשירים בהם ישנו מסר חבוי או גלוי, עיקר ההתמקדות של מילות השיר לעולם לא יהיה במסר. השיר לעולם ילך סחור-סחור בתיאורים היקפיים, והמסר יצטרך לעלות מאליו.

השיר פורט על מיתרי הרגש ולא על ההכרה השכלית. אל ההכרה השכלית אנחנו פונים בדיבור תכליתי וקולע ולא בשיר. אך את תיאורי הרגש של החוויות האנושיות לא מספיק לתאר במילים רגילות. אפשר לומר ‘שמחתנו מאוד בחתונתנו שלשום’, והמסר יעבור. ייתכן גם שהקורא של המברק הזה אפילו ישמח בשמחתם של בני הזוג הטריים. אך לו יחפצו הנשואים הצעירים להעביר לקוראים או לשומעים את עומק הרגש שלהם, בודאי שהם לא יסתפקו במילים הברורות הללו. כדי לתאר את השמחה הם ינסו את כל יכולות הכתיבה השירית שלהם, וגם אז מסתבר שלא יעלה בידם תיאור מושלם. כמו כן, שיר שנועד להעביר מסר יעסוק בפיתוח הרגש המתאים אצל הקורא. באמצעות הרגש הזה מתכוון המשורר להטות את החשיבה של הקורא לעבר המסר הסמוי.  

הרגש שלנו הוא מקום עמוק יותר בנפש מאשר ההכרה השכלית. הרגש הוא פנימי ולא מוגדר. הוא מוליך אותנו לפעמים שולל, וגורם לנו לעשות דברים שלפי ההכרה השכלית לא היינו עושים. הרגשות בדרך כלל לא משתנים אצל בני אדם, וכמו שאדם נולד כך הוא נפטר. מעטים האנשים שמצליחים לשנות דבר מהותי ברגשות הבסיסיים שבאופי שלהם. הרגשות שלנו מבטאים את אישיותנו יותר מאשר הידועות השכליות אותן רכשנו עם השנים.

          כי לא תשכח

התורה בדרך כלל פונה להכרה השכלית והמעשית של האדם. עשה מעשה זה, הימנע מפעולה אחרת, דע כך וכך. מעטים הם המקומות בתורה בהם התורה פונה אל המקומות העמוקים בנפש היהודית, אל העומק הפנימי של חיינו. המקומות המעטים שבכל זאת התורה עושה זאת הם השירים שבתורה.

כשם שהשיר האנושי פונה אל המקום העמוק והחבוי בנפש, זה שמתחת פני ההכרה הגלויה, כך התורה בדברי שירה פונה אל המקום העמוק בנפש היהודית. שירת האזינו פונה אל התת-מודע של נפש העם שלנו. התוכן הוא תוכן מוכר. ה’ מתרה בחוטאים ומביא עונש על מי שמפר את הציווי. אך הסגנון מצביע על ענין עמוק ביותר החבוי בין שורות השיר. למרות שהתוכן מוכר, שירת האזינו מבטאת ערך עמוק יותר מזה הנגלה.

שירת האזינו באה על רקע החטאים המתוארים בפרשת וילך. החטאים מבטאים את הריחוק מהאלוקות. יבוא יום, או כמה ימים, או כמה מאות שנים, והעם יחטאו בחטאים חמורים כאלה שיצדיקו גלות מרה של אלפי שנים.

“וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (ל”א, י”ז-י”ח).

מה יהיה במצב הקשה הזה? האם במהלך הגלות הארוכה עם ישראל יפרוק מעליו לגמרי את עול המצוות, חלילה? הרי עמים אחרים במצב דומה נטמעו בתוך העמים שכבשו אותם והצטרפו לתרבות הכובשים!

על זה באה התורה ואומרת – ‘לא יקום ולא יהיה’! היהודים שונים מעמים אחרים. הם קשורים ל-ה’ יתברך בקשר עמוק מאוד שאי אפשר לנתקו. החיבור המהותי בין ישראל לאביהם שבשמים יגבר על כל ניסיון אנושי לנתק בכוח בין הדבקים. “וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ”. בד בבד עם האזהרה שבפסוק הזה, באה גם הנחמה ברמז. דעו לכם שאפילו אם תרצו לחטוא, ואפילו אם תעשו ככל יכולתכם לנתק את הקשר עם ה’ יתברך, חלילה, לא יעלה הדבר בידכם. המציאות תוכיח שהשירה לא תישכח. המציאות תראה שהקשר הפנימי עם ה’ חזק מכל, ועתיד לגבור על הכול. כמו כן, סופה של שירת האזינו תנחומים וצפייה לגאולה שבודאי תבוא, מתוך הקישור של עם ישראל לאלוקיו.

התת-מודע היהודי הוא קישור פנימי לאלוקים. מתחת לפני השטח של החטאים החיצוניים חבויה נשמה יהודית הרוצה בכל מאודה להידבק בבוראה. ואפילו אם יהודי זה או אחר ימיר דתו ויפרוש מן הציבור, עדין הציבור ככלל ימשיך להיות קשור לאלוקיו בקשר בל יינתק. ישנו רובד פנימי ועמוק שאי אפשר לשנות. הוא חזק יותר מכל הניסיונות האנושיים לעקוף או למוסס אותו.

אל הרובד הפנימי הזה פונה שירת האזינו. או אם נדייק יותר, אפשר לומר שאת הרובד הפנימי הזה מציגה בפנינו שירת האזינו, בעצם העובדה שהיא כתובה כשירה. השירה הזו מראה שבעומק הנפש היהודית מצויים הערכים אליהם מחנכת פרשת האזינו בתוכנה הגלוי. השירה מבטאת את היות הערכים הכלולים בה ענין עמוק ופנימי אצל עם ישראל, אליו היא פונה, כפי ששיר אנושי מבטא פניה אל הרבדים העמוקים שבנפש. לכן היא כתובה בלשון שירה, ולכן דווקא היא לא תישכח מפי עם ישראל לדורותיו.

בדברינו לפרשת וילך עמדנו על השייכות של יהושע למדרגת המציאות הגשמית, שבסופו של דבר תגרום לחטאים העתידיים. משה שייך לדרגה של פגישה עם ה’ פנים אל פנים, כך שהרוחניות שולטת והחומר בטל אליה. יהושע, כמו שאר הנביאים, שייך לדרגה של חיים בתוך העולם הזה, שבו הרוחניות חבויה ומתמודדת על מקומה בתוך גילויי החומר.

על רקע מה שהתבאר כעת בנוגע למהות שירת האזינו מובנת היטב העובדה שיהושע אמר יחד עם משה רבנו את שירת האזינו לעם ישראל: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן” (ל”ב, מ”ד). שירת האזינו אוצרת בקרבה את היסוד הרוחני המבטיח את ההישרדות הרוחנית לאורך הדורות, גם לאחר מקרים של נפילות קשות. את המסר הזה נדרש גם יהושע להעביר לציבור (בנוסף למשה), שכן המאבק הרוחני הזה שייך להנהגתו של יהושע. 

          ברית

שירת האזינו פונה אל הרובד האמוני הנסתר והחבוי שבנפש היהודים. הגילוי המעשי של האמונה הזו הופיע פעמים רבות, לצערנו, בהיסטוריה היהודית. כאשר עם ישראל הוכרח על ידי כובשים שונים במשך הדורות לבחור בין המרת הדת לבין המוות – הוא בחר במוות. הרע מכל איננו המוות הגשמי, שהוא הפסקת החיים החולפים, אלא המוות הרוחני התמידי. עם זאת, עדין אין בכך גילוי מספיק של קישור מעשי ל-ה’, שכן החיים בעצמם היו יכולים להיות חסרי קשר ל-ה’, ורק עם המוות בא לידי ביטוי חוסר היכולת להתנתק מ-ה’.

האם ישנו גילוי מעשי במשך החיים של הקישור הבלתי-פוסק בין היהודי לאלוקיו?

חז”ל אמרו (שבת ק”ל ע”א):

“כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם”.

את מצוות עבודת כוכבים הזכרנו, שהיא עצם האמונה ב-ה’ יתברך וחוסר היכולת לקבל דת אחרת. יחד עם המצווה היסודית הזו – איסור עבודה זרה, מונים חז”ל את מצוות המילה כמצווה שישראל מסרו את הנפש עליה, ומתוך כך התקיימה בידם. כלומר, ישנו קישור מיוחד של עם ישראל למצוות מילה, יותר משאר המצוות שלא הוזכרו בגמרא הזו. לכך יש לצרף גם את העובדה שעינינו רואות שהמצווה (אולי היחידה, לצערנו) שכל עם ישראל כולו מקיים גם כיום היא מצוות מילה. גם הרחוקים ביותר מתורה ומצוות הם נימולים; מצוות מילה היא קונצנזוס.

על דרך זו אמרו במשנה (נדרים ל”א ע”ב):

“קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים שאין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים שנאמר כי כל הגוים ערלים…”

כלומר, אדם שנודר נדר לפיו אסור לו ליהנות מערלים – מותר לו ליהנות מיהודים שמאיזו סיבה לא מלו. ולהיפך, אם נודר ממי שהוא נימול – אסור לו ליהנות מיהודי ערל. מתוך כך שהערלה היא ביטוי כל כך מהותי להבדל שבין עם ישראל שעושה ברית מילה, לבין הגויים שלא עושים ברית מילה, הפך התואר ‘נימול’ לשם נרדף ליהודי.  

עוד אמרו חז”ל (מנחות מ”ג ע”ב):

“ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצווה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו”.

גם כאשר היהודי מעורטל מכל מצווה, כגון תפילין או ציצית, מצוות ברית המילה מלווה אותו. וגם כאשר באופן מהותי יהודי איננו מקיים מצוות, ולא רק בגלל שהוא נכנס באופן זמני לבית המרחץ, מצוות המילה קיימת ומחברת אותו לאלוקיו.

מצוות מילה מכונה בתורה (בפרשת לך-לך) ‘ברית’, וכך בדברי חז”ל. הברית היא קישור פנימי בל-יינתק בין שני הצדדים שכרתו אותה. זוהי מצווה שבאופייה המעשי מבדילה את היהודי מהגוי בחותם גופני, וכמו כן במהותה הרוחנית מייחדת את עם ישראל כדבקים ב-ה’ בכל מצב[1]. זהו הביטוי המעשי לקישור הקבוע בין ישראל לאביהם שבשמים, שמתבטא בפרשת האזינו[2].

[1] עיין בפרשת לך-לך, שם עמדנו על מהות מצוות מילה. לפי הדברים שביארנו שם יובן שהיא משמשת כבסיס לכלל המצוות, ולכן מובן שדווקא היא נשמרה בעם ישראל באדיקות מיוחדת. 
[2] יש לרמוז בכך את העומק של המשך דברי חז”ל בגמרא במנחות שהבאנו. הגמרא אומרת שם שאחר שיצא דוד מבית המרחץ, תוך שהוא שמח על מצוות מילה, אמר עליה שירה. השירה שדוד אמר על מצוות מילה מכוונת כנגד השירה של פרשתנו, כאשר הצד השווה שבהן הוא הפניה אל המקומות העמוקים בנפש של עם ישראל, שם אין שום ניתוק בינם לבין ה’ יתברך.