לפרשת בלק
שתי הנהגות
“כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע” (אבות פ”ה מי”ט).כמו כן אמרו על בלעם בגמרא (סנהדרין ק”ה ע”א) שהיה שוכב עם אתונו.
במדרש (רבה פרשה כ’, אות י’) בארו את המקור בפסוקים למידותיו המקולקלות של בלעם:
“ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לא אמר להם בלעם לא נתן לי רשות לילך ולקלל אלא לתתי להלוך עמכם אמר לי אין כבודך לילך עם אלו אלא עם גדולים מהן שהוא חפץ בכבודי לפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים כי כבד אכבדך מאד יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן ויען בלעם ויאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב מיכן את למד שהיה בו ג’ דרכים עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה עין רעה דכתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו רוח גבוהה דכתיב כי מאן ה’ לתתי להלוך עמכם נפש רחבה דכתיב אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב אילו היה מבקש לשכור לו חיילות להלחם כנגדן ספק נוצחין ספק נופלין לא די שיתן כך ונוצח הא למדת שכך בקש”.
המקור לעין רעה הוא עצם המעמד בו בלעם מסתכל על עם ישראל כדי לקללם. המקור לרוח גבוהה, כלומר לגאווה, הוא הרמיזה של בלעם לשרים, כאילו הטעם שלא מרשה לו ה’ ללכת הוא העובדה שהשרים שבאים לקרוא לו הם לא מספיק חשובים. ואם רק ישלח בלעם שרים חשובים מספיק לפי מעלתו של בלעם, יוכל לבוא איתם. והמקור לנפש רחבה, כלומר לחמדת ריבוי ממון, הוא הרמיזה של בלעם שמגיע לו לקבל מבלק מלוא ביתו כסף וזהב עבור עבודתו.
והנה, אם נקרא את הפסוקים בקריאה בלתי-תלויה, לכאורה נגיע לתיאור שונה בתכלית לדמותו של בלעם. ולמעשה, מכל המקומות הללו שחז”ל הוכיחו מהם את מידותיו המגונות של בלעם יש מקום ללמוד דווקא דברים טובים עליו.
בלעם מסתכל על עם ישראל ובפועל מברך אותם. המעמד הזה מגיע לאחר שבלעם פעם אחר פעם מכריז קבל עם ועדה, ואל מול בלק עצמו, שאין בכוחו לעשות אלא את שיאמר ה’. כעת הוא בא לעשות את אשר יחפוץ ה’, ובאמת מברך. היכן רמוזה כאן העין הרעה?
כמו כן, הרמיזה של בלעם לשרים אודות העובדה שאינם מספיק חשובים לפי מעלתו איננה מוכחת בפסוק. בלעם אומר לשרים ש-ה’ לא נותן לו ללכת איתם, והוא שומע בקול ה’. על פניו מצטייר כאן אדם שדבר ה’ מנחה אותו, ואין הוא מתבייש לומר זאת לפני שרים חשובים.
גם המקור השלישי, לנפש הרחבה של בלעם, אינו מוכח מן הפסוק, שכן ודאי שבפשט הכתוב בלעם עוסק בלספר בקול רם את אי-היכולת שלו לעבור על ציווי ה’, וכדי להדגיש את הדבר מגזים ואומר שאפילו תמורת הון עתק לא יעבור על ציוויו של הקב”ה. לכאורה היינו יכולים ללמוד מכאן על מידת צדקותו הרבה (!).
ואם כן, אחר שנאמנים עלינו ללא פקפוק דברי חז”ל, אנחנו רוצים לשאול כיצד ייתכן שדמותו המגונה כל כך של אותו הרשע, הנגוע בנגעים נפשיים חמורים כל כך, מצטיירת במקרא כעובד ה’ תמים?
שאלה נוספת שברצוננו לברר היא מדוע נצרך ה’ יתברך לעשות את הנס של פתיחת פי האתון? מהי החשיבות של המעשה הזה, שהיו צריכים להשתנות עבורו סדרי הטבע, ברמה שלא מוצאים כדוגמתה. ולא עוד, אלא שמששת ימי בראשית הוכן הנס החשוב הזה, כפי שציינו חז”ל באבות (פ”ה מ”ו), שעשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואחד מהם הוא פי אתונו של בלעם. והדברים מפליאים עוד יותר, שכן לא רק שלא ברור מדוע זכה המעמד הזה לנס גדול כל כך, אלא שלא מובן אפילו בפשט הסיפור, מה עזר הנס להתפתחות של הענין. האתון לא אומרת לבלעם שום דבר שמקדם אותו בהבנת המצב אליו נקלע ללא ידיעתו. בפועל הדברים מתבררים לבלעם רק לאחר ש-ה’ מגלה לו את הימצאות המלאך שם, והמלאך מדבר איתו.
עוד דבר שיש לעמוד עליו הוא מדוע דוקא כאן, במפגש בין בלעם לבלק, בחרה התורה לספר את מאורעות דברי הימים העתידים לבוא. ולו הדבר היה מסתכם בתיאור דברי ימי הגויים ניחא, אך גם קורות עם ישראל מתוארות כאן, עד שהמקור שהרמב”ם מביא (בפרק י”א מהלכות מלכים) לביאת המשיח מהתורה, הוא פסוק מן הפרשה כאן: “דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל”.
***
שתי הנהגות
הרמח”ל בספריו מבאר באריכות שישנן שתי הנהגות אלוקיות בעולם. האחת היא הנהגת השכר והעונש, והשניה – הנהגת ייחוד ה’. הנהגת השכר והעונש איננה זוקקת לביאור מחשבתי, שכן זהו הסדר הרגיל שהמאמין רגיל לחיות לפיו. כאשר עם ישראל עושה את רצונו של ה’ באמצעות קיום המצוות ה’ נותן שכר טוב בדמות חיים נוחים בארץ. וכאשר עושים את ההיפך, מקבלים עונשים בדמות ייסורים שונים או גלות מן הארץ, לשם כפרת העוון ולצורך חזרה בתשובה.
אך ישנו ענין מהותי נוסף שמוביל את המאורעות העולמיים. המטרה של העולם מסומנת מראש על ידי ה’ יתברך, ויסודה הוא גילוי ופרסום שמו בעולם. כך יכירו וידעו כל יושבי תבל ש-ה’ אחד ושמו אחד, ויוכלו לזכות לדבקות העליונה בו, שהיא משאת כל נשמה. המטרה הזו נקראת בלשון הרמח”ל ייחוד ה’.
אם ה’ היה מניח את העולם להתנהל רק על פי הבחירה החופשית, תיאורטית היה אפשרי שהעולם לא יגיע לתעודתו האלוקית הנזכרת. לו חלילה היו חוטאים ולא שבים בתשובה מספקת, ייתכן שהיה נגזר על העם כיליון, כעונש. ויותר מזה, מפורש בפסוקים שהגאולה השלמה לא תהיה תלויה בזכות הנגאלים, אלא ברצון של ה’ לקדש את שמו, על אף שבאמת עם ישראל לא יהיו ראויים לכך.
כך מתנבא יחזקאל:
“לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָ-י ה’ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ נְאֻם אֲדֹנָ-י ה’ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר… לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָ-י ה’ יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל” (ל”ו, כ”ב-ל”ב).
ה’ מנהיג את העולם באופן שעל פי המעשים הפרטיים נראה שההנהגה העיקרית היא שכר ועונש, אך מאחורי הקלעים הוא דואג שהעולם יגיע לתכליתו. הגם שעל פניו שתי ההנהגות סותרות זו את זו פעמים רבות, ה’ יתברך מכוון את הדברים באורח פלא כך שהתכלית האלוקית תצא לפועל בסופו של דבר מכלל המעשים. הדוגמא הבולטת לכך בתורה היא מעשה מכירת יוסף, שהאחים שהתכוונו לרעה, נוכחו לדעת מדברי יוסף עצמו ש-ה’ השתמש במעשה העבירה שלהם כדי להכין את הקרקע לתוכנית האלוקית של גלות מצרים:
“וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב (בראשית נ’, כ’).
הנהגת הייחוד
פרשת בלק שייכת בצורה מובהקת להנהגת הייחוד. בלק ובלעם זוממים לקלל את עם ישראל, ובכך למעט מכוחו הרוחני ואף להשמידו כליל חלילה. על פי הנהגת המשפט הרגילה סביר להניח שהיו מצליחים במזימתם, כרוב העבירות המתבצעות בעולם כלפי שמיא. מובן שהדבר היה נרשם, ובבוא העת היו הרשעים מקבלים את עונשם, אך המעשה הרע סביר להניח שהיה יוצא אל הפועל. הנהגת הייחוד, שהיא שם כולל לניהול העולם על פי תוכניתו של היושב במרום, קראה כאן תיגר על מעשי הרשעים. ניטל מהם הכוח לעבור את העבירה, מתוך מגמה לשמור על עם ישראל. “עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'” (מיכה ו’, ה’).
ולא זו בלבד ש-ה’ גרם לכך שלא יוכל זממם של החושבים רעה על עמו לצאת לפועל, אלא שאותם הרשעים הביאו עלינו ברכה במקום קללה. הדבר הזה גם הוא סממן מובהק של הנהגת הייחוד, שמאותו הכוח עצמו שבא לפעול את הרעה, צומחת הטובה על פי תכנון אלוקי נפלא. כך ראינו בפרשת יוסף ואחיו, ובדומה לכך רואים זאת כאן. אותו הכוח הרוחני של בלעם, שביכולתו להחריב ממלכות, פועל כאן לטובה ולברכה כלפי עם ה’.
אם בהנהגת המשפט בני האדם הם מרכז הכובד של הפעילות בעולם, הרי שבהנהגת הייחוד הם עוד כלים על לוח המשחק, בדומה לשאר היצורים בעולם. הכוח הרוחני המיוחד של בני האדם לא משמש תפקיד חשוב במהלך הזה[1]. הדומם, הצומח והחי, בהתבוננות פנימית עושים רצונו של מקום בעצם תפקודם הטבעי, ש-ה’ יצר בהם וחפץ בו. בגמרא (חולין ז’ ע”א) שמו חז”ל אמירה בפיו של נהר בשם ‘גינאי’, שרבי פנחס בן יאיר ביקש ממנו להפסיק את זרימת המים, כדי שיוכל לעבור לצורך קיום מצוות פדיון שבויים:
“אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה”.
גם לבני האדם יש את הפן הזה בצורה מסותרת, על אף שביום-יום הבחירה החופשית מעמעמת את גילויו. כאשר יחליט ה’ שלצורך ענין מסוים יש להדגיש את הנהגת הייחוד, הפן המסותר הזה יצא אל הפועל. כיון שבענייננו אכן קרה הדבר ש-ה’ רצה להדגיש את הנהגת הייחוד, הפסוקים מציירים את בלעם כעוד אחד מן הכלים על לוח המשחק העולמי, בדומה ליצורי העולם.
נאמנים עלינו דברי חז”ל אודות מידותיו המקולקלות והנהגתו הבזויה של בלעם הרשע. אלא שהפסוקים לא מרחיבים בכך, ובמקום זה מציירים אותו כאדם תמים שרוצה רק לעשות רצונו של מקום. התיאור הזה הוא מסר שהתורה מעבירה בצורה סמויה: בלעם הרשע איננו מסוגל ללכת כנגד ה’, אם ה’ נוטל ממנו את היכולת. ולא רק בלעם, אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב”ה מצילנו מידם בהנהגת הייחוד, שלא יאבד חלילה עם ישראל.
על אף התיאור הזה של בלעם ככלי-משחק בידי הנהגת הייחוד, מבין החרכים מבצבצת על כורחו דמותו הגרועה. הרי עצם העובדה שהוא מסכים ללכת ולקלל את עם ישראל מספיקה כדי לדון אותו מעתה לכף חובה. גם אם יגיד ללא הרף שאינו יכול לעשות דבר נגד רצון ה’, כוונתו הגרועה במקומה עומדת. אדם שרוצה לקלל על מנת להשמיד את עמנו, על אף שלא עולה בידו, נחשב לרשע גמור. כל שכן נביא כמו בלעם שמצפים ממנו להבין את המעלה הרוחנית של עם ישראל, ואת העובדה שהם מגלים את שם ה’ בעולם. אם אדם כזה בא לקלל את עם ישראל, סימן שהוא מבחינתו בא להילחם בקב”ה.
בנוסף על כך, בפרשת מטות נאמר מפורשות בתורה שבלעם יעץ למואב להזנות את בנותיהן עם עַם ישראל ובכך להחטיאם: “הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּ-ה’ עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'” (ל”א, ט”ז). רק אדם מקולקל ביותר ולהוט אחר עריות מסוגל לחשוב על תחבולה מכוערת כזו, שגוררת איתה קלקול איום ונורא של בנות מואב[2].
בעקבות רצונו של בלעם לקלל את העם, ובעקבות היותו שטוף בעריות, מובנת היטב הדרך של חז”ל לדרוש את רמיזות הכתובים לרעת בלעם. ודאי שרשע כזה צריך לקבל יחס של לימוד חובה על מעשיו. אלא שהתורה לא כתבה זאת מפורשות כיוון שרצתה לרמוז לנו את הענין המהותי של הנהגת הייחוד, כפי שהתבאר.
בהמשך למהלך הנהגת הייחוד שמתגלה בפרשה, ה’ שם בפי בלעם את אשר יקרה באחרית הימים. אין לך מקום מתאים מזה לתיאור המאורעות העתידיים, כיוון שהמאורעות הללו תלויים ברצון ה’ להוביל את העולם לייעודו הרוחני. אותו הרצון הכמוס ששומר עלינו בכל דור ודור מפני הקמים עלינו, ובצורה נגלית בא לידי ביטוי במעשה של בלעם, הוא הרצון האלוקי שחפץ בגאולת העולם. הנהגת הייחוד היא היסוד להגעת העולם לתעודתו, וכהמשך למהלך הפרשה בלעם מתאר את סופו של התהליך העולמי:
“אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר” (כ”ד, י”ז-י”ט).
בהמה
הבהמה מייצגת בהתבוננות רוחנית את המציאות הטבעית העולמית. אין לה בחירה חופשית, והיא מתנהגת על פי תכונות טבעיות. לא מצפים ממנה לתקן את מידותיה או לפעול גדולות ונצורות. רק לזרום בכוחות חיים טבעיים. כבר הזכרנו קודם לכן שכל העולם הטבעי (כולל הדומם והצומח) בעצם קיומו שייך לגילוי רצונו של ה’ יתברך שברא אותו ורוצה בקיומו. אך יותר מכל הבהמה מייצגת את הזרימה הטבעית של העולם, כיוון שהיא בעלת נפש. היא זזה ופועלת, אוכלת וטורפת, וממליטה צאצאים; והכול בזרימה חופשית וטבעית. כל החיות אומרות שירה, ועל זה מיוסד פרק שירה. השירה של החיות היא עצם קיומם.
בדברינו לפרשת מקץ עמדנו על כך שהחמור מייצג את ההתנהלות העולמית של המציאות עוד יותר משאר החיות. החמור בצורה טבעית מיוחד לנשיאת בני אדם, ואין לו ייחודיות עצמית. כלומר, הוא טפל ומסייע בצורה גשמית לרוחניות המתגלה בבני האדם. אף שמו עומד לו לראווה בענין זה: ‘חמור’ מלשון חומריות, עולם הטבע. לכן אבותינו רכבו על חמורים, ואף מלך המשיח עתיד לבוא על חמור:
“גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת” (זכריה ט’, ט’).
ועוד יותר מהחמור הזכר, האתון הנקבה מייצגת את עולם החומר, ככל נקבה שמחוברת לעולם הגשמי יותר מן הזכר, כפי שהארכנו לבאר בדברינו לפרשת תזריע.
הנס של פתיחת האתון לא נצרך כדי לקדם את המהלך. הוא לא עוזר למטרה של ה’ לברך את ישראל, ואינו מקדם את בלעם בהבנת הבעיה הניצבת לפניו, שבגינה האתון מפסיקה את הילוכה. אך בהקשר של מה שבארנו יש לפתיחת פי האתון תפקיד עמוק ומשמעותי. בלעם מצידו עושה ככל יכולתו כדי להשתמש בבחירה החופשית שלו, ולבחור ברע. מנגד, ה’ מכניס אותו למערכת שאיננה מוכרת לו היטב, והיא הנהגת הייחוד. לעומתו, האתון שלו, בעצם היותה אתון, קשורה בכל מאודה עם הנהגת הייחוד. כל חייה אינם תלויים בבחירתה החופשית, והיא מעודה חלק מן המהלך של גילוי רצון ה’ בצורה טבעית.
פיה נפתח, והדבר היחיד שהיא אומרת, הוא שאין היא רגילה לעבור על מצוות אדוניה:
“וַיִּפְתַּח ה’ אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא” (כ”ב, כ”ח-ל’).
והיא באמת צודקת. אין לה בחירה חופשית, והיא תמיד רגילה לחיות רק כדי לעזור לרצון אלה שמעליה לפעול בעולם. בצורה ישירה הדבר מוסב על בעליה האנושי, ובצורה מסותרת יש באמירתה משמעות כללית, שהחיות פועלות על פי הטבע ש-ה’ נתן בהן, ואין מקום להכות אותן כעונש. גם כאן, במקום הזה, היא רובצת ולא זזה כיוון שהמלאך לא נותן לה לעבור, ולא מתוך בחירה רעה. אלא שאת זה לא כל כך חשוב שהיא תגיד לבלעם, כי היא אומרת לו את העיקרון הכללי.
האתון רואה את המלאך, ובלעם לא. האתון רואה בסתר נפשה, גם אם לא בצורה נגלית, את מה ש-ה’ מצפה ממנה לעשות, ואת זה היא עושה. היא שייכת למהלך ש-ה’ מוביל בעולם על ידי מלאכיו, ובלעם לא. בלעם רגיל לפעול בעולם, ולעשות ככל אשר יחפוץ. אין הוא מרוצה מכך שהאתון לפתע נעצרת. אדם רגיל לא נעצר בעולם על ידי מלאך, אלא פועל במסגרת הנהגת המשפט, המתירה בחירה חופשית. אך האתון, ככל בעלי החיים בעולם, רגילה להשתלב עם הנהגת הייחוד, כלומר עם רצון ה’ שמכתיב למציאות את דרכה. אצלה אין בעיה מיוחדת בלרבוץ רק כיוון שהמלאך לא נותן לעבור.
הדיבור של האתון עם בלעם מלמד אותו, ואולי בעיקר אותנו, שיש לנו מה ללמוד מן החיות. אמנם דרגתנו גבוהה משלהן לאין ערוך, אך את ההשלמה והחפץ הטבעי לעשות רצונו של מקום אפשר ללמוד מכל החיות שאומרות שירה.