ספר דברים שונה מקודמיו בכך שהוא כולו נאום אחד ארוך של משה רבנו. להבדיל מן הספרים הקודמים המתארים את ההיסטוריה הכללית והיהודית בעין של צופה מבחוץ, בספר דברים משה רבנו מדבר אל העם דברים היוצאים מלבו.

הנאום של ספר דברים כולל סיפור המאורעות ומצוות רבות, כאשר לכל אורך הספר מודגש ללא הרף הנושא של ארץ ישראל. הכניסה לארץ, שמחכה ממש מעבר לפינה, עומדת ברקע של כל הענין. רבו המקומות מספור, ורק לשם טעימה נביא כמה פסוקים מן הסוג הזה:

“רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם (א’, ח’).

“וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן” (ג’, כ”ג-כ”ה).

“וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם” (ד’, א’).

“רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה’ אֱלֹקָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ” (ד’, ה’).

“בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן” (ה’, כ”ט).

“וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹקֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ” (ו’, א’).

וכן הרבה מאוד פסוקים על זו הדרך.

על דרך הפשט מובן שהאזכור החוזר ונשנה של ארץ ישראל דווקא בספר דברים קשור לזמן: צריך להתכונן לכניסה לארץ שתהיה בעוד זמן קצר ביותר. עם זאת, יש מקום לעמוד על הקשר הפנימי בין האופי של ספר דברים, שהוא כאמור נאום של משה רבנו, לבין הנושא של ארץ ישראל. שכן ארץ ישראל מוזכרת בכל הקשר, ולאו דווקא תוך הזכרת חסדיו של מקום או אזהרה מפני חטא של שכחת אלוקים בארץ הגשמית. גם בהקשרים שלא היו נראים לנו מתאימים בהשקפה ראשונה נזכרת ארץ ישראל. למשל בפסוקים שהבאנו בסמוך משה מתאר את החוקים והמשפטים שצווה ה’ לעשות בארץ. הכוונה היא לכלל המצוות, ולאו דווקא למצוות התלויות בארץ, כפי שרואים בהמשך הפרשות בספר. ובכל זאת משה רבנו מקשר את קיום כלל המצוות לארץ. הדבר הזה ודומיו מצביעים על קשר עמוק יותר בין ארץ ישראל לספר דברים.

***

          ספר דברים

נבואת משה רבנו נבדלת במדרגתה מנבואת שאר הנביאים. בדברינו לפרשת וארא עמדנו על הנושא הזה באריכות, ואחד ההבדלים המשמעותיים בין נבואת משה לשאר הנבואות, שעמדנו עליו שם, הוא היות נבואת משה אובייקטיבית ומתארת את המציאות בלי שנדע כלל שמשה הוא בעל הספר. הדבר מצביע על כך שהנבואה של משה איננה אחוזה עם הנביא שדרכו היא מתגלית, אלא היא שמימית ורוחנית באופן שאיננה מושפעת מהכלי הגשמי שלה. זוהי ה-‘אספקלריא המאירה’ שתיארו בה חז”ל (יבמות מ”ט ע”ב) את נבואת משה. הדבר קשור לתכונתו העיקרית והחשובה של משה, העניו מכל אדם (במדבר י”ב, ג’), שמבטל את עצמו לגמרי אל ה’ ואל דברו המתגלה לעולם.

המעמד הרוחני המיוחד הזה של משה רבנו אִפשר את מתן תורה על ידו. התורה שבכתב צריכה להיות מדויקת להפליא, באופן שכל תיבה ותיבה בה, וכל אות ואות, רומזות להלכות ולמדרשים שונים, כולל התבוננות מעמיקה על סודות התורה הרמוזים כולם בפסוקי התורה. להבדיל מן התורה שבעל פה, התורה שבכתב צריכה לגלות את דבר ה’ המדויק בתכלית הדיוק, ורק נביא שלם כמשה יכול היה לגלות אותה בעולם שלנו.

שאר הנבואות לא כוללות את הדיוק האובייקטיבי המופלא הזה. עד כדי כך, שחז”ל מציינים שאופי הנבואה משתנה בין נביא למשנהו. במסכת מגילה (י”ד ע”ב) שאלו מדוע המלך יאשיהו שלח לדרוש בדבר ה’ אל חולדה הנביאה ולא אל ירמיהו. אחת התשובות שם היא שהנשים רחמניות והוא רצה נבואה מתונה ונעימה יותר מנבואות הזעם של ירמיהו. בהיותן כאלה, לא ניתן ללמוד מהן בדרך כלל הלכות, הדורשות דקדוק מופלא, ולכן דברי הנביאים מוקדשים בעיקר לדברי מוסר, או לחיזוק דברי תורת משה.

על אף שמדרגת נבואת משה מתאימה בעיקרה להופעת התורה שבכתב, אין ספר התורה חסר דבר, ויש בו חלק שמיועד להיות יסוד לתורה שבעל פה. ספר דברים הוא נאום של משה, שבו העצמיות של משה כן מודגשת, להבדיל מן הספרים הקודמים. “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל”. אלה הדברים שאומר משה מעצמו, ולא באותו האופן שבו נאמרו שאר חלקי התורה. מובן מאליו שאין הכוונה שהחלק הזה של התורה איננו חלק מתורה שבכתב. זה ודאי לא נכון, וגם מספר דברים נלמדות הלכות מרובות, ודורשים בו כל אות ואות. אך בצורת הצגת הדברים ישנה רמיזה וכיוון רוחני למעמד של תורה שבעל פה.

התורה שבעל פה היא כולה יצירה אנושית. אין לך חכם שהשתתף ביצירתה ולא הביע את דעתו האישית. אי אפשר להיות מן היוצרים של תורה שבעל פה ללא הצגת הדעה האישית, שכן זהו לב העיסוק במשנה ובגמרא. אמנם הלומד הפשוט עשוי ללמוד את התורה שבעל פה כפי שלומדים תורה שבכתב, ולא לשתף את עצמו ודעותיו האישיות בלימוד. אך מכל מקום דעות החכמים אותן הוא לומד הן יצירה אנושית פרי מוחם של החכמים. זאת בנוסף על כך שכל לומד, גם הקטן ביותר, מוזמן להביע את דעתו בתוך הלימוד, להקשות ולתרץ כדרכה של תורה שבעל פה.

ספר דברים הוא גילוי של הצד היוצר והאישי. אחד הביטויים ההלכתיים לכך הוא דברי הגמרא ביבמות (ד’ ע”א):

“אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא במשנה תורה דריש דהא רבי יהודה בעלמא לא דריש ובמשנה תורה דריש”.

כלומר, התנאים נחלקו האם ניתן לדרוש הלכות, באופן שהמקור והרמז לדרשה הוא סמיכות שני עניינים בתורה זה לזה. לדעת חלקם ניתן, וכאשר דין מסוים סמוך לדין אחד בתורה אפשר להעתיק חלק מן הדינים שהתפרשו באחד מהם גם לשני, מכוח הסמיכות. רבי יהודה חולק וסובר שסמיכות הפסוקים איננה מספיקה כדי לדרוש דרשה כזו. אך גם רבי יהודה מודה לחבריו, שבספר דברים (‘משנה תורה’) אכן ניתן לדרוש סמוכים.

מהו הטעם לחילוק הזה בין ספר דברים לשאר התורה, לפי דברי רבי יהודה? התוספות שם ביבמות ביארו שבאמת אין הבדל ענייני אמיתי בין הספרים, אלא שמבואר בגמרא שם שאם יש בנוסף לסמיכות הפסוקים רמז נוסף לדרוש את הדרשה, למשל בדמות מילה שנראית מיותרת, ניתן לדרוש סמוכים גם לפי רבי יהודה. ומה שאמרו שבמשנה תורה גם רבי יהודה דורש סמוכים, בנוי על כך שהיה ידוע להם שכל הסמיכויות שבמשנה תורה באו יחד עם ייתור של מילה או רמז מובהק אחר. לפי זה אין חילוק הלכתי בין כל התורה לספר דברים, אלא שבמקרה יצא שהסמיכויות שבספר דברים הופיעו יחד עם הרמז הנוסף שמאפשר לדורשן.

הביאור הזה קשה בלשון הגמרא, שמשמעותה הפשוטה היא חילוק בין שאר הספרים לבין ספר דברים. שכן לפי דברי התוספות היה על הגמרא לומר שגם מי שלא דורש סמוכים בדרך כלל, מכל מקום היכן שהדברים מוכחים או מרומזים מן הענין – ידרוש גם הוא. אין טעם להזכיר את העובדה שבמשנה תורה במקרה יצא שכל הסמוכים באו יחד עם רמז נוסף בפסוק, אם אין זה העיקר באמירה של הגמרא.

ובספר הראב”ן (רבי אליעזר בן נתן, חלק השו”ת סימן ל”ד) חולק על התוספות ומבאר אחרת את כוונת הגמרא. זו לשונו שם:

“דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה במשנה תורה דריש וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש”.

כלומר, כל התורה נאמרה לפי מגוון של שיקולים אלוקיים, ואין לנו את היכולת לקבוע האם פרשה מסוימת נסמכה לאחרת מצד קשר מהותי ביניהן, שיכול ללמד אותנו הלכות כדין סמוכים, או מצד שיקול אחר. אך משנה תורה נכתב על ידי משה רבנו, בצורה של נאום אנושי מובנה. כאשר נואם דגול מסדר את נאומו אין ספק שהוא מקשר עניינים קרובים זה לזה, ומרחיק אחרים. הסדר של הדברים הוא בעל משקל בכל דיבור אנושי ברמה גבוהה. זהו ביטוי הלכתי לעיקרון הרוחני שספר דברים נכתב בשיתוף האדם המגלה את הדברים האלוקיים בארץ[1].

          אור גדול ואור קטן

כאמור, ספר דברים הוא יסוד לתורה שבעל פה. הוא חלק מן התורה שבכתב, אך הוא נוטה מבחינה רוחנית לכיוון התורה שבעל פה. התורה שבעל פה בצורתה המוכרת לנו התפתחה מאז חכמי המשנה, שראשוניהם היו אנשי כנסת הגדולה. אלה היו חכמים שפעלו החל מסוף תקופת הנבואה (כאשר אחרוני הנביאים, חגי זכריה ומלאכי היו חלק מכנסת הגדולה), ומבחינה היסטורית הזמן הוא זמן בית המקדש השני. מהי המשמעות הרוחנית לכך שדווקא בסוף תקופת הנבואה החל הפיתוח המואץ של תורה שבעל פה?

הענין הוא, שכפי שהתבאר תורה שבעל פה מגלה את העצמיות של הלומד. העצמיות הזו היא פרטית, קטנה ומדולדלת לעומת האור הגדול של הנבואה, כמו שנבואת שאר הנביאים לא תופסת מקום מכובד אל מול נבואת משה. האור הגדול מכהה את האור הקטן, כמו שאמרו חז”ל (בכמה מקומות, למשל חולין ס’ ע”ב) שאור הנר בצהרים לא מועיל דבר. כדי שהנר הקטן יביא את עצמו לידי ביטוי משמעותי צריך להדליק אותו במקום חשוך. אז נגלה שהמשמעות של אורו היא מרובה; אלא שהכול יחסי.

בשעה שהנבואה קיימת בעולם האור הפרטי של החכמים אינו מאיר[2]. הרוחניות הגדולה שמאירה בדבר ה’ שבפי הנביאים בולעת ומבטלת את הרוחניות של דעת כל לומד ולומד. אין מוטיבציה לחדש וליצור בתורה שבעל פה, בזמן שהנבואה מאירה, מדריכה ומחיה את הציבור. ניתן להמשיל את הדבר לתלמיד צעיר שיושב לפני רבו, גדול-הדור בידיעת והבנת התורה. הלא התלמיד הצעיר לא יעז בדרך הטבע לפצות את פיו, מתוך הרגשה שדבריו בטלים ואינם בעלי-ערך ביחס לדברי תורת רבו הגדול. לעומת זאת, אם יעמוד אותו התלמיד בקרב אנשים שאינם בעלי ידע תורני, יוכל ללמדם ולהאיר את דרכם.

ניתן למדוד זאת גם בערכים הנידונים בנבואה לעומת אלה הנידונים בתורה. הנבואה עוסקת בצורה עקבית בתיקון המוסר באופן כללי, באיסור עבודה זרה ובצורך בשיפור המעשים בכלליות ובקרבה ל-ה’. הערכים הכלליים הללו בולעים בחשיבותם את העיסוק בפרטי ההלכות המעשיות בהן עוסקת תורה שבעל פה. העיסוק התדיר בכללים מקשה ומכביד על המעבר לעסוק בפרטים הקטנים.

נוסף על כך, החיוּת הרוחנית הגדולה בהיות בית המקדש הראשון בנוי, מכבידה גם היא על העיסוק בפרטים ההלכתיים. כאשר אדם פוגש את ה’ בהשראת שכינה נגלית בניסים קבועים בבית המקדש, בעזרה משמים במלחמות ובפיתוח הארץ בימי המלכים ההגונים, בצירוף הנבואה – כל אלה מכהים את המוטיבציה לנסות לפגוש את ה’ בעמל של עיסוק בפרטי תורה. אם אפשר לחבק את המלך, בשביל מה לבזבז זמן בלמידה עיקשת של כללי הטקס של קבלת פניו? אם רואים את ה’ כמעט בחוש, אין מוטיבציה לחפש אותו בספר המשנה או בשאר הספרים שנוספו לאורך הדורות.

בבית המקדש השני לא היו כל אלה. אין נבואה, ואין ניסים בבית המקדש. אין בו השראת שכינה (יומא כ”א ע”ב) ואין אז לעם צבא לוחם או פיתוח כלכלי משמעותי. החיסרון של עם חי ופועל, שהיה בזמן בית ראשון ואינו בזמן בית שני, נותן את אותותיו בכל ההתנהלות הרוחנית של היחידים. מעתה פוגשים את ה’ יתברך בעבודת-ה’ פרטית של לימוד תורה. אין יוזמה של פגישה עם ה’ מצידו (שמתבטאת בניסים או בנבואה), ומי שרוצה לדבוק ב-ה’ צריך להפשיל שרוולים ולעמול בתורה.

כאשר ההארה הרוחנית מצד ה’ מפסיקה, הנרות הקטנים מתחילים להאיר. אז מגיע תור הזהב של התורה שבעל פה, ומאז ועד היום היא הולכת ומתפתחת. הגלות הארוכה, על הסתר הפנים והצרות האיומות המתלוות אליה לא האטו את הקצב. אדרבה, מתקבל הרושם שבענין פיתוח התורה שבעל פה ההיסטוריה מראה שכאשר יענו את עמנו כן תפרוץ התורה וכן תרבה. ככל שהאדם עומד יותר בפני עצמו, ופחות מואר באור האלוקי, היצירתיות האישית שלו מתרוממת[3].

          ארץ ישראל

הכול יחסי. הגלות ביחס לבית שני היא ריחוק מהארת ה’ יתברך, כמו שבית שני הוא ריחוק ביחס לבית ראשון. וגם בית ראשון הוא ריחוק ביחס לתקופת ההליכה במדבר. בזמן המדבר היו ישראל ממש כילד קטן בזרועות אביו. “וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה” (א’, ל”א). היה צריך להיות עיקש גדול כדי לא להבחין בגילוי ה’ היום-יומי ממש בתקופה ההיא. האוכל והמים מגיעים בניסים קבועים, ההליכה במדבר מתנהלת תוך ניסים של עמוד ענן ועמוד האש, ונבואת משה רבנו מאירה את דרכם הרוחנית.

עם הכניסה לארץ הכול משתנה. על אף שישנם גילויי שכינה בבית המקדש, החיים האישיים של כל אחד ואחד מתנהלים בדרך הטבע. כדי לאכול צריך לעמול בחרישה, זריעה ושאר המלאכות. כדי לשתות צריך לשאוב מים מן הנהר או מבור המים. הריחוק הזה מ-ה’ יתברך מהווה סכנה של שכחת אלוקים:

“כִּי ה’ אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה… פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים” (ח’, ז’-י”ד).        

הכניסה לארץ היא השלב המכריע שבו ההארה האלוקית של זמן המדבר פוחתת, והעצמיות מתחילה לפרוח. לכן, מבחינה רוחנית היא הזמן בו אפשר להתחיל ולפתח את התורה שבעל פה. משה רבנו בספר דברים מזכיר שוב ושוב את הארץ. כיוון שהנאום הכלול בספר דברים הוא יסוד לתורה שבעל פה, אין לך חלק מתאים יותר בתורה להדגשה המרובה של ארץ ישראל.

המעבר בין המדבר לארץ ישראל כמוהו כמעבר משלב ילדות, בו הילד חוסה בצל הוריו, לשלב ההתבגרות בו הילד עומד אט-אט על אופיו העצמי. אצל עם ישראל האופי העצמי הוא יצרנות רוחנית, שאחד המדדים שלה הוא ברמת הפיתוח של התורה שבעל פה.

העצמיות המתגלית בנאום של משה מפי עצמו, מבררת את הערך המשמעותי של הארץ ביחס לכל קיום המצוות ועבודת ה’, ולאו דווקא בהקשר של המצוות התלויות בארץ. כי המטרה היא שעם ישראל יכיר ב-ה’ ולא ישכח אותו גם במצב של הסתר פנים. המצב של זמן המדבר לא מגלה דבקות פנימית ב-ה’ כמו שהיא מתגלית בקיום המצוות באדיקות גם בזמן של הסתר פנים. כאן נעוץ הצד השני של מטבע היצרנות הרוחנית בזמן של מיעוט האור, והוא עיצוב האופי היהודי באופן כזה שתמיד ילך אחר דבר ה’, גם במצב של קושי וריחוק רוחני. ותחילת התהליך הוא עם הכניסה לארץ ישראל.

[1] הגם שהתוספות מבארים בשונה מהראב”ן את דברי הגמרא הנזכרים, הם יסכימו לביאור הרוחני של ההבדל בין ספר דברים לשאר חלקי התורה. ורק מהבחינה ההלכתית הנידונה שם בסוגיה לא ראו לקשר את הדברים.
[2] עיין בדברינו לפרשת אחרי-מות דברים משיקים לענין כאן.
[3] יש מקום להקשות מן המבט ההיסטורי הזה על דברי הגמרא (חגיגה ה’ ע”ב): “כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה”. אך התשובה היא שהגמרא לא התכוונה לדבר על ביטול זמן של לימוד תורה או על ביטול חידושי תורה, אלא על איכות הלימוד. כמו שמבאר הגר”א את המאמר הזה, שמאז החורבן אין אפשרות לדרוש פסוקים בתורה כפי שעשו התנאים. בכך בטל הדרה של תורה, ונשארנו רק עם בירור וליבון דברי קודמינו.