ליום העצמאות - בית שלישי לא יחרב
בפתח הדברים יש לציין שעיקר עניינו של יום העצמאות הוא בודאי התוכן שלשמו נקבע היום כחג בעל ערך דתי, הכולל צביון הלכתי של הלל ושמחה. עיקר משמעות היום הזה היא ההודאה ל-ה’ יתברך שעזר לנו בניסים שבתוך הטבע לגבור על אויבינו שקמו עלינו במלחמת העצמאות ורצו לכלותינו. כמו בכל דור ודור גם בדור תש”ח הקב”ה הצילנו מידם, והפעם בסייעתא דשמיא גדולה ונגלית. ההודאה על ההצלה ממוות לחיים היא המחייבת אותנו להודות ולהלל ל-ה’ בשמחה על הטובה שעשה עמנו.
התוכן הרוחני המתלווה אל היום הזה הוא היות המדינה ראשית צמיחת גאולתנו. אין לך יום יפה וראוי לציון תהליך הגאולה שהחל זה לא מכבר, יותר מן המעמד המציין את תקומת מדינת ישראל שהיא השלב המכריע ביותר שאירע בגאולה העכשווית. התוכן הזה של הגאולה הוא קומה נוספת על גבי הקומה של ההצלה הגשמית שחייבה אותנו בציון יום חג והודאה.
בהקשר הזה של תהליך הגאולה, ברצוננו לעמוד על אחד העניינים המרכזיים בגאולה, והוא עניינו של בית המקדש השלישי. כיוון שבית המקדש הראשון חרב, וכמו כן אירע למשנהו, היה מקום לחשוב שגם בית המקדש השלישי עלול להיחרב. אלא שבמקומות רבים רואים שחורבן שלישי לא יהיה. למשל עיין מדרש אגדה (בובר) שמות ל”ח, כ”א:
“אלה פקודי המשכן משכן העדות. ולמה אמר משכן שני פעמים לפי שנתנבא משה רבינו ע”ה שיחרב בית ראשון ובית שני ואמר אחריו העדות להורות על בית שלישי שלא יחרב ולא ינתץ לעולם לפי שהוא בנין מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מה הוא קיים אף בנינו קיים אבל בית ראשון ובית שני שהוא בניין אדם ולפי שהאדם אינו קיים אף בנינו אינו קיים”[1].
ברצוננו לעמוד על מהות ההבדל שבין בתי המקדש הראשונים שחרבו, לבין זה השלישי שלא ייחרב. אמנם המדרש תולה את ההבדל בכך שבתי המקדש הראשונים היו מעשי ידי אדם ולכן היה אפשרי שיחרבו, לעומת בית המקדש השלישי שהוא מעשה ידי ה’ יתברך, וכמו שהוא עצמו קיים כך בניינו קיים. אך ברור שצריך לחפש עומק נוסף העומד מאחורי הדברים כיוון שהחיסרון בבתים הראשונים לא היה פגם חומרי בבניה שגרם לנפילת הבית. הטעם שבתי המקדש הראשונים חרבו הוא טעם רוחני – עקב חטאים שהיו אז, וכעונש החריב ה’ את הבית. ואם כן גם הבית השלישי מבחינה זו יכול להיחרב, אם חלילה יחטאו בחטאים המצדיקים חורבן כזה. ולכן ברצוננו לברר את הטעם הפנימי להבדל שבין הבתים הראשונים שנחרבו לבין השלישי שלא יחרב.
***
טובה ציפורנן של ראשונים
כדי להשיב על השאלה יש להתבונן תחילה בחטאים שגרמו לחורבן הראשון, וכן באלה שגרמו לחורבן השני.
הגמרא המפורסמת בעניין זה ביומא (ט’ ע”ב) אומרת:
“מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים עבודה זרה דכתיב כי קצר המצע מהשתרע מאי קצר המצע מהשתרע אמר רבי יונתן קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד… גלוי עריות דכתיב ויאמר ה’ יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה… שפיכות דמים דכתיב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים”.
המעשים שנעשו בזמן מקדש ראשון היו חמורים ביותר. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות הן העבירות החמורות שיהודי מצווה למסור את נפשו כדי לא לעבור עליהן. כל אחד יודע שאלה עבירות שיש בהן כדי לייצג את ההיפך הגמור מדרך התורה. לא היינו יכולים לתאר לעצמנו עבירות חמורות יותר שיצדיקו חורבן. אם העבירות הללו לא יצדיקו כזה חורבן, אלו עבירות כן יצדיקו?
לעומת זאת, החורבן השני אירע בעקבות שנאת חינם. מבחינה הלכתית העבירה של שנאת חינם איננה חמורה בדרגת שלוש העבירות החמורות שנזכרו לעיל. חומרת העבירות בתורה נמדדת בדרך כלל על פי העונש ההלכתי עליהן. העונש על עבודה זרה ועל רצח הוא עונש מיתת בית דין, והעונש על עריות משתנה לפי סוג העבירה. ישנן עריות שהעונש עליהן הוא מיתת בית דין, כגון הבא על אשת איש, וישנן עריות שהעונש עליהן הוא כרת (כעין מיתה בידי שמים), שנחשב קל יותר ממיתת בית דין. עם זאת, עונש כרת נחשב לעונש חמור ביחס לאיסורים רגילים שהעונש עליהם הוא מלקות. על שנאת חינם אין כלל עונש כי זהו איסור שלא עושים מעשה כאשר עוברים עליו[2]. וגם אם היו מענישים על עבירה זו, העונש ודאי לא היה חמור יותר ממלקות, ככל סתם לאו בתורה שלא התפרש עונשו בפירוט, ועונש מלקות קל מעונש כרת, וכל שכן שהוא קל ממיתת בית דין.
הדברים זוקקים הסבר. היינו מצפים למצוא איזו שקילות או דמיון בין סוג העבירות שגרמו לחורבן ראשון לבין אלה שגרמו לחורבן השני, אך על פניו שנאת חינם אינה קרובה בחומרתה לעבירות החמורות שגרמו לחורבן ראשון. ואם לא די בזה, הרי שהוסיפו חז”ל ורמזו (ביומא שם) שהקלקול בבית שני היה חמור יותר מזה של בית ראשון:
“רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים אמר ליה ריש לקיש אדרבה אחרונים עדיפי אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה אמר ליה בירה[3] תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים”.
לאחר חורבן ראשון הייתה גלות קצרה של שבעים שנה, שאורכה נקצב מראש על ידי הנביאים. לעומת זאת, הגלות שלאחר חורבן בית שני לא נקצבה בפסוקים או בדברי חז”ל[4]. היא ארכה אלפיים שנים קשות, ועדין לא נבנה המקדש מחדש. בכך שהמקדש השני נבנה זמן קצר לאחר החורבן של קודמו, ואילו המקדש השלישי עוד לא נבנה גם לאחר שנים רבות – הגמרא רואה אות לכך שהחטא שגרם את החורבן הראשון היה פחות חמור מזה שגרם את החורבן השני.
מדוע שנאת חינם נחשבת לחמורה יותר משלושת העבירות החמורות?
קישור נגלה
בזמן המקדש הראשון היתה נבואה בעם ישראל. דבר ה’ הופיע תדיר, וכאשר היה צורך הוכיח ה’ את העם על מעשיהם. התגובה של הנביאים, בשם ה’, על המעשים הנעשים בעם ישראל או על איומים של הגויים על העם וכדומה, מהווים קשר חי בין ישראל לאביהם שבשמים. מן הבחינה הזו הקשר קיים אפילו כאשר עם ישראל חטאו, כי בסופו של דבר הם חשו באמצעות הנביאים את קיומו של ה’, הגם שסרו מאחריו. כמו ילד שההורים כועסים עליו ואף על פי כן הוא ממשיך במעשיו הרעים, תוך מודעות פנימית שבכל מקרה הוריו נשארים קשורים אליו.
בנוסף לנבואה, תקופת בית ראשון כללה ניסים גלויים קבועים בבית המקדש, ועוד כמה וכמה ניסים אקראיים לאורך הדורות. הניסים הללו, בייחוד כאשר התרחשו לאחר שנביא הודיע עליהם מראש, נותנים תחושה איתנה של מציאות ה’ בעולם. כמו כן, קיום של ייעודים רעים שניבאו הנביאים מביאים לאותה התחושה, רק מכיוון הפוך ופחות נעים.
חוץ מהתחושה הכללית שחש אז העם את קיומו של ה’ יתברך בעולם, יש להתבונן בכך שבתקופת בית ראשון העם חי חיים ציבוריים שלמים. יש מלך עם שלטון, יש צבא וישנה מדינה. בכמה וכמה מקומות בדברינו לפרשיות השבוע הזכרנו את העובדה שהתורה פונה לכלל ישראל ולא לאדם הפרטי[5]. המטרה של קיום עם ישראל בעולם היא לקדש את שם ה’ ולפרסמו בעולם. “עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ” (ישעיה מ”ג, כ”א). אדם פרטי לא יוכל לגלות ולפרסם את שם ה’ בעולם בצורה שלמה. רק בכוחו של עם שלם עובד ה’ לעשות כן, ועקב כך לגרום לעמי העולם להצטרף לדרך הגדולה שלנו[6].
נמצא שבזמן בית ראשון היתה הופעה גדולה של שם ה’ יתברך בעולם. אכן, גילוי שמו בעולם היה חסר כיוון שהציבור כציבור חטא פעם אחר פעם. אך מכל מקום היה עם ששם ה’ נישא עליו, ביודעין או בלא יודעין. המקום בו עם ישראל שרוי, הלא הוא ארץ ישראל, הוא מקום המזוהה עם השראת שכינתו של ה’, כפי שארץ ישראל מתוארת בכמה מקומות בדברי חז”ל כארמון של ה’ (עיין למשל במדבר רבה י”ט, י”ג). כך שבעצם ההימצאות של העם בארץ יש גילוי של ה’ בעולם, על ידי זה שהעם שלו, שנמצא במקום המיוחד להשראת השכינה, חי, קיים ופועל. לעומת זאת כשעם ישראל מצויים בגלות הדבר מהווה חילול ה’, שכן אז העם המזוהה עם שם ה’ נבזה ושפל – כמו שמפורש בפסוקים ביחזקאל ל”ו.
הקישור עם ה’ הוא דו סטרי. בזמן ש-ה’ מחובר לעולם במידה גדושה, כפי שהוא הופיע בדרכים שונות בזמן בית ראשון, גם העולם מצידו נדחף לפנות למעלה ולחפש את אלוקיו. בזמנים ההם לכל אדם היה ברור שיש כוח עליון שמנהיג את המציאות. אלא שהכוח העליון הזה עלול היה לקבל צורה מכוערת של עבודה זרה במקום אמונה ב-ה’, כפי שקרה פעם אחר פעם. הדחף הפנימי להתקשר עם כוחות עליונים, שביסודו הוא דחף פנימי לצורך קישור ל-ה’ יתברך, מכונה בדברי חז”ל ‘יצר של עבודה זרה’. חז”ל תיארו (בסנהדרין ק”ב ע”ב) שיחה שהתנהלה בחלום בין רב אשי (מסדר התלמוד) לבין המלך מנשה שידוע בתועבותיו המרובות, לאחר שרב אשי כינה את מנשה ועוד מלכים ‘חברים’ שלו:
“אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן מהיכא בעית למישרא המוציא אמר ליה לא ידענא אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא אמר ליה מהיכא דקרים בישולא אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי”[7].
את הטעם לכך שרב אשי היה רץ גם הוא לעבוד עבודה זרה אז, לפי דברי מנשה, מסביר רש”י במקום: “והיית רץ לשם מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט”.
כמובן שלא נשללה אז הבחירה החופשית לעבוד את ה’. אלא שהיה דחף כל כך חזק לחוש ולהתקשר לכוח רוחני עליון, ואנשים פשוטים מצאו את הקישור לפסל כזמין ומועיל להם לפי תחושתם. את הפסל אפשר לחבק ולחוש, והדבר נותן הרגשה של קישור מושלם לכוח אותו הפסל מייצג.
צמצום האור
הדחף להתחבר לכוח רוחני נגדע באחת על ידי אנשי כנסת הגדולה שפעלו בתחילת ימות בית שני[8]. המציאות הראתה שהציבור לא מצליח לעמוד בניסיון ועובד עבודה זרה פעם אחר פעם. לכן החליטו אנשי כנסת הגדולה לבטל את יצר העבודה זרה:
“ויזעקו בקול גדול אל ה’ אלקיהם מאי אמור אמר רב יהודה ואיתימא רב יונתן בייא בייא היינו דאחרביה לביתא וקליא להיכלא וקטלינהו לצדיקי ואגלינהו לישראל מארעייהו ועדיין הוא מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן… יתבו תלתא יומא בתעניתא בעו רחמי… נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה[9]” (סנהדרין ס”ד ע”א).
אלא שכאשר מבטלים את יצר העבודה זרה גם מפסידים ולא רק מרוויחים. הגמרא מציינת שיש סיבה טובה ותועלת גדולה שהיצר הזה מצוי בעולם, אלא שהם אמרו שהם מוכנים לספוג את הפסד השכר המגיע בעקבות הימצאות היצר, כדי שלא להיכשל בחטא. ברובד הפשט השכר שמגיע באמצעות היצר הוא שכר על הימנעות מהחטא ועמידה בניסיון, כפי שפירש רש”י במקום. אך בעומק הדברים יש לומר שישנו רווח רוחני גדול ביותר בעצם הימצאות היצר של עבודה זרה, לפי מה שהתבאר. שכן היצר הזה הוא דחף פנימי להתחבר עם ה’. כל אחד אמור לרצות בקשר נגלה עם ה’ יתברך, שאינו מסתכם באמונה פנימית שאין לה גילוי רגשי. אמנם צריך לנתב את היצר הזה כדי שלא להיתפס חלילה להגשמה מתוך הרצון לחוש את קרבת ה’ בכלים גשמיים; אך יש חשיבות גדולה לכך שרגש של רצון לקרבת אלוקים יתפוס מקום חשוב בחיים של היהודי.
חז”ל רמזו לעומק הזה בכך שציינו שהיצר יצא מקדש הקדשים. אם היצר ביסודו הוא כוח של רוע גרידא, והשכר שהוא גורם תלוי רק בהתרחקות ממנו – אין סיבה למצוא אותו דווקא במקום הקדוש ביותר; צריך לחפש אותו במקום הטומאה והטינופת! רק בגלל שביסודו היצר הזה הוא דחף פנימי לקישור לאלוקים מקומו האמיתי הוא בקודש פנימה.
כיוון שהקישור של ה’ לעולם והדחף של העולם מצידו להתחבר ל-ה’ הם שני צדדים של אותו המטבע, הרי שבעצם זה שאנשי כנסת הגדולה קיבלו על עצמם את הפסד התועלת שביצר, הם בעצם קיבלו על עצמם גם את מיעוט הקישור הנגלה של ה’ עם העולם. בצורה מעשית יותר – נאלצנו לספוג את ביטול הנבואה, וכן את ביטולם של כמה ניסים גלויים שהיו מנת חלקם של אנשי תקופת בית ראשון.
לא בכדי תקופת בית שני היא תקופת פריחת התורה שבעל פה ועריכת המשנה. בשעה שהאור הרוחני שופע, ובייחוד שהאור הוא כללי וגדול – הכולל את כל האומה וכולל גילויים מעשיים, קשה יותר למצוא את המקום בנפש להשקיע את הכוחות בפרטים האפרוריים של התורה שבעל פה. קשה לדרוש מבן אדם לחפש את ה’ יתברך בתוך קושיות ותירוצים בדף הגמרא בזמן שהוא חש שגילוי אלוקי גדול וזמין יותר מחכה לו בחוץ. רק אנשים גדולים הצליחו לאחד בין הדחף לפגוש את ה’ לבין השכל המורה על הגבלות ועל נתיבות מוגדרות ביותר לפגישה כזו. התורה והמצוות על כל דקדוקיהן הן הן הדרכים שלתוכן צריך ליצוק את האור הגדול של הרצון לפגוש את ה’ יתברך; וזה לא קל כשהאור גדול ודוחק. אך בזמן בית שני, שהאור הכללי התעמעם, כש-ה’ מתגלה פחות וכנגד זה הדחף הפנימי קטן, אז אפשר להתפנות לפגישה עם הקודש כשהיא מצומצמת לתוך הכלים הרוחניים הנאותים.
שנאת חינם
אלא שגם התהליך הזה של תקופת בית שני נגרר לקיצוניות גרועה. כלומר, לבד זה שהארת הפנים של ה’ חסרה, עוד נגרר הציבור להקצנה של הפגישה המצומצמת עם ה’. מיעוט האור הגדול נעשה על ידי אנשי כנסת הגדולה בצורה מבוקרת ולשם מטרה מסוימת. לא עלה בדעתם חלילה לוותר על השאיפה לחיבור כללי של הציבור עם ה’ יתברך על ידי נבואה. הם ודאי רצו בהמשך הנבואה, אלא שכהוראת שעה סברו שעדיף לוותר על הגילוי האלוקי הגדול לטובת התקדמות בתיקון המעשי של החיים, דבר שנכשלו בו אנשי בית ראשון בעבירות החמורות ביותר.
אבל בפועל נוצר תהליך גרוע של ריחוק נפשי מכל האידיאלים של הופעת שם ה’ בעולם בצורה כללית ונגלית, כאשר את מקומם של האידיאלים הללו החלה לתפוס הרגשה לפיה הפגישה עם ה’ צריכה לבוא רק מתוך פרטי התורה ועבודת המצוות המעשיות. נוצרה דבקות קיצונית בלימוד תורה האישי ובקיום המצוות המעשיות, כך שגילוי שם ה’ בעולם על ידי העם כעם נדחק מן התודעה.
כיוון שעיקר הגילוי של ה’ בעולם הוא על ידי עם ישראל כציבור, כמו שהתבאר לעיל, הדבר הראשון שצריך להיות קבוע בתודעת מי שחפץ בכזה גילוי הוא קיומו של העם. כאשר אדם רואה עצמו חלק מן הציבור יש אפשרות שיוכל להתרומם ולצפות לאידיאל של גילוי ה’ בעולם על ידי העם. אך באם אדם רואה עצמו כפרט העובד את ה’ לבדו, ואין לו מבחינתו צורך בשאר היהודים (כמובן להוציא צורך הלכתי מעשי כמו עוד תשעה אנשים למניין), אין אפשרות שכזה אדם יתחבר לערכים של גילוי שם ה’ בעולם. אדם כזה מנתק עצמו מהמגמה של בריאת העולם על ידי ה’, שבראו כדי להתגלות בו באמצעות עם ישראל, ומנתב את היהדות לאפיקים חדשים. וכל זה על אף שכלפי חוץ הוא יכול להיראות האדם הצדיק ביותר!
כזו הייתה מדרגתם של אנשי סוף בית שני. הניתוק מהאידיאלים העומדים בבסיס היהדות המקורית הוביל אותם לזלזול בחשיבות של העם כעם. זהו עומק כוונת חז”ל בכך שמצאו את החטא של עם ישראל באותו הדור בשנאת חינם דווקא. שנאת חינם היא ביטוי חריף וכואב לכך שאין בעיני היהודי חשיבות ליהודי אחר בעצם העובדה שהוא שייך לאותו העם. השנאה הזו מפוררת את הציבור לקהילות קטנות ומצומצמות במקרה הטוב, ולפלגנות גדולה בתוך כל קהילה במקרה הרע. היהדות פונה לעם מאוחד שיישא בגאון את הערכים האלוקיים, ולא לקבוצות קטנות שכל אחת מנסה לדאוג לאינטרסים האישיים שלה על חשבון קבוצות אחרות בעם. אם את הקישור של כל חלקי הציבור זה לזה אין – הרי שחסרה כל הרוח הגדולה והפנימית שהיהדות מיוסדת עליה, כיוון שאין אפשרות ל-ה’ יתברך להתגלות כך בעולם.
חז”ל רמזו לניגודיות שבין ההופעה החיצונית של צדיקות לבין הריקבון הפנימי בסולם הערכים ובשאיפה לגילוי ה’ בכלליות בעולם, בהמשך הגמרא הנזכרת ביומא (ט’ ע”ב): “ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם”. עומק הדברים הוא שבזמן בית ראשון היו חטאים נגלים כלפי חוץ, אך בזמן בית שני כלפי חוץ היו צדיקים. רק מי שהתבונן לעומק יכול היה לעמוד על הריקבון הפנימי שגרם לגלות המרה.
זאת ועוד אחרת, שמצאנו בגמרא ביקורת נוספת על היהודים בזמן בית שני, שנראית קשורה עם הפגם הפנימי של שנאת חינם. בהמשך הגמרא שם ביומא כתוב:
“ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא אמר ליה אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות[10] נמשלתם כארז שהרקב שולט בו”.
האמורא ריש לקיש אמר שהוא שונא את הבבליים על כך שלא עלו לארץ בהמוניהם. העלייה בזמן עזרא הייתה מצומצמת, והרוב נשאר בחוץ לארץ. לו היו עולים בהמוניהם התוצאה הייתה שהשכינה הייתה שורה בבית שני כפי ששרתה בבית ראשון (עיין שם ברש”י על הגמרא). כלומר גילוי השכינה תלוי בהימצאות העם בארץ, כפי שהזכרנו. הרי לנו שבנוסף לשנאת חינם שמבטאת את הריחוק מהאידיאלים העומדים בבסיס היהדות, נמצא בהם העוון שלא עלו לארץ; עוון השייך כמובן לאותה התפיסה הפגומה. בבבל היו מרכזי תורה והיהודים שגרו שם יכולים היו כמעט תמיד ללמוד תורה ללא הפרעה. אלה לא היו יהודים שנמצא בהם פגם בעבודת ה’ המעשית שלהם. גם ריש לקיש ששנא אותם, כדברי הגמרא, לא שנא אותם על כך שביטלו את המצווה המעשית לעלות לארץ. הוא שנא אותם על כך שהזניחו את המאמץ לגלות את שם ה’ בשלמות בעולם.
מקדש שלישי
שני הפנים של עבודת ה’ הם הפן הכללי והפן האישי. הפן הכללי שייך להופעת שם ה’ בעולם על ידי העם כעם, כפי שהזכרנו. זה היה הפן שמבחינת המוכנות הנפשית לא הייתה בו בעיה בזמן בית ראשון, אלא שבפועל הם חטאו בעבירות חמורות והתחייבו גלות. אנשי כנסת הגדולה ראו שההקצנה של הדחף לחיבור לאלוקים גורם לבלבול ולעזיבת עבודת ה’ המעשית, ולכן ביטלו את יצר העבודה זרה. הפן האישי של עבודת ה’, זה שמתבטא בלימוד התורה וקיום המצוות המעשיות, היה הפן החזק בתקופת בית שני. אלא שהם שקעו בעבודה הזו וזלזלו בפן הכללי. כל אחת מן ההקצנות גרמה בסופו של דבר לחורבן, כיוון שעבודת ה’ של העם היהודי מוכרחת להיות מורכבת משני הפנים גם יחד. צריך את האור הגדול, זה שרוצה לדבוק במלך ולדאוג ששמו יתגלה בעולם בשלמות, וצריך לסלול את הדרכים המעשיות והמצומצמות לכך שהאור הזה יופיע בחיים האישיים של כל אחד ואחד, וישפיע בצורה מסותרת גם על כל העולם כולו.
אנשי כנסת הגדולה תכננו לעצור זמנית את הופעת יצר העבודה זרה, אך לא תכננו לבטל את הדחף הפנימי הזה מן העולם לגמרי. כוונתם הייתה לתת זמן לעם ישראל לעבוד על הפן המעשי של התורה, ולקנות אותו עד שיהיה חרוט וקבוע בנשמתם. אם היו רואים שהציבור הגיע לדרגה הראויה – ודאי היו חוזרים ומתפללים להשבת היצר של עבודה זרה, כמובן בצורתו הטהורה של חשק פנימי לדבקות אלוקית. אלא שקרה מה שקרה והציבור נגרר לקיצוניות שביארנו, באופן שהתחייבו גלות.
הגלות המשיכה והעמיקה את הקישור הפנימי של היהודים לעבודת ה’ הפרטית של לימוד תורה וקיום מצוות. אך החטא שגרם לגלות לא תוקן. למעשה, החיסרון עוד העמיק וקיבל לפעמים צורה גרועה ומכוערת יותר ממה שהיה בזמן סוף בית שני. כיוון שכך ישנן שתי אפשרויות: או שהעם יתעשת ויתקן את הראוי לתיקון, ויחזור לחפוץ בהופעת שם ה’ בעולם תוך דאגה מעשית לכך, ואז נהיה זכאים לגאולה שלמה. או ש-ה’ יגרום לכך שהגאולה תבוא לא מתוך זכאותנו, אלא למען שמו יתברך. כמו שהבטיח יחזקאל (ל”ו, כ”ב-כ”ו):
“לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָ-י ה’ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ נְאֻם אֲדֹנָ-י ה’ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר”.
איך שלא יהיה, הקומה הרוחנית של החזרה לאידיאליים המקוריים של היהדות תשוב. יחד איתה גם תחזור ההופעה של הנבואה והשפע הכללי מה’ לעולם, כמו גם הדחף הפנימי לקישור לאלוקות. ההבדל בין התקופה העתידית לבין זמן בית ראשון יהיה נעוץ בכך שהקומה הכללית תבוא על גבי הקומה של עבודת ה’ הפרטית שנבנתה ונקבעה היטב בנפשותינו משך שנים רבות. או אז נוכל להכיל את הגודל של האור הכללי והגדול שיושפע עלינו מ-ה’, ולנווט אותו לכלים של עבודת ה’ כפי שהרגלנו עצמנו רבות בשנים. האיחוד של האור הגדול עם עבודת ה’ המעשית הוא השלמות אותה תכננו לראות אנשי כנסת הגדולה. וזהו הסוד של הבית השלישי שלא יחרב[11].