א.

אומרת הגמרא בדף כ”ד.: בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה שנים שישנים במטה אחת מהו שזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע וזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע אמר ליה הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבה אשתו כגופו אחר לאו כגופו.

נמצא שלפי שמואל מותר לקרוא בהחזרת פנים בכל שני בני אדם ולפי רב יוסף מותר דווקא באשתו ולא באחר.

רש”י אומר בד”ה ואפילו אשתו עמו ז”ל שיחזיר פניו דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש עכ”ל. והב”ח מוסיף בתחילת הדיבור את המילה “והוא”, והוא שיחזיר פניו, כלומר מה שמותר ואפילו אשתו עמו מדובר כשמחזיר פניו.

ולכאורה היה נראה שאם כבר מגיהים עדיף להגיה את הדיבור המתחיל, כלומר במקום שהדיבור יהיה ואפילו אשתו עמו הוא יהיה המילים הראשונות בדיבור – שיחזיר פניו. כלומר רש”י בא לפרש את התנאי של החזרת פנים שהגמרא הציבה כבר בבעיא, כלומר בלי החזרת פנים פשיטא שאסור. ואת זה רש”י מסביר מדוע זה מוכרח. אך הגרסה של הדיבור המתחיל כפי שהיא לפנינו קשה כי ההסבר הזה של רש”י צריך לבוא כבר בבעיא של הגמרא ולא בתשובה ואין לו קשר דווקא לחידוש של שמואל ואפילו אשתו עמו.

אבל המשך לשון רש”י עוד יותר קשה (בלי קשר לבעייתיות בהתחלה). כי קשה להבין את הלשון דאיכא הרהור נגיעת ערווה כאילו תוכן ההרהור הוא זה שעלולים לגעת. ואם תדחוק שהכוונה היא שמהרהר במה שעושה בפועל והוא נגיעה בערווה, לבד שזה דחוק קשה עוד שא”כ לא צריך את הסיום על ידי אברי תשמיש, כי זה בדיוק מה שהתייחס אליו כבר קודם לכן.

ונראה שצריך להגיה כך שנחליף את המקום של תיבת נגיעת, באופן זה: דאיכא הרהור ערווה על ידי נגיעת אברי תשמיש.

ב.

עכ”פ רואים ברש”י (גם בלי ההגהה אלא שאז המשפט מצד עצמו קשה, וכ”ש עם ההגהה) שהאיסור של פנים כנגד פנים תלוי בנגיעת איברי תשמיש. ורואים שאם ישכבו פנים כנגד פנים ולא יגעו זה בזה יהיה מותר. וכן אומר הריטב”א, וכן עולה מהרא”ה, וכן הוא בשטמ”ק. ובריטב”א רואים שבא לומר שבעצם כאן בסוגיה אין שום חידוש בענין האיסור בפנים כנגד פנים. כלומר זה לא שהסוגיה חידשה איסור בפנים כנגד פנים ואז שואלים מה הדין בהחזרת פנים. אלא פנים כנגד פנים פשיטא שאסור כי אנחנו יודעים את זה מהסוגיה בדף כ”ה: לגבי עקבו שנוגע בערווה שפוסקים שאסור. ומסתמא זה גם ההכרח של רש”י [ואף שבדף כ”ה: זו מחלוקת, ייתכן שהסוגיה כאן הולכת כמסקנת הסוגיה שם לאסור. ועיין עוד בנקודה זו לקמן אות ו’ בשם הפמ”ג].

וזה דלא כפמ”ג (בתחילת הסימן) ומ”ב שמביאו שסוברים שפנים כנגד פנים אסור גם בלי נגיעה כלל. והחזו”א (ט”ז, ו’) מעיר עליהם שאין לזה מקור, וכמו שראינו הראשונים אומרים בפירוש שמותר. והפמ”ג לא מביא ראיה, אדרבה מביא בעצמו שמלשון השו”ע משמע יותר לא כמותו אלא שמציג זאת כקושיה על לשון השו”ע.

וגם כשהחזירו שניהם פנים פשוט לגמרא שיש נגיעה עד שהיא מקשה והא איכא עגבות. כלומר רואים בגמרא שכל הענין מיירי בנגיעה ולא רק בשכיבה בקירוב כי אל”כ מנין להקשות והא איכא עגבות שהכוונה היא שיש נגיעת עגבות כמו שפרש”י.

עוד כתב המ”ב שהאיסור הזה שחידש הפמ”ג בפנים כנגד פנים הוא דווקא בשוכבים בקירוב זה לזה. וכתב על זה החזו”א שצ”ע מהו השיעור בזה ואיך נדע כמה הוא קרוב וכמה הוא רחוק, ושזה עצמו ראיה שאין דין כזה כי א”כ חז”ל היו צריכים לפרש לנו את הגבול.

ועיין פמ”ג באות א’ שהקשה מנין למדו הרמב”ם והטור שגם בבניו הקטנים צריך החזרת פנים. ונראה שהוא לשיטתו שסובר שמיירי בפנים כנגד פנים גם בלי לגעת. כי אם דוקא כשנוגעים הרי שלא קשה כלל מנין שצריך החזרת פנים, כי סו”ס יש כאן נגיעת עקבו בערווה שאסור. ואף שיש מי שמתיר בבניו הקטנים גם נגיעה (או”ז שמובא בב”י וכן דעת הפר”ח), מ”מ ודאי שאין קושיה על מי שאוסר ולא צריך לחפש לזה מקור.

[ומ”מ גם בשוכבים פנים כנגד פנים בלי לגעת שיש להתיר, זה דווקא באופן שאין לבו רואה ערוותו או ערוות חברו ולכן צ”ל שהלב מכוסה או שיש חציצה בין הלב לערווה, ובצירוף שיש טלית שמכסה אותם (שאז אין גילוי ערווה) מותר]

ג.

להלכה רוה”פ פוסקים כרב יוסף ולפי”ז יש היכי תימצי שמותר בהחזרת פנים אע”פ שנוגעים עגבותיהם, ודעת ר”י (שמובאת ברא”ש) שגם באשתו אסור על פי הברייתא שיוצא בה שיש כזו דעה. בשו”ע (ע”ג, ב’) דעת רוה”פ נפסקת בסתמא ודעת ר”י בתור י”א.

והנה דעת המג”א (ס”ק א’) כמו שמפרשים אותו האחרונים (מחה”ש ועוד) שכדי להתיר לקרוא ק”ש בשוכב יחד עם אשתו צריך דווקא ששניהם יחזירו פניהם. ומשמע שאם רק אחד מחזיר פניו, גם הוא אסור לקרוא עד שגם השני יחזיר פניו. וכן נראה מהרא”ה שכתב שיחזירו שניהם פניהם. ואף שיש לדחוק שכוונתו כשכל אחד רוצה לקרוא זה דוחק כי לא היה צריך להוסיף את המילה שניהם, ולכן נראה שכוונתו כמג”א (וגם המג”א עצמו בסך הכול כלשון הזו ופירשו בו האחרונים שכן כוונתו).

והגר”א חולק ואומר שכל מי שמחזיר פניו יכול לקרוא גם אם השני לא החזיר פניו. ומוכיח כן מלשונות הגמרא והראשונים, כי הגמרא אומרת זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ולא אומרת בקיצור ששניהם מחזירים פניהם וקוראים. וכן מוכיח מלשון הרמב”ם (פ”ג הי”ח) שכותב את ההיתר בשוכב עם אשתו ומחזיר פניו בלשון יחיד – מחזיר פניו וחוצץ מתחת לבו וקורא (ובדומה לכך היא לשון השו”ע – ואם היה ישן עם אשתו קורא בחזרת פנים). וכן מדקדק מלשון רש”י שהובאה לעיל שכשמתאר את האיסור כותב – דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור. ומשמע שאם אין פנים כנגד פנים אלא פנים כנגד אחור, עכ”פ אותו שהחזיר פניו יכול לקרוא.

וצריך לדחוק שהרא”ה יפרש את לשון הגמרא שהכוונה היא שכל אחד יחזיר פניו ויקרא אבל הוא תלוי בשני שגם יעשה כך. וגם ברש”י אולי אפשר לדחוק שלא מוכרח שחולק על מג”א. אבל הרמב”ם מ”מ נראה שודאי חולק כמו שהביא הגר”א.

ד.

והנה באופן זה שישן עם אשתו, ואחד החזיר פניו והשני פניו כנגד אחורי אותו שהחזיר פניו, אם מדובר שלא נוגעים כלל כבר אמרנו שהפשטות היא שמותר אפילו בפנים כנגד פנים ודלא כפמ”ג ומ”ב, וא”כ כ”ש שמותר באופן זה. אע”כ יש כאן נגיעת גוף בגוף. וא”כ קשה על הגר”א איך ייתכן לזה שהחזיר פניו לקרוא באופן זה והרי ערוות חברו נוגעת בעקבו, והטור כתב בסי’ ע”ד ששאר איבריו שנוגעים בערוות חברו אסור, וכאן אחוריו נוגעים בערוות אשתו או אחוריה נוגעים בערוות בעלה.

ולכן המ”ב (בס”ק ה’) העמיד את דברי הגאון באופן שאין ערוות השני נוגעת בבשרו של זה שהסתובב. ועכ”פ צריך לומר שבשרם כן נוגע זה בזה כי אחרת אין בכך שום חידוש לפי מה שהתבאר. והן אמנם שהמ”ב עצמו לא מסייג כך אך הוא לשיטתו שיש חידוש גם בלי נגיעה כלל שהרי פנים כנגד פנים אסור לשיטתו גם בלי נגיעה וא”כ להתיר פנים כנגד אחור גם בלי נגיעה זה חידוש. אך אם נתפוש דלא כמ”ב בפנים כנגד פנים נאלץ להעמיד כאן באופן כזה שמצד אחד יש נגיעה אבל מצד שני אין נגיעה של ערוות בן הזוג אלא רק נגיעת בשר בבשר.

ונראה שיש בכך דוחק כי בפנים כנגד פנים היה ברור לגמרא שיש מגע של ערווה ולכן אסרנו (כפי שהתבאר בראשונים שהאיסור בפנים כנגד פנים הוא לא חידוש של הסוגיה אלא זה דין שנסמך על דף כ”ה: לגבי עקבו נוגע בערווה). וא”כ גם בפנים כנגד אחור משמע שמבחינה מציאותית ודאי שיהיה מגע, וא”כ איך הסתמא דמילתא באחד שהחזיר פניו הפך להיות שאין מגע ערוות חברו בו.

וביותר קשה דבר אחר, שאם אכן אין חידוש בענין של פנים כנגד פנים כפי שהתבאר, נמצא שלפי המתירים באיש עם אשתו להחזיר פנים ולקרוא אין בעצם שום חידוש בענייננו. כי בפנים כנגד פנים זה אסור מצד מגע בערוות חברו ובאחור כנגד אחור מותר כי מהיכי תיתי לאסור. ואף שאסרנו מגע עגבות בסתם שניים, באיש ואשתו הגמרא אומרת שאין חשש כזה וא”כ החידוש הוא רק שלא אומרים את האיסור שיש בשניים אחרים.

וא”כ קשה, מנין הגיע בבעל ואשתו האיסור של זה שפונה כלפי אחורי בן זוגו לקרוא. והרי אם מעמידים שאין ערוותו נוגעת בזה שהסתובב וזה רק מגע בשר בבשר צריך להיות מותר כמו עגבות בעגבות [וגם זה לפי המ”ב לא קשה, אך לדידן קשה]. וזה ברור שהגר”א התכוון לאסור על זה שלא החזיר פניו לקרוא, שהרי הראיה שלו מלשון הגמרא היתה מזה שכתוב על כל אחד בפני עצמו זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא, אז עכ”פ לא מספיק שאחד יחזיר כדי שגם השני יקרא.

ה.

ונראה לומר, שכל הענין של עקבו נוגע בערווה נאמר בגמרא על עקב וערוות עצמו. והבנו ע”פ דברי הראשונים הנ”ל שלגמרא פשיטא שגם בנוגע באחר שייך אותו דין שהרי כך הסבירו את הפשטות בגמרא שאסור פנים כנגד פנים. אך יש לחלק בזה בין ערוותו נוגעת בבשר חברו לבין ערוות חברו נוגעת בבשרו. שייתכן לומר שכל מה שנאסר בפשטות בגמרא אצלנו זה ערוותו נוגעת בבשר חברו (וכמובן זה נכון לגבי שני הצדדים ששוכבים פנים כנגד פנים), וייתכן שזה נאסר אפילו מק”ו מערוות עצמו שהרי בסופו של דבר האיסור שנגיעת ערווה בנוי על חשש הרהור ובודאי שיש סברא לומר שנגיעת הערווה בגוף אחר יביא להרהור לא פחות מנגיעת ערוותו בגופו.

אבל ערוות חברו נוגעת בגופו לא נאמר בפירוש שאסור ולכאורה אין לזה מקור ברור מהסוגיה. ומי שמחדש זאת זה הטור בסי’ ע”ד [וצ”ע מנין לקח המחצית השקל למג”א בס”ק ט’ שזה חידוש של הראב”ד], והב”י כתב עליו שזה נלמד מק”ו ממגע עגבות זה בזה (כלומר על אף שעגבות אין בהן משום ערווה). וא”כ י”ל שאין לך בו אלא חידושו כלומר לאסור דווקא במקום שיש את המקור הזה ללמוד בק”ו, אבל באיש ואשתו לפי המתירים לקרוא בהחזרת פנים ובמגע ערווה אין מקור לאסור כה”ג.

ויש לתמוך זאת מטעם הדין, שהתוס’ כתבו (ב-כ”ה: ד”ה והלכתא) שהטעם שאסור במגע של עקבו בערוותו הוא שמא ייגע בידו בערוותו (והכוונה היא שכך יגיע להרהור כמש”כ בב”י ב-ע”ד ובשאר פוסקים). וייתכן מאוד לומר שהסברא הזו נכונה דווקא בערוות עצמו שנוגעת, ואפילו שנוגעת בחברו, כי סו”ס יש חשש שיבוא לגעת בידיו בערוותו. מה שאין כן בערוות חברו נוגעת בו מסתמא אין לחשוש שמא ייגע בערוות חברו, ולחשוש שמא יבוא לגעת בעצמו בערוותו שלו נראה רחוק. 

ולפי”ז אפשר לבאר את הרמב”ם שמדובר באמת שאחד מחזיר פניו וערוות השני נוגעת בו, ודלא כמו שכתב המ”ב. ובכל זאת מותר כי מדובר באיש ואשתו. ובזה יש חילוק בין זה שהחזיר פניו לזה שלא החזיר. כי בן הזוג שהחזיר פניו ערוותו לא נוגעת בערוות חברו אלא רק ערוות חברו נוגעת בו ואין לנו מקור לאסור כה”ג באיש ואשתו. ואילו בן הזוג שלא החזיר פניו נוגע בערוותו בגופו של חברו וזה ודאי אסור גם באיש ואשתו כמו שהגמרא אסרה גם בהם קריאה בפנים אל פנים.         

וצריך להדגיש שמה שאנחנו אוסרים לפי”ז בשניים זרים שאינם איש ואשתו לקרוא כשאחד מחזיר פניו והשני לא, הוא לא מצד נגיעת ערוות חברו בו, אלא מצד נגיעת בשר שאסורה בכל החלק של מתניהם ולמטה. ולמעשה יצא שהדין כאן דלא כטור, כי לפי הטור יצא דין חדש שאסור לגעת בערוות חברו וזה גם אם טלית מפסקת והוא שולח את אחד מאיבריו מעבר לטלית. אך לפי הסבר הב”י ולפי מה שהוספנו יוצא שזה רק חלק מדין שניים ששוכבים וזה דווקא בלי הפסק טלית.

ולפי”ז מה שהגמרא הקשתה על ההיתר של נגיעת עגבות צ”ל שההו”א היתה שעגבות זה ערווה ולכן מצד ערוותו (העגבות) שנוגעת בגוף חברו יהיה אסור. ואף שכאן פחות שייך הענין של שמא יבוא לגעת ולהרהר צ”ל שיש כאן כמין לא פלוג במה שנקרא ערווה, לפי ההו”א. לאפוקי פירוש פשוט יותר שהיה אפשר לומר לולא הנ”ל, שנגיעת ערוות חברו בו גורמת הרהור מצד עצמה וגם נגיעת ערוות חברו יכולה לגרום לכזה הרהור. ויש לתמוך את הפירוש שכתבנו מצד שהגמרא דנה בשאלה עקרונית האם עגבות יש בהן משום ערווה או לא ומוכיחה מדין גילוי ערווה. אך אם הכול תלוי בהרהור צריך לדון בזה מצד עצמו האם יש בהם הרהור או לא, ולאסור גם אם אינם ערווה, או להיפך להתיר גם אם שם ערווה עליהם.

ובדעת הרא”ה שמצריך החזרת פני שניהם דווקא גם באיש ואשתו, ויוצא שגם לזה שהחזיר פניו אסור לקרוא כל זמן שהשני לא החזיר פניו, נסביר שהוא באמת סובר שיש דין שלא ייגע עקבו בבשר חברו. ואולי סובר שזה ק”ו מנגיעת עקבו בערוות עצמו. ועכ”פ יצא שגם נגיעת עקבו בערוות חברו אסור, וגם נגיעת ערוותו בעקב חברו אסור (כדי לפרנס למה גם לזה שלא החזיר פניו אסור לקרוא).

ו.

אלא שכל זה יכול להיות נכון בדעת הרמב”ם שאין בדבריו מה שסותר לזה, ונראה שכל זה פירוש נכון וסביר בדבריו, ומתרץ את הקושיות שהקשנו, וכן בדעת הרא”ה ייתכן לפרש כפי שפירשנו בו.

אבל בדעת הגר”א עצמו אי אפשר לומר כך, וכן נראה שא”א לומר כן (כלומר כמו שביארנו ברא”ה) בדעת מג”א. שהרי הבאנו שהטור חידש את הענין שאסור שערוות חברו תיגע בערוותו, ושהב”י אמר שהמקור הוא ק”ו משניים ששוכבים שלא תועיל גם החזרת פנים. ואמרנו שאם זה המקור הרי שיצא בעצם שאין כוונת הטור לחדש דין נגיעת ערווה אלא דווקא במצב שאסור מצד שניים ששוכבים. אלא שעל זה מקשה מג”א (ע”ד, ט’) שא”כ אין בכלל צורך לומר את הדין של הטור שאין בו בעצם דבר מיוחד לערווה. ואומר מג”א שהטור בא לרבות איסור נגיעה בערווה גם באופן שהיה מותר מצד שניים ששוכבים (והכוונה היא באופן שיש הפסקת טלית, למרות שמג”א לא מזכיר זאת בפירוש). אלא שהוא לא כותב מקור לדבר. והגאון כותב שם מקור, והמקור הוא מאיסור קריאה בשניים ששוכבים שפנים כנגד פנים. כלומר מזה שבאופן זה בכלל לא היתה הו”א שיהיה מותר, וה”ה שניתן להוכיח על אותה דרך מהמסקנה לגבי איש ואשתו שגם כשמתירים זה דווקא בהחזרת פנים].   

ועיין עוד בפמ”ג שם שכתב ביותר מזה, שהדין הזה של עקבו נוגע בערוות חברו הוא כל כך פשוט עד שאין בו מחלוקת, והוא לא תלוי בדין של דף כ”ה:, אלא שם חולקים על עקבו נוגע בערוות עצמו ושם יש מי שמקל. אך כאן בנגיעה בערוות חברו זה עצמו גורם להרהור (כלומר ולא צריך להגיע לסברא של תוס’ שזו גזרה אטו ידיו נוגעות, כך נראה).

וכעת נפל פיתא בבירא, כי לא רק שהגר”א אומר כאן מקור מפורש לאיסור של נגיעת גופו בערוות חברו שאיננו תלוי במסקנה לאיסור בשניים ששוכבים, אלא שעוד מחוזק הדבר שלפי הגר”א אין חידוש בסוגיה בשניים ששוכבים פנים לנגד פנים אלא זה דין שבנוי על נגיעת גוף בערווה (כפי שהבאנו מרש”י וריטב”א ורא”ה). וא”כ בודאי שצודק המ”ב עכ”פ בדעת הגר”א שחייבים להסביר שזה שהחזיר פניו יכול לקרוא דווקא בגלל שאין ערוות בן זוגו נוגעת בו (ומ”מ צריך לדחוק שבשר בן זוגו נוגע בו כי אל”כ פשיטא שמותר ואין זה בכלל הסוגיה, כנ”ל).

ועכשיו חוזרת הקושיה הנ”ל, מנין הגיע החידוש הזה של איסור הקריאה של זה שלא החזיר פניו. והרי אין נגיעת ערווה, ובשניהם מחזירים פנים מותר אפילו שיש נגיעת עגבות, וא”כ למה שייאסר. וגם על מג”א זה קשה, כי מזה שהגר”א בא לחלוק על המג”א בזה משמע כמובן שהבין שהמג”א מדבר באותו ציור כמו שהוא מדבר. וא”כ המג”א אוסר גם על זה שהחזיר פניו לקרוא גם בלי נגיעת ערוותו של השני בו. וא”כ מנין הגיע האיסור.

ולפי המג”א ייתכן שיש לומר שבאמת חולק על הראשונים וסובר שפנים כנגד פנים אסור מסברא חדשה של הסוגיה שלנו בדיני הרהור, ולא מצד דיני עקבו נוגע בערווה. ונוסיף ונסביר לפי זה שלא רק פנים כנגד פנים אסור אלא גם כאחד החזיר פניו כיוון שהשני לא החזיר, וזה שהחזיר יודע שזה שלא החזיר מסתכל עליו, לא יצאנו מכלל הרהור גם של זה שהחזיר פניו ואסור לשניהם לקרוא.

אך לפי הגר”א אנחנו עדין נבוכים, כי אם האיסור בפנים כנגד פנים לפיו הוא איסור חדש של הרהור איך הביא מכאן ראיה לאיסור נגיעת עקבו בערוות חברו. ואם זה אסור מצד נגיעה זו, מנין לאסור באופן שאין את הנגיעה הזו כגון שהשני החזיר פניו.

והבנתי מהדמשק אליעזר שבא ליישב זאת (בסי’ ע”ד) בחילוק שבין איש לאישה, כלומר שבאמת מדובר שיש נגיעת ערוותה בגופו כשהוא מחזיר פניו (ודלא כמ”ב) אבל זה לא אוסר, כי רק נגיעת ערוות איש בגוף אחר אוסרת ולא נגיעת ערוות אישה. אך נגיעת ערוות אישה בגוף אחר כן אוסרת עכ”פ לה לקרוא. וא”כ בסי’ ע”ג מדובר דווקא על האיש שמחזיר פניו וקורא ולאישה ייאסר. ואילו בסי’ ע”ד הראיה של הגר”א לנגיעת ערוות חברו בו עוסקת דווקא בנגיעת איבר האיש.

ובאמת שאלו דברי נביאות ומנין לחלק חילוקים כאלה. ואף שבסברא היה אפשר קצת לבאר שנגיעת איבר האישה בגוף אחר פחות מורגשת ופחות מביאה להרהור, מ”מ גם יש סברא לאידך גיסא שנגיעה בערוות אישה יותר גורמת הרהור מנגיעה בערוות איש. ואי אפשר לחלק כאלה חילוקים בלי ראיה, והגר”א ודאי לא רמז לחילוק כזה ולא הביא לכך ראיה.

אבל באמת שלא רק שאין לכך ראיה אלא נראה שיש ראיה לסתור חילוק זה. שהרי הלשון שממנה הוכיח הגר”א שאפשר שאחד יחזיר פניו ויקרא היא מלשון הגמרא זה מחזיר פניו וכו’ שמדובר בלשון יחיד. והנה בברייתא שרב יוסף מעמיד שעוסקת באיש ואישה ושמתירה לקרוא בהחזרת פנים כתוב זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא. כלומר גם על האישה כתוב שיכולה להחזיר פניה ולקרוא אף שערוות האיש נוגעת בה.

ואולי לחומר הקושיה צריך לדחוק שבאמת לפי הגר”א אם אחד מחזיר פניו כך שאין עוד נגיעת ערווה יהיה מותר גם לזה שלא החזיר פניו לקרוא. ומה שכתוב בגמרא על שניהם זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא נדחוק שזה לאו דווקא והכוונה או זה מחזיר או זה מחזיר. אבל באמת אם כבר יחזיר פניו יהיה מותר גם לשני. והוא דוחק גדול כמובן, וצ”ע עוד.