לפסח - סגולת ישראל
אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו” (פסחים קט”ו ע”א).
ההלכה היא שבזמן שיש קרבן פסח צריך לאכול את בשר הפסח יחד עם המצה ועם המרור בכריכה אחת, כפי שעשה הלל[1]. ואנחנו רוצים לשאול מהו טעם הדבר שצריך לאכול את שלשת הדברים הללו יחד? כל אחת מהמצוות האלה מובנת בפני עצמה, אך החיבור שלהן יחד זוקק ביאור.
לפי אחת הדעות (ירושלמי פסחים פ”י ה”א ובראשית רבה פ”ח, ה’), שהיא הדעה המפורסמת יותר, ארבע הכוסות של ליל הסדר תוקנו על ידי חז”ל כנגד ארבע לשונות של גאולה שמופיעות בדברי ה’ אל משה בתחילת פרשת וארא: ‘והוצאתי’ ‘והצלתי’ ‘וגאלתי’ ‘ולקחתי’ (“וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם”). לשון-גאולה נוספת שנזכרה שם בתורה היא ‘והבאתי’ (“וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ”), וכנגדה לא תיקנו כוס. ואמנם יש מהראשונים[2] שכתבו שלפי דעת הגאונים שיש בליל הסדר כוס חמישית, שהרשות ביד האדם לשתותה אם יגיד עליה הלל הגדול (פרק קל”ו בתהילים) – הרי שכוס זו תוקנה כנגד ‘והבאתי’. אך כיוון שגם לפי זה הכוס החמישית איננה חיוב כמו ארבע הכוסות האחרות, נשאלת השאלה מדוע באמת לא ראו חז”ל לתקן כוס של חובה כנגד הלשון ‘והבאתי’, שהיא ודאי חלק מהותי בגאולה?
המצה מכונה בפסוק ‘לחם עוני’: “לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (דברים ט”ז, ג’). ויש לשאול, הרי בליל הסדר אנחנו חוגגים את היציאה לחרות. כדי לבטא את ענין החרות תיקנו לנו חז”ל כמה הנהגות בליל הסדר, ובראשן מצוות ההסבה. כמו כן בתוך הברכה שבסוף ההגדה אנחנו משבחים את ה’ על שהוציאנו מעבדות לחרות. וכנגד כל זה אנו מציינים את ליל היציאה ממצרים דווקא על ידי המצה, שהיא לחם עוני. אמנם יש במצה זיכרון לכך שהזדרזו לצאת במהירות, אך התורה מדגישה שהמצה היא לחם עוני, המורה על עניות וחוסר-כל. וגם חז”ל טרחו להדגיש זאת בהלכה, שלכן אסרו להוסיף למצה מרכיבים אחרים שנותנים לה טעם טוב. וכן תיקנו לנו לחצות את המצה האמצעית בליל הסדר, כדרך עני שיש לו רק פרוסה ולא לחם שלם. וצריך להבין כיצד המגמה של החרות עולה בקנה אחד עם הביטויים של עוני?
***
מצה
איך שלא נסתכל על זה, החגיגה של פסח היא חגיגה חלקית. אכן, היציאה ממצרים הובילה אותנו לכדי מציאות רוחנית וחומרית בדרגה גבוהה. מכוח היציאה הזו זכו עם ישראל להגיע למעמד קבלת התורה, ומאוחר יותר להיכנס לארץ ולבנות את בית המקדש. אלה התנאים שאפשרו השראת שכינה של ה’ יתברך בעם. אך בפסח אנחנו לא חוגגים את כל זה. אנחנו עוד לא שם. החגיגה בפסח לא כוללת את מתן תורה; לשם כך יש את שבועות. החגיגה לא כוללת את ההגעה לארץ ישראל, כפי שציינו שאין כוס כנגד הלשון ‘והבאתי’. אנחנו שמחים על המעבר ממצרים אל המדבר, אל מקום שומם שאי אפשר לחיות בו ללא ניסים מתמידים. אנו מציינים יציאה בהולה מעבדות, שעדין לא הבשילה לכדי חרות אמיתית במושגים אנושיים.
המצה לפי צורתה החיצונית מבטאת בדיוק את הערך הזה. המצה מורכבת מחומרי גלם פשוטים מאוד: קמח ומים. אם מוסיפים לה חומרים הנותנים טעם טוב – הרי שהיא תיחשב ל-‘מצה עשירה’ ותיפסל למצוותה בליל הסדר. אם ניתן לה לתפוח מעט יותר מ-18 דקות היא תיחשב לחמץ ונצטרך לשרוף אותה. מוכרחים להסתפק בעיסה הבסיסית ביותר, ואסור לתת לה להתנפח. הדבר מורה על כך שצריך שללחם בפסח לא תהיה עצמיות. לא תהיינה לו תכונות של טעם וריח, ולא תהיה לו אפילו התנפחות שמצביעה על עושר-אישי.
אנחנו אוכלים בפסח לחם, אבל לא מתירים לו לקבל צביון עצמי. זה דומה לגאולה שהתחילה, אבל לא התפתחה עדין לכדי הערכים המחיים את הקיום היהודי. וכאן אנחנו רוצים להבין, מדוע התורה מדריכה אותנו לסוג כזה של הודאה בפסח? למה אנחנו צריכים להתעכב על שמחה חלקית כל כך? אמנם אפשר היה לומר שהתורה מחנכת אותנו להודות גם על דבר מועט שאינו כולל את הטוב השלם. באמת זו מידה נאה, להכיר טובה גם על דבר קטן; וכל שכן על יציאה מעבדות, שיש בה ערך רב. אך עם זאת עדין השאלה במקומה עומדת, כיוון שגם אם ההודאה בפסח היתה על עצם היציאה ממצרים, לא היינו צריכים להתנזר מלהודות ולהזכיר את ההמשך. אפשר לקבוע שמחה והודאה על היציאה, ועם זאת להזכיר גם את המשך הטובה – למשל בכוס חמישית כנגד ‘והבאתי’, ואז היינו מתחנכים גם להודאה על מקצת-הטוב, וגם היינו מודים על הטוב השלם. ועוד, שלא היינו מצפים למצוא את האיסור בהחמצה ובמצה עשירה, שרומז לחלקיות ולעוני כפי שהתבאר, ולא מתיר אזכור של העשירות.
כדי להשיב על השאלה הזו צריך לחפש ערך מיוחד שמתגלה דווקא בעניות של המצה. ערך שבא לידי ביטוי במצב-הביניים הזה של אחרי היציאה ממצרים ולפני ההגעה למעמד הר סיני ולארץ ישראל.
בין ישראל לעמים
הערך שאנו תרים אחריו הוא סגולת עם ישראל. עם ישראל הוא עם רוחני ומיוחד, שעיקר המדד למהותו הוא הנשמה הגדולה הפנימית השוכנת בקרב אנשיו. ההבדל בינו לבין שאר האומות הוא הבדל גדול ומהותי ששקול להבדל האיכותי שבין בעלי חיים לבני האדם. עם ישראל הוא העם שמרכז בקרבו את עיקר הרוחניות בעולם. אם נדמה את כלל הבריות בעולם לגוף אנושי גדול, הרי שהדומם יהיה כנגד החומר המרכיב את הגוף, והצומח כנגד התהליכים הביולוגיים המתרחשים בו. בעלי החיים יהוו את הביטוי לכוחות חיים שונים בנפש האדם הגדול הזה, כולל תכונות אנושיות כגון אומץ, הקיים אצל חלק מבעלי החיים. בני האדם בכללם יהוו את המוח במשל של הגוף הגדול. ועם ישראל הוא הנשמה המחייה את הגוף, שאחראית על דבקותו באלוקיו.
התפקיד של עם ישראל שונה מזה של שאר האומות. כל העמים צריכים לפתח את העולם בחומריות: במדע, בטכנולוגיה, באומנות, במוזיקה ועוד. המוח האנושי צריך להוציא את הכוחות הגנוזים בו לפועל כדי ליישב את העולם ולפתחו, בבחינת “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ” (ישעיה מ”ה, י”ח). אך הענין הרוחני בעולם לא נמסר לאומות העולם; עליו מופקד דווקא עם ישראל. על זה נאמר במדרש רבה איכה (ב’, י”ג):
“אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן הדא הוא דכתיב והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו יש תורה בגוים אל תאמן דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה”.
עם ישראל הם הממונים על הפצת הרוחניות בעולם. להם נמסרה התורה והם צריכים בסופו של דבר ללמד אותה לעמים כולם, על פי כוח הקיבול שלהם לדברים. התורה שלנו לא שואבת את ערכיה ממקורות אחרים חוץ מדבר ה’ שהתגלה אלינו בתורה שבכתב ובמסורת בתורה שבעל פה.
אלא שצריך להבין שהתפקיד הרוחני הזה של עם ישראל הוא לא הערך היחיד שמתגלה בעמנו. ודאי שהתפקיד הרוחני הוא העיקר, וודאי שהתכלית היא הלב של החיים שלנו. המגמה של תיקון העולם ברוחניות נותנת לנו את עיקר זכות הקיום הנצחי שלנו. אך עוד לפני כל זה, עוד לפני שהגענו לתכלית קיומנו, ואפילו לפני שקיבלנו את התורה בהר סיני, ישנה משמעות פנימית לעצם קיומנו כעם.
הענין הוא שעם ישראל מגלה בעולם את שם ה’. כלומר, בעצם הימצאו בעולם הוא מורה על כך שיש בורא לעולם, ויש מנהיג לבריאה. זאת כיוון שעמנו מזוהה עם האמונה בא-ל אחד רוחני, בעל הכוחות כולם. “עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ” (ישעיה מ”ג, כ”א). ישראל בעצם קיומם מספרים לעולם על מציאותו של ה’ יתברך. וכיוון שהם נכנסו לזירה העולמית תוך ניסים ונפלאות במצרים, הרי שהם מזכירים לכולם גם את יכולת ה’ לשדד את מערכות הטבע. העובדה שעם ישראל מספרים על מציאות ה’ ועל יכולת ה’ בעצם קיומם, נכונה אפילו כאשר חלילה אין היהודים מקיימים תורה ומצוות. שכן אף על פי כן כלפי הגויים עמנו הוא העם שמייצג את האמונה ב-ה’; נרצה או לא נרצה.
לכן גם כאשר עם ישראל חוטא ולא ראוי לגאולה מצד מעשיו, בכל זאת הקב”ה מבטיח גאולה. כיוון שאם עם ישראל בזוי בין הגויים, ממילא שם ה’ מחולל, כי עם ישראל תמיד מייצגים את שם ה’ בעולם, בין אם הם חוטאים ובין אם לא. ועל זה נאמר בספר יחזקאל (ל”ו, כ”ב-כ”ד): “לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ נְאֻם אֲדֹנָי אלקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם”.
כאשר יצאנו ממצרים עדין לא קיבלנו את התורה. עדין לא התחלנו בתהליך של השלמת הייעוד המיוחד לנו בעולם, ועוד לא צעדנו לכיוון פיתוח הכוחות הרוחניים שלנו. בליל היציאה ממצרים היינו תלושים: התנתקנו ממצרים, ועדין לא באנו לכדי תחילת תהליך מיצוי הכוחות הרוחניים העצמיים שלנו. ודווקא את הנקודה הזו יש ברצון התורה וברצון חז”ל לשמר ולהדגיש. לא חלילה כדי להמעיט מן הערך ומן ההכרח שיש בקיום התורה ובחתירה להשלמת המגמה שלנו בעולם. אלא כדי לבאר ולהדגיש את החשיבות של עצם קיומנו כעם אלוקי, המייצג את שם ה’ בעולם, אפילו לפני קיום המגמה הרוחנית בפועל. עצם קיומנו הוא קידוש ה’ במובן רחב ועמוק, שכן יש בו כדי להעמיד את האומות כולן על כך שיש מנהיג לעולם.
הערך הזה מתגלה במצה. למצה אין עצמיות. אין לה טעם טוב כזה או אחר, ואין לה ניפוח שמורה על תכונות אישיות והחשבה-עצמית. היא עשויה מחומרי גלם בצורה בוסרית ובאופן שמונע כל ייחודיות. זהו משל לעם ישראל שעדין לא קנה את הייחודיות שלו על ידי התורה האלוקית המיוחדת לו, ועדין לא הגיע לארץ ישראל, שבה יש לו את האפשרות להוציא לפועל את הכוחות הרוחניים שלו. מה שכן זכינו לו כבר אז, ברגע היציאה ממצרים, הוא הניתוק המבורך מהתרבות האלילית המצרית. חוסר הגוון של המצה הוא חיסרון מצד אחד, אך יש בכך גם יתרון – שאין בו רע. יש במצה רק חומרי גלם, בלי פניה לכאן או לכאן. השלב הראשון בתיקון הוא ה-‘סור מרע’, עוד לפני ה-‘עשה טוב’. והחידוש בהקשר של עם ישראל הוא שב-סור מרע, כלומר בהבדלתו מגויי הארץ, יש ערך גדול עוד לפני ה-עשה טוב, והוא גילוי שם ה’ בעולם על ידי עם מיוחד שנושא את שמו, כפי שהתבאר.
מכלל הדברים גם מובן ההבדל בין ארבע הכוסות של החיוב בליל הסדר לבין הכוס החמישית. ארבע הכוסות מכוונות כנגד ארבע לשונות הגאולה שעוסקות בהצלה ממצרים ובלקיחה של ה’ את עם ישראל לו לעם. זהו הערך המודגש בפסח, ולכן כוסות אלה הן חיוב. לעומתן, הכוס החמישית מכוונת כנגד המגמה של העם. היא עוסקת בהגעה לארץ ישראל, אחרי מתן תורה, ובכך מורה על קיום התכלית של עמנו, שיכולה להתבצע רק בארץ. הערך הזה הוא חשוב מאוד, ואולי עוד יותר חשוב מן הערך המודגש בפסח. אך כיוון שבפסח רצון התורה ורצון חז”ל להדגיש את הערך של עצם הקיום של העם גם ללא ביצוע המגמה, ראו חז”ל לתקן את הכוס החמישית בליל הסדר רק כרשות ולא כחלק מכוסות החיוב. כלומר אם היו מתקנים חמש כוסות, הערך של עצם הקיום – המתבטא בארבע הכוסות הראשונות – היה מטושטש.
זהו גם ההסבר לניגודיות בין ההנהגה של דרך החרות בליל הסדר לבין המצה שהיא לחם עוני. מצד אחד אנחנו חוגגים את היציאה לחרות, ואת הניתוק ממצרים ומתרבותם. אך מצד שני אנחנו רוצים להדגיש בפסח את החשיבות של עם ישראל גם כאשר עדין אין לו את הערכים שהוא עתיד לקנות בהמשך, כלומר גם כשהוא עדין עני. לכן אנחנו חוגגים חרות עם הדגשה על עוני.
ארבעה וחמישה
אנחנו רואים שיש בעצם שתי בחינות בעם ישראל: הבחינה של עצם המציאות של העם – שיש לה חשיבות עצמית כפי שהתבאר, והבחינה של העם כמשפיע ויוצר (מבחינה רוחנית) בעולם. הבחינה הראשונה מיוצגת בארבע לשונות הגאולה עד ‘ולקחתי’, והבחינה השניה מיוצגת בצירוף הארבע הללו עם לשון הגאולה החמישית: ‘והבאתי’; כאשר הכניסה לארץ ישראל היא הנותנת לעם את היכולת להוציא לפועל את כוחותיו הרוחניים.
מי שרוצה לשתות כוס חמישית בליל הסדר, צריך להזכיר את השבח השייך ללשון החמישית – ובאופן כללי יותר: למגמה של עם ישראל בעולם – והוא הלל הגדול. הלל הגדול הוא פרק קל”ו בתהילים (“הודו ל-ה’ כי טוב כי לעולם חסדו. הודו לאלוקי האלוקים כי לעולם חסדו” וכו’). בפרק הזה משבחים את הקב”ה באופן כללי על בריאת העולם, על יציאת מצרים, על הכניסה לארץ ועל כך שהקב”ה זן ומכלכל את הכול. נמצא שיש כאן שבח על הגאולה ממצרים, בצירוף השבח על הכניסה לארץ שזהו עניינה של כוס חמישית. בנוסף, באופן כללי, יש כאן קריאה לשבח את הקב”ה ולהודות לו, שזה ענין עם ישראל כפי שהבאנו קודם לכן – “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו”.
לא בכדי המדרגה הראשונה מתבטאת בארבע לשונות של גאולה, והשניה – בלשון החמישית. כידוע במהר”ל, המספר ארבע מורה על עצם המציאות החומרית, ארבע רוחות העולם. גם בהקשר של עם ישראל הוא מורה על עצם המציאות של עם זה בעולם. המספר חמש מורה על דרגה נוספת מעל הארבע, והיא נקודת הקדושה שנוספת על גבי הצד החומרי, ומתקנת ומרוממת אותו. זו המעלה הגבוהה יותר של עם ישראל, כשהוא מוציא לפועל את התפקיד הרוחני שלו בעולם.
מבנה כזה של ארבע וחמש אנחנו מוצאים גם בקנס על גנבת ומכירת או טביחת (כלומר שחיטת) שור ושה, וניתן לראות שגם שם הערך של הארבע והערך של החמש באים לידי ביטוי.
התורה אומרת (שמות כ”א, ל”ז):
“כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה”.
כלומר העונש על גנבה ומכירה או גנבה וטביחה של שה הוא לשלם פי ארבע משווי השה, והעונש המקביל בשור הוא לשלם פי חמש.
חז”ל נדרשו לשאלה מדוע יש הבדל כזה בין שור לבין שה, ואמרו על כך (בבא קמא ע”ט ע”ב):
“אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדול כוח של מלאכה שור שביטלו ממלאכתו חמשה שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה. אמר רבן יוחנן בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהלך ברגליו חמשה שה שהרכיבו על כתפו ארבעה”.
הבהמה מייצגת את עולם החומר. היא מבטאת חיים, אבל בלי הקומה הרוחנית האלוקית[3]. ההבדל הבולט בין השור לבין השה הוא שהשה לא עושה מלאכה והשור כן. השה חי לעצמו, ניזון ומתרבה ואיננו יצרני. השור הוא הכלי העיקרי לעבודת האדמה (בעולם של פעם) ובכך חשוב מאין-כמוהו לכל היצרנות החקלאית, שבימי קדם היתה עיקר היצרנות האנושית.
השה מייצג את העולם בגשמיותו, כפי שהוא – ולכן מיוחס אליו הקנס של ארבעה. לעומת זאת השור מייצג את הקומה הגשמית, אבל עם הפיתוח היצרני ששייך לדרגת החמש, שמוסיפה קומה על הארבע, ולכן מיוחס אליו הקנס של חמישה.
וזה מה שאומרים לנו חכמים שם בגמרא: רבי מאיר אומר שבשור יש קנס של חמישה כי ביטלו ממלאכתו. כלומר מדגיש את הענין של המלאכה והיצרנות שיש בשור, והיא הגורמת לקנס של חמישה. ורבן יוחנן בן זכאי אומר שההבדל הוא ששור הולך ברגליו ושה לא; והעיקרון דומה: השור מעמיד את עצמו, הולך בעצמו, ולא צריך לסחוב אותו. לעומת זאת השה לא הולך בעצמו וצריך את האדם שיסחוב אותו. הנמשל הוא שהגשמיות צריכה הנהגה רוחנית של הקב”ה, והיא לא מעמידה ומובילה את עצמה. לעומת הדרגה העמוקה יותר של המציאות, שהיא דרגת החמש – בה עם ישראל פועלים בכוחם הרוחני ומובילים את העולם[4].
האות ה’
בספר יצירה מבואר שלכל חודש יש אות שהיא יסודו ושרשו הרוחני. האות של חודש ניסן היא ה’. ברור שעיקרו של חודש ניסן הוא חג הפסח, והוא התוכן ששייך לכל החודש.
הזוהר (במדבר רנ”ב ע”א) אומר שהאות ח’ של חמץ הופכת לאות ה’ ואז מתקבלת המילה מצה: “תא חזי במצרים איהי שלטא ומנה נפקו כמה שלטנין לזנייהו וכלא ברזא דחמץ כיון דתבר לה קודשא בריך הוא אפיק חמץ ואעיל מצה במה בחוטא זעירא מכלא תבר ח’ חמץ ואתעביד מצה אינון אתוון אלא דתבר ח’ דהאי חיה דאקרי חמץ ועל דא אקרי חית קנה דנוח לאתברא כקנה דא במה אתבר בחוטא זעירא כנימא תבר ח’ ואתעבר מאיתנה והוה מצה ועל דא כתיב גער חית קנה גער בה קודשא בריך הוא ואתבר ח’ חמץ ואתעביד ה'”.
פירוש הדברים, הבחינה של האות ח’ שהיא קיצור לחמץ, שלטה במצרים. הקב”ה שבר את האות ח’ והפך אותה לאות ה’ ואז אותיות חמץ בחילוף ח’ ל-ה’ הופכות למצה. עוד אומר הזוהר שהאות ח’ רומזת למילה חיה[5].
יש להבין את העומק של הדברים, מהי משמעות השבירה של האות ח’ והפיכתה ל-ה’, או במילים אחרות הפיכת המצה לחמץ. כמו כן יש להבין את הקשר לחיה.
האות ח’ דומה לבית סתום שאין בו חלון או פתח. הוא לא מקבל הארה מבחוץ. הנמשל הוא לעולם הזה בגשמיותו, כשאיננו מואר באור ה’ שמגיע אליו מלמעלה. זוהי המשמעות של החיות ושל המלכויות שהזוהר מדבר עליהן, שהן ביטוי של העולם בגשמיותו כמו שהוא מופיע אצל החיות, וכמו כן אצל הגויים.
שבירת ה-ח’ שהזוהר מדבר עליה היא פתיחת פתח להארה של ה’ לעולם.
במנחות (כ”ט ע”ב) כתוב: “ותלו ליה לכרעיה דה”י כדבעא מיניה רבי יהודה נשיאה מר’ אמי מאי דכתיב בטחו ב-ה’ עדי עד כי ביה ה’ צור עולמים… כדדרש ר’ יהודה בר ר’ אילעאי אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא אחד בה”י ואחד ביו”ד ואיני יודע אם העולם הבא ביו”ד והעולם הזה בה”י אם העולם הזה ביו”ד והעולם הבא בה”י כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא בה”י בראם הוי אומר העולם הזה בה”י והעולם הבא ביו”ד ומפני מה נברא העולם הזה בה”י מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ומאי טעמא תליא כרעיה דאי הדר בתשובה מעיילי ליה”.
מבואר בגמרא כאן שהאות ה’ צריכה להיכתב באופן שהרגל מנותקת מגג ה-ה’. ומוסבר ש-ה’ היא האות שמבטאת את העולם הזה, ושההפרדה בין הגג לרגל היא כעין פתח[6].
אם כן האות ח’ היא משל לעולם הזה כשאיננו מואר באור ה’. והאות ה’ היא משל לעולם הזה כאשר הוא כן מואר בהארה זו.
שלב המעבר בין בחינת ה-ח’ לבין בחינת ה-ה’ הוא הזמן הזה של חודש ניסן, של יציאת מצרים. תחילת הופעת ה’ לעולם היתה ביציאת מצרים על שלביה השונים, כאשר עיקר התהליך הוא הופעת עם ישראל בעולם, כפי שהתבאר לעיל. עם ישראל מגלה את שם ה’ בעולם, ונותן את האפשרות לעולם להתחבר אל ה’, ובכך להיות מואר באור הרוחני. זהו השלב שהזוהר מתאר כשבירת ה-ח’ והפיכתה ל-ה’.
כל זה קורה בפסח; והחמץ שמתבטא באות ח’ הופך למצה שמתבטאת האות ה’. כפי שראינו, המצה היא ביטוי למציאות של העם היהודי שמופיע בעצם קיומו את ה’ בעולם. ה’ מאיר לעולם דרך עם ישראל. וזאת להבדיל מהחמץ שכולל הרבה תוספות גשמיות, והוא הביטוי של העולם הזה בלי שיקושר לקב”ה, ובלי שיואר באור ה’. זוהי ההופעה שקדמה לעם ישראל, ובאה לידי ביטוי בזוהר גם בחיה, שנרמזת גם היא באות ח’. כלומר מציאות חיים גשמית, חייתית, שאיננה מוארת באור ה’. וכל זה משתנה בפסח, אז העולם הופך להיות מקום שמואר בהארת ה’, שהיא בחינת המצה.
הזכרנו לעיל את דרגת הארבע ודרגת החמש כשתי דרגות של עם ישראל. האות ה’ מורכבת מהאות ד’ ועוד רגל[7]. האות ד’ מבטאת את מדרגת הארבע, שזהו מספרה בגימטריה, והאות ה’ – את המספר חמש. החלוקה בכתיבת האות ה’ ל-ד’ ועוד נקודה מבטאת את העובדה שהאות ה’ כוללת את הדרגה של הארבע וכוללת גם את הדרגה של החמש שנוספת על דרגת הארבע, ושכל דרגה עומדת בפני עצמה.
פסח מצה ומרור
כיוון שאנחנו רוצים לעמוד על משמעות הכריכה של קרבן הפסח עם המצה ועם המרור, מתחילה יש לעמוד על מהותו של קרבן הפסח ועל מהותו של המרור; זאת לאחר שעמדנו כבר על עניינה של המצה.
הטעם של אכילת קרבן הפסח כתוב בתורה בפירוש (שמות י”ב, כ”ה-כ”ז):
“וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַ-ה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל”.
‘פסח’ פירושו דילג, כמו שפירש רש”י[8]. ה’ מדלג על בתי ישראל ולא פוגע בהם בשעה שפוגע במצרים. גם במכות הקודמות הנפגעים היו מצרים ולא ישראל[9], אלא שבמכת בכורות הדבר בא לידי ביטוי בחריפות גדולה ביותר, שכן היתה זו המכה הקשה ביותר שספגו המצרים, וכאשר גם במכה זו היהודים לא נפגעו היה זה סימן ברור עוד יותר להבדל שבין היהודים למצרים. כל המכות, ובראשן מכת בכורות, מורות על ההבדל הרוחני שישנו בין המצרים לעם ישראל. ואת זה ה’ רוצה שנזכור בשעה שאנו אוכלים את קרבן הפסח, שמורה בשמו על ענין זה.
הטעם לאכילת מרור לא התבאר בכתוב בפירוש, אך חז”ל הסבירו זאת במשנה (פסחים קט”ז ע”ב):
“מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם וגו'”.
המרור בא להזכיר לנו את הקושי והסבל שהיו לנו במצרים. אלא שהדבר צריך בירור, שכן על אף שיש ערך בכך שנזכור את הצרה ממנה נגאלנו, מסתבר שלא היה צריך לעשות לה זכר במצווה בפני עצמה. הרי מהותה של המצה היא זכירת היציאה משעבוד לגאולה, ואם כן בעצם אכילתה אנו מזכירים גם את השעבוד. ומהו אם כן הצורך לאכול עוד מרור בפני עצמו?
נראה שהצורך באכילת מרור חורג מהזיכרון של העבר, וחורג גם מההודאה על הנסים שנעשו לנו אז. יש במרור מסר חשוב שעם ישראל צריך לזכור לדורות, וליישמו בחייו. המרור מלמד אותנו שהדרך הרוחנית של עם ישראל צריכה להיות היבדלות מן הגויים וריכוז הכוחות בלימוד תורה ובקיום המצוות. לעתיד לבוא, בביאת המשיח, יהיה תהליך של לימוד ערכי התורה לגויים, והפצת האמונה שלנו בצורה מסודרת, כמו שמבואר בישעיה (ב’, ב’-ד’):
“וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָיִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.
אך זה רק באחרית הימים. עד אז העבודה הרוחנית של עם ישראל מצטמצמת למסגרת העם שלנו פנימה ולא פונה להאיר לעולם החוצה. כמובן שמבחינה רוחנית כל העולם נהנה מהעבודה הרוחנית שלנו, וגם מבחינה מעשית ודאי שייתכן שיהיו גויים שילמדו מאיתנו ויתקדמו בפועל מכוחנו[10]. אך מצידנו, עד ביאת המשיח אנחנו לא עוסקים בהפצת היהדות בפועל.
המגע והחיבור עם הגויים בעולם שלנו מסוכן לנו. הסכנה היא סכנה חומרית ורוחנית גם יחד. מבחינה רוחנית החיבור עם הגויים עלול לגרום לנו ללמוד ממעשיהם ולחטוא ל-ה’. “פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן” (שמות ל”ד, ט”ו-ט”ז). ומבחינה חומרית יש סכנה תמידית האורבת לעם ישראל מצד הגויים שעומדים עלינו בכל דור ודור לכלותנו. לכן הפתרון הוא להתנתק מהאומות העולם ולשבת לבדנו בארצנו עד אשר יבוא המשיח, ובתקופה ההיא כבר תהיה לנו העוצמה הרוחנית והחומרית לעמוד מול האומות ולקדם אותם לאמונה האמיתית.
המרירות שהיתה לנו במצרים צריכה ללמד אותנו על היחס הנכון לקרבה לעמים בכל הדורות. צריך לשמור על נתק כדי שלא להיכוות מהאנטישמיות, שהיא המרירות החומרית המזומנת לנו מאת הגויים. וגם מבחינה רוחנית צריך לשמור על נתק כדי שלא ללמוד ממעשי האומות, שכן דבר זה מרור רוחני הוא לנו. אין כאן רק זיכרון של מה שהיה במצרים לפני הגאולה, אלא לימוד חשוב לדורות.
כעת, משהתבארו לנו הטעמים לאכילת הפסח, המצה והמרור נוכל להבין מדוע ציוותה התורה לכרוך אותם יחד באכילה. המצה מורה על עם ישראל כפי שהוא, בצורתו הסגולית, עוד לפני שהחל בקיום מגמותיו הרוחניות בעולם. הפסח מורה על ההבדל הרוחני שבין עם ישראל לעמים, שהתגלה במכת בכורות (ובשאר המכות), והוא עצמו ביטוי לסגולת ישראל שמתגלית במצה. הקשר בין הפסח והמצה ברור. המרור מדריך אותנו בשמירת ההבדלה בין ישראל לעמים לאורך הדורות, פן יהיה לנו רע ומר כמו שהיה כאשר חיינו עם הגויים בארצם. אם כן יוצא שהקשר בין שלשת המרכיבים של הכריכה נגלה לעין, ומובן הטעם שיש לאכלם יחד, שכן הם מגלים צדדים שונים ומשלימים של אותו הרעיון.