חומש במדבר מכונה בדברי חז”ל גם ‘חומש הפקודים’ (עיין למשל במשנה ביומא ס”ח ע”ב). גם בפרשתנו וגם בפרשת פינחס מונים את עם ישראל. כמו כן בפרשת כי-תשא משה מצווה למנות את העם. והנה, ידוע שלמנות את העם זו עבירה, ומפורש בכתוב (שמואל ב’, כ”ד) שעם ישראל נענש קשות על מנין העם בימי דוד. באופן כללי יש עניין שלא למנות דברים מצד עין הרע, כפי שאמרו חז”ל (תענית ח’ ע”ב) שאין הברכה מצויה בדבר המנוי. אמנם המניינים במדבר נעשו בצורה המותרת על פי ההלכה, באמצעות מנין הכסף שכל אחד נותן. אך עם זאת, אנו רוצים לשאול כיצד ייתכן שדבר מגונה כזה יהפוך לעניין עיקרי וחשוב, שחוזר על עצמו שוב ושוב? שכן גם אם ישנה דרך שבה אפשר למנות ללא איסור, בודאי שהמעשה עדין לא מומלץ, ולפחות הברכה לא תשרה בדבר המנוי.

התורה מצווה את עם ישראל ללכת במדבר בסדר מסוים, ולחנות על פי סידור דגלים מאורגן. הסדר הקבוע מראש מצביע על חשיבות המעמד. ועל פניו הדבר לא מובן, שכן ההליכה במדבר הייתה אמורה להימשך זמן קצר לולא חטא המרגלים, ואם כן איזה טעם יש לקבוע סדר אלוקי לאופן ההליכה, שלכאורה אינה כי אם שלב-מעבר חולף?

עוד יש לשאול מה ראתה התורה לציין את החלפת הבכורים בלויים דווקא בתוך תיאור סדר ההליכה במדבר? 

שאלה נוספת שאנחנו רוצים לברר היא מדוע ספר במדבר נכתב כספר בפני עצמו[1]. אמנם ספר ויקרא שונה משמות ובמדבר בכך שהוא עוסק בפרטי הלכות מעשיות, ולכן הוא קטע את הרצף. אך היה מקום לכאורה להמשיך את ספר שמות בקורות עם ישראל במדבר, ורק בסיום הכול לצוות על מלאכת המשכן. אכן, על דרך הפשט נוח לומר שאגב שתוארה בניית המשכן בסוף שמות, התפרשו גם ההלכות הנוהגות בו. אך אנחנו רוצים לעמוד על העומק הפנימי שבחלוקת ספר במדבר משמות.

***

          מדבר

ה’ מתגלה לעולם בדרכים שונות, ובהדרגה רוחנית. ספר בראשית עוסק בגילוי של ה’ על ידי יחידי סגולה. אבות האומה הכירו את ה’ יתברך, ואף עודדו אחרים להצטרף לאמונה הגדולה שלנו. עם זאת, בסופו של דבר לא נוצר תהליך גדול ומשמעותי בעקבות פעולתם. כאנשים בודדים לא היה בכוחם להנחיל את האמונה לכלל האנושות, בייחוד שלא היו בידם מעשי ניסים מפורסמים, להוכיח דרכם את השגחת ויכולת ה’. למעשה, הגילוי האלוקי המועט והראשוני של ספר בראשית הוא בעיקר יסוד פנימי לגילוי שם ה’ שיגיע אחרי כן.

ספר שמות, לעומת זאת, הוא כולו גילוי שם ה’ בעולם. החל ממכות מצרים שהתפרסמה כמעצמה הגדולה של אז ובכל האזור, עבור דרך יציאת מצרים, וכלה במתן תורה. כל הדברים הללו נעשים ברעש ובפרסום מרובה, ובכך מהווים את תשתית האמונה שלנו לדורות. מבחינה זו ספר שמות הוא התחלת הגילוי של האלוקות בעולם. מובנת היטב העובדה שהמעבר מבראשית לשמות נעשה בשלב בו עם ישראל נוצר, כאשר משפחת יעקב אבינו מתרבה עד לכדי יצירת ציבור גדול, שכן עם ישראל הוא זה שתפקידו לגלות את שם ה’ יתברך בעולם.

ספר ויקרא חולק רשות לעצמו בתיאור אופן הפגישה עם ה’ בבית המקדש. פרטי הלכות הקרבנות הם סדרים קבועים לדורות המורים על הדרך להתחבר ל-ה’. כאן ישנה תוספת שאין בספר שמות. הגילוי האלוקי של ספר שמות הוא חולף, ועוסק בניסים שהיו בדור אחד בלבד, ואילו בספר ויקרא העיסוק הוא בקרבת אלוקים תמידית. אך גם הגילוי הזה איננו שלם, כיוון שהוא מופיע רק בתוך המקום המקודש. הופעת שם ה’ בקביעות בחיי היום-יום לא מודגשת גם בספר ויקרא.

ספר דברים משלים את העניין הזה. כל הספר הוא נאום של משה רבנו ערב הכניסה לארץ (ואחרי התחלת הכיבוש של עבר הירדן). ארץ ישראל מופיעה בספר דברים לאורך כל הפרשות, בהדגשה יתרה. בכמה פרשיות אף מופיעות אזהרות של משה רבנו הנוגעות ישירות לעבודת ה’ מתוך החיים החומריים שיהיו בארץ, כגון: “פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים” (דברים ח’, י”ב-י”ד). ספר דברים הוא הכנה רוחנית לגילוי שם ה’ בחיים הגשמיים.

סדר הופעת האלוקות המתגלה מתוך המבט הזה על חמשת חומשי התורה הוא ברור. מתחילה יש הופעה זעירה, שאין בכוחה לקנות מקום בתרבות העולמית, אחר כך ה’ מתחיל להתגלות בגדלות ובפרסום. לאחר מכן ישנו גילוי תדיר בבית המקדש, ולבסוף מתואר גילוי שם ה’ בכל החיים, בארץ ישראל. לכאורה ההדרגה הזו אינה חסרה דבר, והיה מקום לחשוב שספר במדבר לא מחדש דבר בתחום הזה. אלא שלפי זה יקשה מה ששאלנו בפתיחה לדברינו, מדוע לא מסופרים מאורעות ספר במדבר בהמשך למאורעות ספר שמות, כספר אחד ארוך.

העניין הוא שיש חידוש חשוב בספר במדבר, בתוך אותה ההדרגה של הופעת ה’ בעולם. אחרי שלב הגילוי של ה’ במקדש, ולפני השלב של גילויו בחיי החומר, ישנו זמן בו ה’ מתגלה בעולם, אך לא בתוך החומר. הגילוי האמצעי הזה שייך להדרגה של רמת הגילוי של ה’ בעולם, שכן הוא דרגת ביניים בין גילוי המצטמצם לקודש, לבין גילוי שלם כזה הפועל בתוך החומר. זהו השלב של ההליכה במדבר, אותו המקום שהוא אמנם גשמי אך איננו שייך ליישוב. המדבר נמצא מחוץ לחיים הרגילים, ומהווה כעין פרישה מהם. “מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים” (ירמיהו ט’, א’). זהו שלב ביניים של הופעת ה’ מעבר למקום הקודש, אך עדין לא בחיים החומריים עצמם.

אמנם גילוי כזה של ה’ איננו המטרה הסופית, ומובן שהתכלית היא לחיות חיים נורמאליים המלאים בעבודת ה’, ולא לפרוש מהם. אך עם זאת יש עניין וצורך בסוג כזה של גילוי אלוקי. המצב של חיבור ל-ה’ מחוץ לגשמיות, לפני התחלת החיים הללו, מקנה את המעמד של הקדושה לכל המשך חיי היום-יום הגשמיים. ההליכה במדבר איננה מטרה אלא אמצעי, ועם זאת היא חולקת רשות וחשיבות לעצמה. יש בה מגמה בפני עצמה, והיא הקישור לאלוקות לפני הכניסה לארץ, שמכוחו חיי העבודה בארץ יתקדשו.

היות ההליכה במדבר מטרה בפני עצמה, מן הבחינה שהתבארה, בא לידי ביטוי בסדר ההליכה והחניה המדויק שנקבע על ידי ה’. החשיבות שבקביעת סדר זה מצביעה על כך שתקופת המדבר, קצרה ככל שאמורה הייתה להיות, היא בעלת מגמה עצמית. גם העובדה שהארון תמיד במרכז המחנה, בחניה ובהילוך, מדגישה את העובדה שתקופת המדבר היא לא רק צעידה של עם ישראל, אלא בראש ובראשונה תמורה בגילוי האלוקי. שכן העם כולו מרוכז סביב הארון ומושפע מהקודש. בייחוד לאחר הקמת המשכן (שזהו השלב בו מגיע ספר במדבר), בולטת העובדה שהארון יוצא מן המשכן, שמתפרק לצורך המסע, ומהלך יחד עם העם.

          חיבה גדולה חיבבן

סביב הארון חונים והולכים עם ישראל. בשלב ההוא של המדבר, כאשר ה’ מתגלה מחוץ לחיים הגשמיים, גם עם ישראל שייכים לאותה דרגה. אמרו חז”ל (במדבר רבה ב’, ג’):

“חיבה גדולה חבבן הקדוש ברוך הוא שעשאם דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין ומנין שהוא אהבה לישראל שכן שלמה אומר הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה… דבר אחר הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו כ”ב רבבות של מלאכים שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי שנאן והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר דגול מרבבה כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו אלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן… אמר להם הקדוש ברוך הוא מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם… מיד הודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו”.

בזמן הפרישה מן החומר, תוך ההילוך במדבר, עם ישראל דומה למלאכי השרת המרוממים מן הגשמיות. זהו זמן של קרבת אלוקים גדולה, שבאה לידי ביטוי במעמד הר סיני ובכל הופעת הניסים הגדולים שראו אז. בנוסף, הנביא המנהיג הוא משה רבנו, אשר נבואתו היא בדרגה הגבוהה ביותר, ומהווה קישור שלם בין ישראל ל-ה’ יתברך. במצב הרוחני הזה אין חשש מפני עין-הרע שיש במנין של עם ישראל, שכן העין הרעה קשורה רק לצד הגשמי. עניינה של חוסר-הברכה בדבר המנוי הוא הדגשת הצד הגשמי והפרטי במה שמנו. הסתכלות על עם ישראל כציבור רוחני מנוגדת למניין הפרטים שבו כיוון שמנין הפרטים מדגיש את החלוקה של האחד מהשני, ואת המפריד-הגשמי לעומת הרוחני-המאחד.

כל זה לא שייך ברוחניות, ששם אין פירוד והתפרטות וממילא אין עין-הרע. לכן, בזמן ההילוך במדבר, שאז עם ישראל דומים למלאכי השרת, ניתן למנות את העם ללא חשש. רש”י הביא בתחילת הפרשה: “מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה”. במבט הזה דברי חז”ל אודות המניין, שמבטא את החביבות של הנמנים, מואר באור חדש. שכן החביבות הזו תלויה ברמת הקרבה הרוחנית של העם, וכיוון שהעם אז דומה למלאכים וקרוב אל ה’ במיוחד, מובן שאין מניעה למנותו.

המצב של הקרבה הזו טומן בחובו גם סכנה רוחנית לבד מהטוב שהוא מציע. הסכנה היא התקרבות יתרה אל ה’, באופן של חציית הגבול. זה יכול להתבטא בקרבה מוגזמת אל הארון, כמו שהיה במעשה של עוזה בזמן שהעלה דוד את הארון לירושלים, ויכול להיות בהצצה אל הקודש, כמו שהתורה מזהירה בפרשתנו: “וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ” (ד’, כ’). כך גם ארע במעשה של אנשי בית שמש (בשמואל א’, ו’) שנענשו על שראו בארון ה’.

היבט נוסף של אותו הדבר הוא התקרבות רוחנית יתרה אל ה’, דבר שארע במקרה של נדב ואביהוא. בדברינו לפרשות שמיני ואחרי מות עמדנו על עניין חטאם, והעולה מתוך הדברים הוא שהם הגיעו לדרגה רוחנית גבוהה מאוד, וחצו את הגבול של הקרבה ל-ה’ על פי הסדר המותר. התורה בפרשתנו (ג’, ד’), בבואה לצוות על עבודת הלויים כשומרים על הסדר ומופקדים על כך שמי שלא אמור להיכנס למקדש לא ייכנס, מזכירה את מיתת נדב ואביהוא. כאילו לומר לנו, הישמרו לכם שלא יקרה לכם כפי שקרה לאותם הגדולים. היזהרו פן הגילוי הזה של ה’, ללא הסתר החומריות, יפגע בכם מתוך גישה לא-נכונה אל הקודש.

          בכור ולוי

בדברינו לפרשת תרומה הזכרנו את הביאור של הכוזרי לחטא העגל, לפיו מה שרצו להשיג באמצעות העגל הוא דווקא את הקרבה ל-ה’ יתברך. עיקר הפסול לא היה במגמה, אלא בביצוע: התקרבות ל-ה’ צריכה להיות על פי הסדר האלוקי, ולא באמצעים שנחשבים לעבודה זרה. הבכורים חטאו בעגל, ובכך הם שייכים לאותם שלא מצליחים לשמור על הגבול הנכון בסדר הדבקות ב-ה’. ועוד, שדווקא הבכורות שייכים לצד המשפיע ונותן, כפי שהתבאר אצלנו בפרשת ויחי, ולא לצד שאחראי על צמצום ההשפעה. גם מן הבחינה הזו לא מתאים לבכורים להיות אחראיים על סיוג הקרבה ל-ה’, שהיא צמצום ההשפעה שלו ברמה מסוימת. לכן, בהקשר של ההליכה במדבר, שבאה עם קרבה גדולה ל-ה’, התורה מחפשת מחליפים לעבודת הבכורים.

מי שנמצא ראוי למשימה הם הלויים, שלא חטאו בעגל, והם שעזרו למשה ללחום אז כנגד החוטאים. הלויים בכל מקום מבטאים את הצד של צמצום השפע הרוחני האלוקי, והדגשת הגשמיות. כפי שהוזכר, הלויים לחמו בעובדי העגל, הרגו בהם ולא חסו על קרובי משפחתם. משה רבנו ציווה אותם: “וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ”, וכך עשו: “וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ”. ואומר להם משה רבנו שם, שמעשה זה הוא שיכשיר אותם בסופו של דבר להיות עובדי ה’ בקודש: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם ל-ה’ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה” (שמות ל”ב, כ”ז-כ”ט). אצל הלויים הדין בחוטאים והריגתם הוא המכשיר לקדושתם.

עבודת הלויים במדבר תלויה בכוח: נשיאת המשכן והרכבתו. לכן עבודתם מתחילה מגיל שלשים, שהרי בן שלשים לכוח (אבות ה’, כ”א). גם עבודת השיר תלויה בכוח, שכן כדי להרים את הקול צריך מאמץ פיזי. לכן נקראת מלאכת השׁרים והמנגנים בבית המקדש ‘ניצוח’, שכאילו נלחמים זה בזה בתגבורת הקול (עיין למשל במצודות לעזרא ג’, ח’). בדברים אלו יש הדגשה של הצד הגשמי. כמו כן, היותם שוערים בבית המקדש גם היא הגבלת כניסה של אנשים לקודש, וזה המשך של עבודתם במדבר – לשמור שלא יתקרבו אל הקודש אלה האסורים בכך. זו עבודה של צמצום הקישור ל-ה’.

מובן מאליו שעבודת הקודש של הלויים לא באה להרחיק חלילה את ישראל מאביהם שבשמים. אדרבה, בזכותה יוכלו להתקיים כראוי בקדושה ולא ימותו תוך חציית הגבולות. אלא שיש כאן שימוש בכלים של צמצום השפע כדי להתחבר ל-ה’. ואלה האמונים על צד זה הם הלויים, שנבחרים להחליף את הבכורים. הם אלה שישימו את הגבולות הנכונים, כך שלא תיווצר קרבה לא-ראויה אל הקודש.   

[1] על ספר ויקרא אין לשאול זאת, כיוון שהוא מצווה על פרטי הלכות ולא מספר את קורות העם, ובכך שונה הוא מבראשית, שמות ובמדבר. ספר דברים גם הוא שונה, בהיותו נאום של משה רבנו לעם, ולא המשך סיפור דברי הימים. ועל החלוקה בין בראשית לשמות עמדנו בדברינו לפרשת שמות, והדבר יוזכר בקצרה גם בהמשך הדברים כאן.