“וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַ-ה’ הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ” (י”ב, מ”ח).

מבחינה הלכתית אין חשיבות מיוחדת למילת הגר ביחס למצוות עשיית הפסח, יותר מביחס לשאר המצוות. גר לא נחשב ליהודי לפני שמל, וממילא איננו מחויב בשום מצווה עד אז. אלא ברור שכוונת התורה ללמד כאן יסוד רוחני המקשר בין מצוות הפסח למילה, ולא ללמד ענין הלכתי. בנוסף לכך, מסוף הפסוק – “וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ” – דרשו חז”ל (ומובא ברש”י) שאפילו יהודי שמתו אחיו מחמת מילה, ולכן גם הוא לא מל, לא אוכל בקרבן הפסח. יש לעמוד על היסוד הרוחני שהתורה באה ללמד אותנו כאן.

עוד יש לברר מהי המשמעות הרוחנית של קדושת הבכורות. זהו הנימוק של התורה בענין זה:

“וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה’ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַ-ה’ וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַ-ה’. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה’ כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַ-ה’ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה” (י”ג, י”א-ט”ו).

ובפרשת במדבר (ג’, י”ג):

“כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'”.  

והנה, נימוק זה מוקשה לכאורה. וכי מפני ש-ה’ בחר להרוג בבכורי מצרים כעונש על אכזריותם צריך להקדיש לו כל בכור? האם כאשר אחד נענש על מעשיו, צריך אחר הדומה לו לחשוש פן ייענש גם הוא על לא עוול בכפו?

עוד יש לברר באותו הקשר, את התלות שישנה בפסוקים כאן בין מצוות הקדשת הבכורות לבין ביאת הארץ. הדבר מוקשה על פניו, שכן אין מצווה זו תלויה בקרקע. כמו כן נשאל את אותה השאלה לגבי קרבן הפסח, שגם בהקשרו התורה מקדימה (י”ב, כ”ה): “וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת”. ושם הדגיש רש”י: “תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית ועל פי הדבור”.

עוד יש לשאול, שבכל המשא ומתן של משה עם פרעה מודגשת בהדגשה יתרה הולכת הבהמות עם העם העומד לצאת. ועד היכן הדברים מגיעים, עד שבמכת חושך פרעה כבר מסכים שעם ישראל יצאו, על נשיהם וטפם, ומסרב רק להולכת בהמותיהם. וכאן אנחנו שואלים, ראשית מה מרוויח פרעה מהתעקשות זו, ושנית – מדוע משה לא מסכים לתנאי הקטן הזה?[1]

יש לעמוד על ענין נוסף בסדר הפרשה שלנו, והוא הנושא של ‘החודש הזה לכם’. כהקדמה לציווי על לקיחת הפסח, מודיע ה’ למשה רבנו שחודש ניסן הוא החודש הראשון למנין החודשים: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (י”ב, ב’). זהו פשט הפסוק, וחז”ל דרשו מכאן את מצוות קידוש החודש. ושני הרבדים, זה של הפשט וזה של הדרש, נראים זרים ולא שייכים למיקומם בתורה.

***

          קרבן פסח

הקשר בין מצוות פסח למצוות מילה מתבטא בבירור בהלכה בכך שהן שתי מצוות-העשה היחידות שהעונש עליהן הוא כרת. בדרך כלל עונש בא דווקא על מצוות לא תעשה; אלא שלרוב חשיבות המצוות הללו יש עליהן עונש חמור של כרת. מכך נלמד גם על החשיבות של פסח ומילה, וגם על הקשר ביניהן, שהן שתי המצוות היחידות שמצאנו בהן ייחודיות זו.

אמרו חז”ל במדרש (שמות רבה י”ט, וישנם מדרשים נוספים על זו הדרך):

“וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקדוש ברוך הוא לד’ רוחות העולם ונושבות בגן עדן מן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר עורי צפון ובואי תימן והיה ריחו הולך מהלך מ’ יום נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח היה אומר הקדוש ברוך הוא אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין שנאמר ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו’ מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב”ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו’ חיי בדם פסח חיי בדם מילה”.

כאן חוזר ומודגש הקשר שבין פסח ומילה, גם בהתערבות הדמים אלה באלה, וגם בהתניה, בדומה לתנאי של התורה, לפיה מי שלא מל לא יאכל בפסח. חשיבות נוספת מוענקת במדרש למצוות הללו, שרק בזכותן יצאו ממצרים.

ענין קרבן הפסח מבואר היטב בפסוק:

“וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַ-ה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ” (י”ב, כ”ו-כ”ז).

כלומר, זבח הפסח הוא ציון וזכר לעובדה שבזמן ש-ה’ פגע במצרים, הוא לא פגע בעם ישראל. על פניו, לא מובנת הסיבה לחגיגה הזו. אם מצרים חטאו, עם ישראל מה חטאו? מדוע צריך לחגוג את העובדה ש-ה’ לא פגע בנו ביום מן הימים?

בעומק הענין יש כאן מסר עמוק, והוא ההבדל שבין עם ישראל כעם אלוקי, לשאר העמים בעולם. עמים אחרים בעולם, שהורע חלקם להשתעבד תחת כובשים מעם אחר, לא זכו לשחרור הניסי שזכו לו עם ישראל. לא כתוב בתורה שמטרת השחרור ממצרים היא הסרת עול השעבוד, כאדם הסובל ובא אחר ומשחררו.

אמנם כתוב לפעמים שיש להוקיר טובה ל-ה’ על שהציל אותנו, וכן מתחילה כתוב ש-ה’ רואה בסבל של עם ישראל. אך ראשית ה’ הוא שהוביל את כל המהלך הזה, בתכנון מוקדם מאז ברית בין הבתרים, ולכן ברור שישנה מטרה גדולה יותר מעצם השחרור, כי אם אין – לא היה צריך לרדת למצרים מהתחלה. ועוד, שהדבר לא מוזכר בתור הסיבה שלשמה ה’ מכה במצרים ופודה את העם.

חז”ל ציינו שלא היה ברור שעם ישראל זכאי מבחינת מעשיו יותר מאשר מצרים. אמרו במכילתא (מסכתא דויהי פרשה ד’) על הפסוק “וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים” (י”ד, י”ט):

“אין אלקים בכל מקום אלא דיין מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם מצרים”.

מבחינה רוחנית עם ישראל היו אז עובדי עבודה זרה ונטועים עמוק בתוך הבוץ של טומאת מצרים. בזוהר-חדש בתחילת פרשת יתרו מבואר שעם ישראל היה אז שקוע ב-מ”ט שערי טומאה. הסיבה שהעם נגאל לא היתה בזכות מעשיהם, אלא מתוך הכוונה האלוקית העתידית, ליצור עם שירכזו את עבודת ה’ בעולם. בהסתכלות מן הצד, ה’ הוא זה שגרם לשיעבוד מצרים, כדי ליצור מתוך כך עם רוחני בעל תכונות רוחניות המתאימות לעבודת ה’ וקבלת נבואה.

כבר ביארנו בדברים לפרשת שמות את החשיבות הרוחנית שיש להיווצרות העם דוקא בתוך טומאת מצרים, ונחזור על הדברים בקיצור. טומאת מצרים עיקרה חיבור לחומריות ללא קישור לאלוקות. אמנם זהו ההיפך מן המגמה של עם ישראל, אך יש צד שהעם צריך את הקישור הזה לחומר, כי אם רוצים לרומם את כל העולם צריך שייכות לחומריות. והעם הרוחני המיוחד בעולם, לא כולל בצורה טבעית את החיבור לחומריות. דבר זה הרוויחו בני ישראל בזה שנוצרו מתוך טומאת מצרים, שבכך נכללה בהם גם התכונה של שייכות לחומר (כמובן בצורה טהורה, ולא במנותק מהאלוקות). זהו הערך הרוחני שמתגלה בלבושו החומרי בניצול פיזי של מצרים. החשיבות של לקיחת הכסף והזהב ממצרים היא בהדגשת הערך הרוחני של קנין היכולת להתחבר לחומר.

נמצא שקרבן פסח הוא הביטוי לשוני המהותי בין עם ישראל לשאר העמים; שוני שתלוי ביסוד יצירתם ולא במעשים. לכן הבחירה בעם ישראל לא תתבטל גם אם יחטאו וירצו לנתק את הקשר עם ה’, חלילה.

“וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ-י ה’ אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם” (יחזקאל, כ’, ל”ב-ל”ג).

          פסח ומילה

אלא שכפי שהתבאר, הבחירה בעם ישראל תלויה במגמה העתידית ש-ה’ מטיל עליהם, והיא תיקון העולם במלכות שד-י. העם נוצר מראש כדי לקיים את השליחות הגדולה הזו המשחרת לפתחו. נמצא שהערך של הבדלת עם ישראל מן העמים והערך של תיקון העולם אחוזים זה בזה ואינם יכולים להיפרד.

הביטוי המעשי הבסיסי ביותר למגמה של עם ישראל היא חותם המילה. הסרת הערלה, שמבטאת את הרוע העולמי, נותנת לשפע הפנימי אפשרות להתגלות בטהרה בעולם. השפע הגדול ביותר שמתגלה בגוף האדם הוא הזרע, בהיותו יוצר חיים חדשים בעולם. ברית המילה היא משל בקטן לעבודה הרוחנית הכללית של עם ישראל בעולם – להסיר את המחיצות הגשמיות של הרוע העולמי ואת שאר המסכים המבדילים בין העולם ל-ה’ יתברך, והישרת הדרך לשפע העליון להתגלות בעולם. לכן ברית המילה היא דבר כה בסיסי, המלווה את היהודי בכל חייו, ומהווה חותם-בשר המבדילו מגויי הארץ.

לא לחינם הוזכרה והודגשה ארץ ישראל בפרשת ברית מילה שנאמרה לאברהם:

“וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים” (בראשית י”ז, ז’-ח’).

הטעם הוא פשוט, שכן העם לא יכול להוציא את כוחותיו לפועל בקיום מגמתו הרוחנית, כי אם בארץ ישראל. זו הארץ המיוחדת לפעילות הרוחנית, ורק בה יש בית מקדש ונבואה.

נמצא שהקשר המהותי בין פסח ומילה הוא שילוב הייחודיות של עם ישראל עם המגמה הרוחנית שלהם בעולם; שני דברים שהם אחד. הדם של פסח נוגע בדם של מילה כיוון שהערכים הבאים לידי ביטוי בשני סוגי הדמים אחוזים זה בזה. ערל לא יכול לאכול בפסח כיוון שאין משמעות לייחודיות של העם שלנו ללא קישורה עם תיקון העולם העתידי. מובנת היטב גם החשיבות של מצוות אלה, שהעונש עליהן הוא כרת, כיוון שהערכים המתגלים בהן הם בסיסיים ביותר, ומחזיקים את היסוד לכל עבודת ה’ שלנו.

העונשים הרוחניים ש-ה’ מעניש (להבדיל מעונש פיזי של בית-דין) איננו מנותק מתוכן העבירה עצמה. כלומר, העברה היא ריחוק מ-ה’, וזה עצמו העונש – להיות רחוק מ-ה’. לא נאריך כאן בענין הזה, אך יש ביסוד החשוב הזה כדי להאיר באור חדש ועמוק את העובדה שהעונש על ביטול קרבן פסח וביטול מצוות מילה הוא דוקא כרת. כיוון שהכרת הוא הכרתת (ניתוק) הנפש מעמה, כפי שחוזר ומודגש פעמים רבות בתורה. ואם כל עניינו של פסח הוא הדגשת הייחודיות של עמנו, כמו שהתבאר, מובן היטב שהמזיד ומבטל מצווה זו גורם לעצמו במעשיו ממש את ההיבדלות הרוחנית מעם ישראל. וכן המבטל מצוות מילה, מנתק עצמו מן המגמה הרוחנית של העם, ובזה מתנתק מבחינה רוחנית מעמו. 

          קדושת הבכורים

למעשה, קדושת הבכורות איננה דבר שונה מקדושת עם ישראל. הבכור הוא החשוב מבין האחים[2], ובעברית המקראית המילה ‘בכור’ כשלעצמה מבטאת חשיבות: “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל” (ד’, כ”ב); “אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ” (תהילים פ”ט, כ”ח). הפגיעה בבכורי מצרים לא כוּונה להעניש את הבכורים יותר מאשר את שאר הציבור. הענין הוא שפגיעה בחשובים כמוה כפגיעה בכולם. ולהיפך בקדושה – הקדשת המובחר כמוה כהקדשת הכלל. גם בתרומות ומעשרות אנו מצווים לתת ל-ה’ יתברך (כלומר, למשרתיו הנמנים על שבט לוי) את ראשית התבואה, כאשר הראשית, ההתחלה, מבטאת את החשיבות ואת המכלול. הראשון הוא החשוב ויש בו כדי לגרור אחריו מבחינה רוחנית את שאר הפרטים. לשון התורה לגבי הפרשת תרומה גדולה: “כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַ-ה’ לְךָ נְתַתִּים” (במדבר י”ח, י”ב). מודגשת כאן הראשית, ועליה כתוב ‘חלב’, שהיא מילה המבטאת בכל מקום את החלק המובחר והחשוב, כמו בקרבנו של הבל – “מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן” (בראשית ד’, ד’).

קדושת הבכורות היא הקדושה של עם ישראל כולו. יהודי צריך לפדות את בנו מיד הכהן (שהוא המייצג של ה’, לצורך הענין), כדי להטמיע בליבו שהעם כולו, על כל צאצאיו, מוקדש ל-ה’ לשם עבודה רוחנית בעולם לצורך גבוה. שונה הוא עמנו משאר עמי העולם, שמגמות חייהם הם פיתוח החומר בעולם במקרה הטוב, והשגת לחם ושעשועים במקרה הפחות טוב. לכן קדושת הבכורות נובעת לפי פסוקי התורה מאותו המקום ממנו נובע קרבן פסח, והוא ההבדל בין המצרים והיהודים שאחד מביטוייו הוא ההבדל בדינם במכת בכורות.

מכאן נגיע גם לביאור התלות של קדושת הבכורים וקרבן פסח בביאה לארץ, לפי פסוקי התורה. שכן כבר ביארנו שמגמת החיים של עם ישראל יוצאת לפועל דווקא בארץ ישראל; ואם הבנו שקדושת הבכורים היא עצמה הקדושה של העם, הרי שמגמת החיים הישראליים תלויה בקדושה זו (בדיוק כשם שהיא תלויה בעצם הקדושה של העם) והמגמה הזו תלויה דוקא בארץ ישראל.

          בכור בהמה

בדברים לפרשת שמות ביארנו את העובדה שמשה מדגיש לפרעה שהיציאה ממצרים נועדה כדי לזבוח ל-ה’, שהענין הוא שאנחנו לא יוצאים ממצרים כדי לחיות חיים נוחים ללא שיעבוד, אלא לשם מטרה רוחנית של עבודת ה’. כשם שאנחנו מבחינים בתלות שהתורה יוצרת בין פסח למילה, שהיא התלות שבין יסוד החיים של העם לבין מגמתו הרוחנית, כך התלות הזו מודגשת בדו-שיח עם פרעה פעם אחר פעם. ההדגשה היתרה על הצורך בהולכת הבהמות עם העם ביציאת מצרים היא ביטוי לאותו ענין: היציאה נועדה כדי לזבוח. שם ביארנו גם את החשיבות שיש דוקא בזביחה, ונחזור על כך בקצרה. הבהמות הן הביטוי לכוחות-חיים גשמיים. מצרים, בהיותם מחוברים לחומר במנותק מ-ה’, עבדו לכוחות האלה כעבודה זרה. המגמה של עם ישראל היא הפוכה: חיבור הכוחות העולמיים אל ה’ יתברך. זביחת הבהמה היא הביטוי המובהק לקישור העולמי של כל כוחות החיים אל ה’, מקבל הזבח. לכן פרעה כל כך מתעקש בנקודה הזו. גם לאחר שמסכים לשחרר את כולם, הוא עוד מנסה להיאחז בויכוח הזה על זביחת הבהמות, ויכוח פנימי ומהותי בין עם ישראל למצרים.

כאן נוסיף, שיש הבדל בין בהמות טהורות לחיות טמאות. לא כל חיה מותרת להקרבה על המזבח, כמו שלא כל חיה מותרת באכילה. אמרו חז”ל (בבא קמא צ”ג.):

“לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח”.

ובויקרא רבה (כ”ז) אמרו:

“אמר הקדוש ברוך הוא שור נרדף מפני ארי עז נרדף מפני נמר כבש מפני זאב לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז כי יולד”.

כלומר, רק בהמות כאלה שיש בהן תכונות טובות ואין בהן אכזריות, הוכשרו להיקרב על המזבח. הקרבת הבהמה מבטאת את הקישור של כל הכוחות החומריים ל-ה’ יתברך, אך בפועל הדבר נעשה תוך הקרבת בהמות מסוימות דווקא. הדבר דומה לכך שעם ישראל הוא המייצג של כל העולם בעבודת ה’ שלו, אך הקדושה המתגלית בהם גדולה לעין ערוך מזו המתגלית בשאר האומות. יש הבדל בין המעשה או הקדושה בפועל, לבין מה שאותו מעשה או אותה קדושה מייצגים במכלול.

לכן גם בנוגע לבכורות הבהמות, רק מיני הבהמות הטהורות, אלה שהוכשרו להיקרב על גבי המזבח, נכללו בקדושה הזו. כמו לגבי בכורות ישראל, כך בכורות בהמותיהם מייצגות את קדושת כללות המין. כללות העולם, על כל כוחות החיים שבו, המתבטאים בחיות, קשור ל-ה’. בפועל, קדושה זו מתבטאת במינים בעלי התכונות הטובות ביותר, שקישורם עם ה’ מתגלם בפועל בהקרבה.

הדברים האמורים לעיל בנוגע לתלות שבין קדושת הבכורים לארץ ישראל נכונים גם ביחס לבכורי הבהמות. בכורי הבהמות כלולים באותה פרשה, ואדרבה, לפי פירוש אחד ברש”י הפרשה מתייחסת דוקא לבכור בהמה ולא לבכור אדם. המגמה של קישור כל הטבע לאלוקות היא חלק מהותי (אם לא לומר העיקרי) ממגמת עם ישראל בעולם. הקישור של החומר לקדושה יכול להיעשות דווקא בארץ ישראל, ארץ הקודש שיש בסגולתה לחבר את הרוח והחומר יחד.

בכור נוסף שישנו הוא פטר חמור. בכור החמור מיוחד מבין שאר החיות הטמאות שלא זכו להיכלל במצוות בכורות. עם זאת, שונה הוא מבכור בהמה טהורה בכך שאין בו קדושה אלא רק איסור הנאה (עד שפודים אותו). דומה שהדבר מבטא את היכולת של כלל המציאות להתחבר לקדושה כטפל אליה, גם אם לא כקדושה בפועל. המרת החמור בשה, שיש בו את היכולת להתחבר בפועל ל-ה’, מבטאת את הקישור הסמוי של כל החומר לאלוקות (תוך הדגשת הבדלי הדרגות בגילוי הקדושה, כפי שביארנו לעיל). דבר חריף שבא לידי ביטוי כאן הוא איסור ההנאה מהעולם כאשר הוא מנותק מ-ה’, וההשתעשעות העולמית תופסת את מקומה כעיקר העומד בפני עצמו. זה מתבטא באיסור ההנאה מפטר החמור כל זמן שלא הומר בשה. הטעם שדווקא חמור נבחר לייצג את המציאות החומרית התבאר אצלנו בדברינו לפרשת ויחי, ולא נאריך כאן. נזכיר רק שהשם ‘חמור’ מזכיר ‘חומר’, ו-‘חומריות’.

          ראשון הוא לכם לחדשי השנה

בהקשר של הציווי על קרבן פסח, רואה התורה צורך להדגיש שחודש ניסן הוא החודש הראשון: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”. יש לבאר שהתורה התכוונה להדגיש כאן שכיוון שעם ישראל כעם עצמאי נוצר כעת, בחודש ניסן, יש חשיבות להזכיר חודש זה כראשון. דבר זה יבטא וידגיש את היות עם ישראל שונה משאר הגויים, שנוצרו בצורה טבעית עם יצירת העולם בחודש תשרי. שונה מהם עם ישראל שנוצר תוך מהלך אלוקי בחודש ניסן.

חודש תשרי הוא תחילת השנה הטבעית. גם בהלכה, מה שנוגע לגידולי הקרקע ותלוי בלוח השנה – נקבע לפי תחילת השנה בתשרי ולא לפי חודש ניסן. אומות העולם שייכים לחלק הטבעי של העולם, ולכן לגביהם תחילת העולם היא בתשרי. לעומת תשרי, חודש ניסן מבטא את המגמה הרוחנית של העולם, כמו שרואים בפרשתנו שהגאולה החלה אז, וכן הגאולה העתידה תהיה בניסן כפי שמתבאר במסכת ראש השנה (לדעת רבי יהושע).

עם ישראל שייך לאותו התכנון העמוק והמקורי שעומד בבסיס יצירת העולם, כמו שאמרו חז”ל (בפסחים נ”ד ע”א) שעם ישראל הם אחד משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם. הכוונה היא שעם ישראל הוא מהיסודות הרוחניים עליהם מושתתת בריאת העולם. הוא שייך למה שעלה במחשבה עוד לפני הבריאה בפועל, שהוא התכנון והייעוד של העולם, ולכן שייך לחודש ניסן. שאר האומות שייכים לחודש תשרי, שהוא ההתחלה של היצירה הגשמית בפועל.

ניתן לראות את ההבדל בין תשרי לניסן לפי עונות השנה. בתשרי מתחיל הקור, ואין זמן ניכר של מזג אויר נעים בין הקיץ לחורף. התקופה של ניסן, לעומת זאת, היא תקופה משמעותית של מזג אויר נעים. קור או חום קיצוני מבטאים תכונה שלטת שמוצאת את ביטויה בעולם. מזג אויר שווה וממוצע, הוא איחוד החום והקור, כלומר איחוד הכוחות השונים. בדברים לפרשת וארא ביארנו באריכות שהחיבור ל-ה’ יתברך תלוי במזיגת הכוחות השונים, והניתוק ממנו תלוי בהבלטת תכונה אחת יתר על אחרות. לכן חודש ניסן הוא המבטא את היכולת להתחבר ל-ה’ ברוחניות, והוא מהווה את תחילת (וממילא – עיקר) השנה היהודית.

          קידוש החודש

עד כאן התבארו הדברים על פי פשט הכתוב, המורה על כך שחודש ניסן הוא הראשון. אך לפי הדרש של חז”ל, כתוב כאן ציווי על קידוש החודש. קידוש החודש הוא הבסיס ההלכתי לקביעת הזמנים והמועדים בלוח השנה. עם ישראל מחיל קדושה על ראש חודש, וממילא בכך מחיל קדושה על שאר המועדים, שכן קביעת ראש החודש משפיעה על היום בו יחולו המועדים[3].

ומצאנו דבר פלא בהלכה בנוגע לקידוש החודש. בפסוקים העוסקים בציוויים על המועדות נאמר: “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם” (ויקרא כ”ג, ד’), כאשר שלש פעמים חוזר באותה פרשה ביטוי כזה. ולמדו חז”ל (ראש השנה כ”ה ע”א) מזה שכתוב ‘אׂתם’ חסר ו’, באופן שללא ניקוד ניתן לקרוא זאת ‘אתֶם’, את הדרשה הבאה:

“הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלש פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין”.

כלומר, גם אם עם ישראל יטעו בחשבון, או אפילו אם יזידו לקדש יום שלא אמור להיות קדוש – הקדושה תחול. והדבר מפליא; כיצד ייתכן הדבר שהתורה תתחשב בהזדה מעין זו בקביעת המועדים?

אלא שמזה רואים שהתפקיד של עם ישראל בקביעת המועדים הוא מכריע. אין הם רק מצווים לקרוא בשם ‘ראש חדש’ לתאריך ידוע. אלא הם אלה שיוצקים את הקדושה לאותו היום, בדיוק כמו שאדם פועל, משנה ויוצר בחומר העולמי. לא נשאל את עצמנו כיצד ייתכן שאדם שרצח יגרום למות הרצוח המסכן. כך נקבע הסדר העולמי, שאדם יכול לפעול ולשנות בחומר – לטוב או למוטב. החידוש שיש בקידוש החודש הוא שאותה היכולת ניתנה לעם ישראל ברוחניות העולמית. הם בעלי-הבית בענין החלת רוחניות בעולם.

דבר זה הוא יסודי ומהותי במגמה של העם בעולם, שנועד לרומם את המציאות לכדי הופעת הרוחניות בעולם. לשם כך ניתנו לו הכלים לפעול בין בגשמיות ובין ברוחניות. לכן כתובה מצווה זו כאן, עם הציווי על קרבן פסח, שמבטא את הייחודיות של עמנו, האחוזה בקשר של קיימא עם המגמה הרוחנית שלו.          

[1] על דרך הפשט יש לענות על זה שפרעה סבר שאם לא יוליכו עמהם את הבהמות ייאלצו לשוב לבסוף מחוסר כל, ולא יוכלו לברוח. אך עם זאת בודאי שיש כאן עומק נוסף שתלוי דוקא בבהמות, שכן משה רבנו כבר מתחילה הדגיש את ענין הבהמות, ולא אמר שיקחו איתם כסף וזהב לצרכי מחייתם. וגם בדברי פרעה בכל פעם שמדבר בנושא מוזכרים רק הבהמות ולא רכוש אחר. ואפילו אם נגיד שבהמות זה משל לכל רכוש ולא דוקא בהמות גרידא, מכל מקום יש למצוא עומק ברובד הדרש, נוסף על רובד הפשט.
[2] עיין בדברינו לפרשת ויחי.
[3] וזאת להבדיל מקדושת השבת, שאינה תלויה בנו.