לחנוכה - נס וטבע
חכמינו תיקנו לנו את מצות הדלקת נרות במשך שמונה ימים כדי לזכור ולפרסם את נס פך השמן. המתבונן בתקנת חז”ל יסבור מן הסתם שעיקר ההודאה מכוונת כנגד נס זה. אך בעיון בתוכן הדברים מתקבלת תמונה שונה. התוכן של ההודאה נכתב על ידי חז”ל ב-‘על-הניסים’ שאנחנו מוסיפים בתפילה ובברכת המזון. שם מבואר שההודאה נסובה על נס המלחמה בלבד ולא על נס פך השמן. והדין נותן כן, שהרי מה לנו להודות ל-ה’ על שהצלחנו לקיים מצווה, אם ההימנעות מהקיום לא היתה בגללנו? אם היינו אנוסים ולכן לא היינו יכולים להדליק את נרות המנורה, הרי שאין לבוא כלפינו בטענות בנקודה זו. וביותר, שמבחינה הלכתית כלל לא הוצרכנו לנס פך השמן, שכן טומאה הותרה בציבור, ואם אי אפשר להקריב בטהרה מקריבים בטומאה, ולכן היה אפשר להדליק משמן טמא[1].
ועל כן ברצוננו לשאול מה ראו חז”ל לתקן את מצוות היום דוקא כנגד נרות המנורה. או שנשאל את אותה השאלה מזווית שונה: מה ראה ה’ יתברך לעשות את נס פך השמן?
מכמה עניינים ניתן לראות שישנו קשר פנימי ומהותי בין חנוכה לבין בית המקדש. המילה ‘חנוכה’ עצמה רומזת לחנוכת המשכן שהחלה ב-כ”ה בכסלו, כפי שכתוב בפסיקתא רבתי ו’, ומובא בפוסקים בסימן תרפ”ד. ובכך מסבירים מה שנפסק בגמרא (מגילה ל’ ע”ב) ובשו”ע (שם) לקרוא בתורה בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהובאו לכבוד חנוכת המשכן. כמו כן נס פך השמן נעשה במנורה שבבית המקדש, והוא מסמל, כאמור, את עניינו של חנוכה. וכן בנוסח ‘על הניסים’ ראו חז”ל להזכיר בסוף את הדלקת הנרות בבית המקדש (על אף שלא מוזכר שם הנס שנעשה בנרות), לומר לך שיש קשר ענייני בין ניסי המלחמה לבין העובדה שבסיום הניצחונות של המכבים חזרו לבית המקדש.
ואנו רוצים לשאול מהו באמת הקשר הפנימי בין חנוכה למקדש?
***
נס וטבע
כדי לעמוד על שורש הענין, עלינו לברר מתחילה את החשיבות של הנס בשעתו, ושל הטבע ברוב הזמן.
כתב הרמב”ן (דברים כ’, ט’) בקשר לעריכת מלחמה בדרך הטבע:
“כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו”.
ובפירושו לשמות י”ג, ט”ז כתב הרמב”ן:
“ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר”.
מצד אחד אנחנו מצווים להאמין שכל מעשינו בהשגחה עליונה נפלאה, והכול בבחינת נס. כלומר העולם לא נמסר להנהגה טבעית שהיא דבר העומד בפני עצמו ומנותק מהשגחת ה’, אלא כל קורות עם ישראל, בין בכלל ובין בפרט, הם ניסים ואינם טבע-עיוור. ומצד שני, כמו שעינינו רואות, ביום-יום העולם מתנהג לפי כללים טבעיים. הגם שאנחנו מאמינים בהשגחה פרטית, היא מופיעה בעולם בצורה של מקרים טבעיים ולא באופן של ניסים גלויים. והרמב”ן הנזכר (בפירושו לדברים) מציין בפירוש שרצון ה’ יתברך הוא להנהיג את העולם דוקא על ידי טבע עקבי ולא לערוך ניסים בכל עת.
ונשאלת השאלה, מה ראה ה’ להגביל את הנהגתו כך שייאלץ להתנהל בתוך החוקים הטבעיים? אם ממילא כל מעשינו מושגחים ומאורגנים מלמעלה, מדוע נזקק ה’ להתהלך בין הטיפות של מקרי הטבע, ולא לעשות ככל העולה על רוחו באותו הרגע?
כדי לענות על השאלה החשובה הזו, עלינו לחזור ליסוד שכבר התבאר אצלנו כמה פעמים בדרושים לפרשיות השבוע.
העולם החומרי מכוון כנגד העולם הרוחני. עצמים רוחניים הקיימים בעולם הרוחני, מוצאים את ביטויים בעולמנו החומרי כעצמים חומריים. אמנם אי אפשר לבטא ערכים רוחניים על ידי חומר, אך ישנן תכונות חומריות שמבטאות ענין קרוב לתוכן הרוחני. למשל, שור המזיק מכוון כנגד בריה רוחנית שגורמת נזקים רוחניים. לבריה הרוחנית המזיקה אין קרניים שבהן היא נוגחת. היא מזיקה באופן רוחני ולא גשמי. אך הביטוי החומרי שלה זוקק קרניים שבעזרתן מזיקה הבריה החומרית בעולם הגשמי.
גם המצוות של התורה הן פעולות גשמיות שמכוונות כנגד עניינים רוחניים. כאשר אנחנו מקיימים מצווה, משהו בעולם הרוחני המכוון כנגד עניינה של אותה המצווה משתנה. באמצעות הפעולות החומריות של המצוות ביכולתנו לפעול בעולם הרוחני ולגרום שינוי לטובה. וכנגד זה, על ידי עבירות אנחנו עלולים לגרום לקלקול רוחני, באופן דומה.
כאן נוסיף שהחוקיות החומרית מכוונת, על פי אותה הדרך, כנגד החוקיות הרוחנית שעל פיה מנהיג ה’ את העולם. אין כאן המקום לפרט ולתת דוגמאות לכך, כיוון שהענין ארוך ודורש ביאור רחב גם בתיאור החוקים הפיזיקאליים, וגם בתיאור אלה הרוחניים. נסתפק כאן בהבנה העקרונית של הענין[2].
כיוון שכך, נמצא שיש ערך לחוקיות החומרית כפי שהיא. כמו שבריות העולם מקבלות ערך רוחני בהיותן מייצגות ערכים רוחניים, כך חוקי הטבע מקבלים חשיבות כמייצגים את סדר ההנהגה הרוחנית של ה’ את העולם. בהיותם בעלי חשיבות כזו, ראה ה’ צורך לשמור על קיום סדר העולם הטבעי ולא לשבור אותו ללא צורך מיוחד. לו היה הסדר הטבעי מתערער ללא הרף, הרי שהוא כבר לא היה נחשב למערכת חוקים מסודרת שביכולתה לייצג את החוקים הרוחניים. לכן ה’ על דרך כלל, כשאין צורך בנס מיוחד, שומר על החוקיות הטבעית.
בית המקדש
עם זאת, ישנו מקום אחד בעולם שבו הסדר הטבעי חורג מן החוקיות הטבעית. לא באופן חד פעמי, ולא רק לצורך תוצאה זמנית, אלא באופן קבוע:
“עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים” (אבות ה’, ה’).
בבית המקדש מתרחשים ניסים קבועים. המקום הזה חורג מגדר הטבע, והופך את הנס בעצמו לטבע. בדרך קבע הנס תופס את מקום הטבע בכמה עניינים שם. כיצד דבר זה משתלב במערכת הטבעית שאמורה לבטא את החוקיות הרוחנית?
יש לבאר, שחלק מן החוקיות הרוחנית היא היכולת של ה’ לשנות את החוקיות ולחרוג מגדרה לצורך שעה. בעולם אנחנו רואים את הגילוי של היכולת הזו באמצעות ניסים מקריים וזמניים. אך את עצם היכולת הזו אין חוק טבע שמבטא. ולא יכול להיות כזה חוק; שכן אם יהיה זה חוק קבוע, הרי שהוא כבר לא יעיד על חריגה מגדר הטבע. לכן נבחר מקום מסוים ששם חוקים טבעיים משנים את תפקודם, ובכך מתבטאת היכולת של ה’ לחרוג מן החוקים.
כמובן אין זה מקרה שדווקא בבית המקדש החוקים הופכים את טבעם ומבטאים את היכולת לחרוג מן הסדר. בית המקדש הוא מקום המפגש העיקרי בין ה’ לעולם. הוא מקום החיבור שבו נושקים השמים והארץ, הרוחניות והגשמיות. הוא המקום בו ה’ שורה, פירוש – בו ה’ מתגלה אלינו ביתר שאת ובצורה נגלית. הגילוי הזה מורה על היותו נותן-החיות לכלל הבריאה, והמנהיגה. במקום הזה מתגלה היכולת של ה’ יתברך לעשות בחוקים עצמם כרצונו. כאן רואים ש-ה’ הוא המקור לחוקי הטבע בעצמם, כשם שהוא המקור לכל ההוויה, כבורא אותה וכמקיימה. ככזה, יש ביכולתו לבחור לפי רצונו האם להשתמש בחוקי הטבע או לוותר עליהם בזמנים מסוימים.
נס פך השמן
המלחמות והניצחונות שנערכו בזמן החשמונאים יכולות היו להתפרש בעיניים שאינן-מאמינות כגבורה טבעית. ודאי היו שניתחו את הטקטיקות שנקטו המכבים בקרבות, והסיקו שהניצחון הגיע בעקבות תבונה טבעית. צירופי-מקרים שנתפסים כטבע-עיוור אצל מי שאינו מאמין בהשגחה של ה’ יתברך יכולים היו להיות לעזר רב למנצחים, ואין עוד צורך, חלילה, בייחוס הדברים להשגחה האלוקית. ואף אם באותה העת הדברים היו נראים כמופת, ברבות הימים ותוך התרחקות מזמן התרחשות האירועים, כדרכו של עולם מגיעים פרשנים הבוחנים את הדברים בעין חילונית ומוציאים את הנשמה מן המעשים האלוקיים.
נס פך השמן הוא תופעה על-טבעית שאין בכוח הסברות האנושיות להסבירו. כמובן יבואו כאלה שיפקפקו על המסורת היהודית ויטענו שאותם שהיו אז שוטים היו, או בדאים היו. אין ביכולת הנס הזה לשכנע אנשים שכאלה, ואין ביכולת חז”ל שתיקנו את המצווה לעשות זיכרון לנס זה לשפר את המצב. אך בקרב היהודי המאמין יכול נס פך השמן לחולל שינוי ולקדם אותו באמונתו.
גם אצל היהודי המאמין ישנן רמות שונות בתפיסת האלוקות. יש מי שיתפוס את אלוקים כאחראי רק לצרות שבאות עליו, ואת הדברים החיוביים ישאיר ליד המקרה הטבעי. יש מי שייחס ל-ה’ את כל פרטי ההשגחה, אך יעשה זאת בעיקר מן הפה ולחוץ, ופחות מתוך אמונה פנימית. בדרגת ההכרה ב-ה’ כנמצא ופועל בכל רגע בחיי היום-יום נבחנים ונבדלים זה מזה עובדי ה’, ובייחוד החסידים שבהם.
בא נס פך השמן ומורה לאותו יהודי פשוט שמאמין בדברי חז”ל, ומאמין בניסים, שכמו שנס פך השמן הוא על-טבעי, כך המלחמות בהן ניצחו החשמונאים הן גילויי השגחה אלוקיים, ואין בינן לבין נס פך השמן אלא הבדל חיצוני בהופעת הדברים. לכן תוכן ההודאה בעל הניסים נקבע אודות הניצחון שהציל אותנו ואת אורח חיינו היהודיים ממלתעות הכובש היווני. אך המצווה המעשית של החג מכוונת כנגד הנס העל טבעי, כדי שנשריש בנפשנו את היות כל המלחמות ההן ניסים-נסתרים ולא טבע עיוור. נמצא שיותר ממה שנצרך הנס ההוא לצורך עצמו, הוא נצרך ללמד על כלל המלחמות שהיו אז, שבהשגחה אלוקית היו[3].
וזהו הקשר הפנימי בין חנוכה לבין בית המקדש: בית המקדש מורה על הקישור בין האלוקות לטבע, ובין השוכן בבית הקדוש לבין עם ישראל. הניסים הקבועים שם מלמדים אותנו להפנים שהטבע כולו נתון תחת ידו של ה’ יתברך, ובאופן כללי יותר – שכל הטבע הוא נס אחד גדול. שהרי החילוק בין נס לטבע בדעתנו הוא רק הייחוס של הדברים ל-ה’; ואם נפנים שכל הפעולות הטבעיות מיוחסות אליו הרי שכבר אין חילוק מהותי בין הנס ובין הטבע. לא נתקררה דעתם של החשמונאים עד שהצליחו לכבוש בחזרה את בית המקדש, ולא נתקררה דעתם של חז”ל בהודאה ל-ה’ על הנס, עד שהזכירו בסוף ‘על הניסים’ את חזרת העבודה לבית המקדש. לומר לנו, שעל כל המלחמות של אז יש להתבונן בעין-אמונית המקבלת את תוקפה מהשראת השכינה ומהניסים של בית המקדש.
נר מצווה
ביטוי מעשי יש להתבוננות הזו בעצם המצווה להדליק נרות. בדימויים של אור בפסוקים יש דימוי של אור ויש דימוי של נר. האור הוא ביטוי לרוחניות מופשטת, והנר הוא ביטוי לרוחניות שאחוזה בגשמיות, כמו אור הנר שנובע מהחיבור לפתילה ולשמן[4]. “כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר” (משלי ו’, כ”ג). התורה היא רוחנית-מופשטת ולא תלויה במעשים חומריים. היא עיון רוחני במושגים אלוקיים, שיכול להתבצע, תיאורטית, גם על ידי מלאך[5]. אך המצוות ברובן תלויות בחומריות. כל מצווה כוללת מעשה גשמי מסוים, ותנאים חומריים סביבתיים כדי להתחייב בה. לכן התורה משולה לאור מופשט, והמצוות משולות לאור הנר – אור כזה שאחוז בחומריות.
השלהבת של הנר מסמלת את השפע הרוחני המתגלה אלינו מאת ה’ יתברך. השפע יכול להופיע בצורה המנותקת מן החומר, כמו האור המופשט שבדרך כלל מסמל את התורה ולא את המצווה. ה’ יכול ליצור נס כזה שיחרוג מן הסדר הטבעי ויכופף את המציאות להישמע לדבר ה’. נס כזה הוא גילוי של ה’ בצורה שאיננה משתלבת עם הטבע הרגיל.
אך שלהבת הנר מייצגת את השפע שמגיע אלינו בתוך ועל ידי הטבע, בדומה למעשי המצוות שאחוזים בחומריות. זהו שפע כזה שאחוז בחוקי הטבע, כפי שלהבת הנר אחוזה וניזונת מן החלקים הגשמיים שמחזיקים אותה. זהו השפע שבדרך כלל ה’ משפיע לעולם; שפע כזה שאיננו נס גלוי ומיוחד. בחנוכה התגלה שפע כזה במלחמות החשמונאים, וכמו כן בכל דור ודור ישנה השגחה אלוקית עקבית על עם ישראל שפועלת דרך הסיבות הטבעיות ולא באופן של ניסים גלויים.
הכנה לגלות
מן הפרט נלמד על הכלל, ומן הזמן ההוא נלמד על כל זמני העולם. כמו שחז”ל למדו אותנו שהניצחון הטבעי של אז היה נס שבתוך הטבע, כך יש להתבונן על כל מעשי העולם שאין הם אלא ניסים נסתרים, כדברי הרמב”ן.
נס פך השמן, כמו מלחמות החשמונאים, אירע בתקופה של בית המקדש השני. ידוע בדברי חכמי ישראל לדורותיהם שבית המקדש השני היה בעיקר מכוון להיות כעין הכנה רוחנית וצבירת כוח לפני הגלות הארוכה. אין זה מעניינינו ולכן לא נאריך בכך, אך כל הפיתוח הענף של תורה שבעל פה שהיה בתקופה זו, הוא צידה רוחנית לגלות.
גם נס חג החנוכה, שכפי שביארנו בא להאיר באור של השגחה ונס-נסתר את כל מאורעות חיינו, הוא כעין צידה רוחנית והכנה לגלות. בזמן הגלות ההסתר-פנים של ה’ גובר, והמאמין נבחן יותר ויותר ביכולת לראות בכל מעשה את יד ה’ המכוונת מאחורי הקלעים, בבחינת נס ולא בבחינת טבע. על כן בכל דור ודור מוטל עלינו ללמוד ולהפנים את המסר הזה הנלמד מעניינם של הימים האלה.