א.

הגמרא בדף כ”ד. אומרת: אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא אמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו ולקריאת שמע אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר גלי שוק עברי נהרות וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים.

ויש לשאול האם טפח באישה הוא דין דאורייתא או דרבנן. כמו כן יש לשאול האם שיעור טפח הוא רק באשתו, ובאישה אחרת אסור גם פחות מטפח, או שגם באישה אחרת השיעור הוא טפח. עוד יש לשאול האם הדינים של קול ושער נוגעים להלכה הזו של דברים שבקדושה, שאסור לקרוא תוך כדי שמיעת קול או הבטה בשער, או רק לענייני קרבה לעריות. שאלה נוספת, איזה חלקים בגוף האישה נכללים באיסור טפח באישה.  

והנה לגבי השאלה הראשונה נראה פשוט בפוסקים שהדין הוא דרבנן. הרשב”א בחידושיו בדף כ”ד. כותב על שוק באישה ערווה ז”ל ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור עכ”ל. הרי שמפרש שהטעם שאסור הוא מצד הרהור, וזה ענין דרבנן ולא דאורייתא שהוא משום קדושה של ולא יראה בך ערוות דבר ולא קשור להרהור (וכן אסור אל מול ערוות גבר). וכן מובא בפנים מאירות א’, ע”ד, וכן מובא בפשטות בפמ”ג בתחילת סי’ ע”ה (א”א או א’ ועוד מקומות), וכך בלבוש ובמ”ב.

והח”א (כלל ד’ בנשמת אדם) מסתפק בזה, ואומר שהספק הוא בטפח, אבל בפחות מטפח, לאוסרים בזה באישה אחרת (הג”מ) זה ודאי דרבנן, כי איך ייתכן שמדאורייתא לאחד זה יהיה ערווה ולאחר לא.

ולגבי החילוק בין אישה אחרת לאשתו, כפי שציינו הג”מ סוברים שבאישה אחרת אסור גם בפחות מטפח, כי הגמרא אומרת באשתו ולק”ש, ומשמע שבאישה אחרת יש להחמיר יותר. וכן הרמ”א פוסק שיטה זו בתור י”א. והגאון מביא שגירסת הרא”ש בגמרא היא לא קשיא הא באחרת והא באשתו, וזה מקור לחילוק דין בין אחרת לאשתו (אבל באמת גם לגרסתנו יש מקום לומר כהג”מ). ורוה”פ לא סוברים חילוק זה, אלא שכוונת הגמרא היא שאפילו באשתו אסור, ושם לא שייך הענין של הסתכלות אסורה אלא רק לענין ק”ש. אבל באמת גם באישה אחרת אסור לפי אותם גדרים. 

ולגבי השאלה השלישית נחלקו הרא”ש וראשונים אחרים, שלפי הרא”ש קול באישה לא נאמר לגבי דברים שבקדושה אלא רק לענין קרבה לעריות, ולפי כמה ראשונים גם זה נאמר לגבי דברים שבקדושה – כך דעת רבנו יונה והמרדכי בשם רה”ג ועוד. והב”י הביא בשם הרמב”ם שגם קול וגם שער נאמרו רק לענין קרבה לעריות (ומביאם הרמב”ם כאיסור דרבנן של קרבה לעריות בפכ”א מהלכות איסורי ביאה הל’ ב’), אך בהלכות ק”ש הרמב”ם לא מביא זאת.

[ובדעת הרא”ש צ”ע מה ראה לחלק בין שער לקול, שהרי בשניהם לא נזכרה לשון ערווה בפסוקים שהגמרא מביאה. וכנראה זה פשוט לו בסברא שיש כאן גזרה דרבנן דומיא דדאורייתא, והדאורייתא זה בדבר שרואים בעין – ולא יראה בך ערוות דבר, וה”ה בדרבנן דווקא בגוף או בשער אבל שמיעה זה ענין אחר והוא שייך רק לאיסור קרבה לעריות]

ולגבי השאלה איזה חלקים בגוף כלולים באיסור נראה שמוסכם בפוסקים כמו שמביא הב”י בשם הרשב”א, שחלקים בגוף שהיו אמורים להיות מכוסים ונתגלו אסור לקרוא כנגדם. אבל חלקים כמו פניה וידיה שהם מגולים בדין – מותר לקרוא כנגדם.

ב.

וז”ל הרמב”ם (פ”ג הט”ז): כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו אפילו כותי או קטן לא יקרא כנגד ערותן אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת הואיל והוא רואה אותה אסור לקרות עד שיחזיר פניו, וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה עכ”ל. כך היא הגרסה בדפוסים, אבל במהדורת פרנקל הגרסה היא: ואפילו אשתו אם היה מגולה וכו’.

פשט הלשון של הרמב”ם (לפי גרסת פרנקל) מורה על כך שיש הבדל בין אישה אחרת ששם הרמב”ם לא נותן שיעור לאיסור לבין אשתו ששם האיסור בטפח. וכן כתב הלח”מ בדעת הרמב”ם, וזה נראה מוכרח [ולבד שכך כתוב בכת”י, ההיגיון אומר שיש טעות בגרסאות הישנות כי הרמב”ם מתחיל משפט חדש במילים ואם היה מגולה טפח ובעצם לא מוסיף דין חדש אלא רק נותן את השיעור של הדין הקודם. וא”כ היה צריך לשלב את השיעור במשפט הקודם ולא להתחיל בניסוח של דין חדש. אך לגרסה ‘אם היה מגולה’ מובן היטב שבמילים אפילו אשתו מתחיל דין חדש, ובאמת יש כאן הבדל דיני ביחס לאישה אחרת].

עוד יש לדקדק ממקום שבאנו שיש הבדל דיני נוסף בין אשתו לאישה אחרת, והוא שבאשתו הרמב”ם כותב אם היה מגולה טפח, ובאישה אחרת לא כתב זאת אלא סתם שכל גוף האישה ערווה. ונראה מזה שכנגד אישה אחרת אסור לקרוא אפילו כנגד מקום מגולה שבה כמו פניה וידיה. ורק באשתו אסור כנגד מקום שהיה אמור להיות מכוסה וכעת התגלה.  

את דעת הרמב”ם לגבי זה שקול ושער אינם כלולים באיסור שלפנינו הבאנו כבר קודם.

ולגבי השאלה האם האיסור הוא מדרבנן או מדאורייתא, נראה בפשט לשון הרמב”ם שקריאה כנגד אישה אחרת זה דאורייתא, שכן בהמשך להגדרת האיסור שלא להסתכל בערווה הוא אומר שכל גוף האישה ערווה, ומשמע בפשטות שזה מגדיר את הערווה מהפסוק ולא יראה בך ערוות דבר. מצד שני האיסור באשתו נראה באופן ברור שהוא דרבנן כי אם יש חילוק בין טפח לפחות מטפח צריך להבין מנין הגיע הגדר של טפח בדאורייתא. והן אמת שנקודה זו היא הוכחה לכך שהדין הוא דרבנן בלי קשר לרמב”ם, אבל ברמב”ם זה עוד יותר מתחזק מזה שאנחנו מוצאים גדר של דאורייתא בלי הגבלה של טפח, וא”כ המקום שבו יש הגדרה של טפח הוא ודאי דרבנן.

ויצא מזה בדעת הרמב”ם הפוך מהח”א, שהח”א הסתפק על טפח ועל פחות מטפח אמר שהוא ודאי דרבנן, ואילו אנחנו רואים ברמב”ם שהפחות מטפח דווקא הוא דאורייתא והוא חמור יותר מהטפח.

ומה ששאל הח”א איך ייתכן שלאחד זה אסור מדאורייתא ולאחר מותר לא ברור מה קשה בזה, שאם הגדרת האיסור היא ערווה צריך לראות האם אותה אישה היא ערווה כלפי הקורא או לא.

[ועיין בב”ח בתחילת ע”ה שאומר שהטעם שאסור דווקא בטפח הוא שמקום התורפה לא הוי פחות מטפח. וחוץ מזה שלא ברור מנין למד את הגדר הזה, לא ברור גם מה מרוויח בטעם הזה. שאם לתת טעם לגזרה של חז”ל למה הגבילו דווקא לטפח לכאורה אין בכלל צורך בטעם הזה שהרי מן הסתם חז”ל מגדירים את הגזרה שלהם באיזה גבול וזה הגיוני מאוד שהגבול בנידון שלנו יהיה טפח. והטעם שמקום התורפה לא פחות מטפח גם לא מסביר את ההיגיון בטפח בנידון שלנו כי הטעם לגזרה דרבנן הוא הרהור ואם צריך לבחון מתי יש הרהור אין ללמוד את זה מהגודל של מקום התורפה. ואם לומר שזה גדר דאורייתא מכוח ההגדרה הזו זה ודאי קשה כי ודאי שלקרוא מול ערווה עצמה אסור גם בלי טפח, וגם כנגד חלק מהערווה אסור]  

ג.

ונראה שהרמב”ם למד את הגמרא כך, שהגמרא מתחילה שאלה מה הנ”מ בטפח באישה ערווה, כי לא כתוב כאן שזה דווקא לק”ש. ואם להסתכל בערווה, אומרת הגמרא שגם בפחות מטפח. ואז הגמרא אומרת שנ”מ לאשתו ולק”ש, ומסתבר שהאיסור באשתו שמוגבל לטפח הוא דרבנן כי אם דאורייתא לא מובן מנין הגיע הגדר של טפח. וגם לא מובן איפה דבר כזה כתוב בתורה. ומהגמרא עצמה ברור שיש חילוק בין אשתו לאחרת כמו שדייקו בהג”מ (וכ”ש אם גרס כגרסת הרא”ש כפי שהביא הגר”א), ולכן המסקנה היא שבאישה אחרת גם פחות מטפח אסור לק”ש. אלא שהרמב”ם הבין שאין כאן שתי גזרות שונות של חז”ל, טפח באשתו ולק”ש, ופחות מטפח באישה אחרת. גם כי זה לא סביר, למה שחז”ל יגזרו שתי גזרות שונות קרובות עם גדרים שונים. וגם הגזרה של כנגד אישה אחרת לא כתובה בפירוש אלא רק רמוזה. ולמה רבי יצחק לא אמר מעיקרא (למסקנה, שהוא מדבר על ק”ש) את החילוק בין אישה אחרת לאשתו.  

ומזה מובן שהדין של ק”ש כנגד אישה אחרת הוא דאורייתא. והמקור הוא להגדיר את המילה ערווה שבפסוק ולא יראה בך ערוות דבר לא רק על מקום התורפה ממש אלא על כל גוף האישה, כלשון הרמב”ם שכל גוף האישה ערווה. והלשון ערווה סובל את שני הדברים, ערווה ממש (ובזה אין חילוק בין גבר לאישה), ושאר הגוף שבזה נכון לקרוא ערווה רק לגוף של אישה. ומהגמרא מובן שחז”ל פירשו שאישה שהיא לא ערווה עליו כמו אשתו לא נכללת בפסוק, אלא נאסרת רק בגזרה מדרבנן.

השתא דאתינן להכי הסיק הרמב”ם שבאישה אחרת גם כנגד אצבע קטנה אסור לקרוא, וגם כנגד פניה וידיה, שהרי כמו שהגמרא אמרה בשלב הקודם (לפני שידענו שדין טפח באישה עוסק בק”ש) אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה וזאת כיוון שהיא חלק מגוף האישה שכולו ערווה, כך גם לענין ק”ש אם הדין כאן דאורייתא ותלוי בהגדרת המושג ערווה מהיכא תיתי לחלק בין מקום מכוסה שהתגלה למקום גלוי לחלוטין. 

ולגבי הדרבנן של טפח באשתו, הרמב”ם למד כמו ראשונים אחרים (הרשב”א ועוד) שדווקא במקום כמו שוק שאמור להיות מכוסה והתגלה אסרו, כי אל”כ למה הזכירו דווקא שוק (אבל באישה אחרת זה לא שייך מ”מ, וכנ”ל). ולכן כתב אם היה מגולה טפח מגופה, למעט מקום שאמור להיות גלוי.

עוד נראה מכל זה שגם נשים אחרות שאינן ערווה לאדם כגון פנויה שאיננה נידה ייכללו בגזרה דרבנן ולא בדאורייתא של אישה אחרת.

ד.

ויש להבין על פי שיטת הרמב”ם הזו שאינה דומה הגזרה דרבנן של טפח באישה לפי שאר הראשונים לגזרה דרבנן לפי הרמב”ם. כי לפי שאר ראשונים שכל הענין של טפח הוא דרבנן, גם באישה אחרת, מובן היטב שאם נחפש טעם לגזרה הדבר הסביר ביותר הוא משום הרהור. אבל לפי הרמב”ם שדין קריאה מול גוף אישה אחרת הוא דאורייתא ההסבר הפשוט לגזרה של טפח באשתו הוא גזרה אטו אישה אחרת. ולבד שזה מסתבר והיא גזרה קרובה, יש להוכיח כך עוד מזה שאם הטעם הוא הרהור הרי שהטעם שייך בעיקר באישה אחרת ופחות באשתו. ואיך נגיד שכל הגזרה היא דווקא באשתו והטעם הוא משום הרהור. לכן נראה שאם כבר יש איסור דאורייתא על אישה אחרת (ושם לא צריך את הטעם של הרהור) וגזרו על אשתו – זו גזרה אטו אישה אחרת.

ואף שיש הבדל בגדרי הגזרה באשתו ביחס לגדר הדאורייתא באישה אחרת, אין זו קושיה וייתכן שחז”ל יקלו יותר בדרבנן מאשר בדאורייתא ולא יגזרו לפי אותם גדרים בדיוק. וגם סביר שיעשו בכך הבדל כי אדם הרבה פעמים אומר דברים שבקדושה כשאשתו לפניו (כגון קידוש ועוד) ולא רצו לאסור גם כשהאישה לבושה בצניעות. ומהאי טעמא לא אסרו בפחות מטפח כי אשתו מצויה לפניו וייתכן שהבגד יזוז מעט ממקומו ולא רצו לאסור יותר מדי.

וכיוון שהגזרה היא אטו הדאורייתא, למד הרמב”ם שדין קול באישה לא שייך לנושא שלנו כי בדאורייתא באישה אחרת אין הגדרה של ערווה בקול, ובכלל לא שייך ללמוד את ענין הקול כאשר הדאורייתא נלמד מלא יראה בך, שראיה אסורה ושמיעה לא כתובה כאן. והדין של קול השתרבב לגמרא שלנו בדרך אגב ומקומו בהלכות איסורי ביאה.  

אלא שלגבי שער באמת היה מקום להגדיר אותו כדאורייתא באישה אחרת וה”ה לאסור אותו באשתו מדרבנן. אלא שהרמב”ם למד דבר הלמד מעניינו שכיוון ששער הוזכר בגמרא אחרי קול שבו כבר עברנו לדבר לענין קרבה לעריות, מסתבר שזו כוונת הגמרא גם לגבי שער. וצ”ל ששער הוא דבר חיצוני לאישה ולכן לא נכלל בכלל הגוף שלה שקרוי ערווה ולכן כלול בפסוק ולא יראה בך ערוות דבר. ונראה שה”ה לגבי ציפורניים לפי זה, שלא ייחשבו מכלל הגוף ויהיה מותר לקרוא כנגדם באישה אחרת במקרה שרק הן חשופות בלי האצבעות.

ה.

ועיין בנ”א הנ”ל שאומר שנ”מ בשאלה שהסתפק בה האם טפח באישה דאורייתא או דרבנן היא השאלה האם מותר לקרוא כנגדה בעצימת עיניים. והטעם שזה נ”מ הוא שאם האיסור הוא משום קדושה י”ל שאסור כנגד גם אם לא רואה בפועל, אך אם האיסור הוא רק משום הרהור מסתבר שתועיל עצימת עיניים. וכן דעת הפמ”ג (סי’ ע”ה בסוף אות ב’ במשבצות זהב) שתועיל עצימת עיניים, מתוך שברור לו שהאיסור כאן רק דרבנן ומשום הרהור [ומה שכתב שם הפמ”ג כראיה לכך: “והעד דיושבת וקוצה חלתה” הוא תימה].

אמנם גם מי שסובר שהטעם הוא משום הרהור לא בהכרח יקל כפמ”ג וח”א, עיין בגר”א בסעיף א’ שרואים שסובר שלא תועיל עצימת עיניים מול טפח באישה, וצ”ע האם דעת הגאון שטפח זה דאורייתא. כי הוא לא כתב דבר כזה, וכבר כתבנו שצ”ע מנין יגיע גדר של טפח בדאורייתא. ובכל אופן הבה”ל מביא אותו, ובמ”ב סובר בפשיטות ובלי להביא חולק שטפח אסור משום הרהור. כך שנראה עכ”פ שדעת המ”ב היא שניתן לאסור טפח גם בעצימת עיניים הגם שאסור רק משום הרהור.

ואומר הנ”א שמהרמב”ם יש להוכיח שמותר לקרוא מול טפח באישה בעצימת עיניים, שכן הלשון של הרמב”ם היא: וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא. ודייק הוא שכתוב שלא יסתכל, ולא כתוב שיחזיר פניו כמו ברישא לגבי ערווה גמורה, ואם עוצם עיניים הוא לא מסתכל.

וכיוון שהתבאר אצלנו בבירור לעיל בסימן י”א (אות ג’-ד’) שלדעת הרמב”ם אסור לקרוא כנגד ערווה גמורה גם בעצימת עיניים עד שיסתובב לכיוון אחר, נמצא שהפסוק ולא יראה בך ערוות דבר לא הולך דווקא על ראיה בפועל אלא על הימצאות כנגד ערווה. ואם גם קריאה כנגד חלק אחר בגוף אישה (שאיננה אשתו) כלולה בפסוק כי גם היא ערווה (כמו שביארנו), הרי שגם בקריאה כזו יהיה בודאי יהיה אסור לקרוא לפי הרמב”ם גם בעצימת עיניים או בהסטת המבט עד שיסתובב לגמרי (‘יחזיר פניו’ בלשון הרמב”ם).

ואת הדקדוק של הח”א יש לדחות שמש”כ להסתכל הוא לאו דווקא והכוונה לקריאה כנגד. ולמעשה אנחנו מוכרחים לדחות את הדקדוק הלשוני שלו גם בלי קשר למה שיוצא מוכרח מדברינו, כי צריך לשים לב ללשון הרמב”ם בכל ההלכה. בבבא הראשונה הרמב”ם כתב: כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו אפילו כותי או קטן לא יקרא כנגד ערותן אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת הואיל והוא רואה אותה אסור לקרות עד שיחזיר פניו. כלומר רואים כאן שהלשון כנגד משמעותה היא ‘מול’, וההיפך של זה הוא החזרת פנים שאז הערווה כבר לא כנגדו. בבבא הבאה לגבי גוף אישה שאיננה אשתו הרמב”ם כותב: וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא. ואז בבבא האחרונה לגבי אשתו כותב: ואפילו אשתו אם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה.

אז רואים שבבבא האחרונה לגבי אשתו הרמב”ם חוזר לניסוח של ‘לא יקרא כנגדה’, וכבר הראנו שההיפך של לא יקרא כנגדה הוא דווקא החזרת פנים כמו שרואים בבבא הראשונה ושלכן לא תועיל עצימת עיניים. א”כ, כיוון שלפי דקדוק לשון הרמב”ם באשתו לא תועיל עצימת עיניים כ”ש שאל מול אישה אחרת לא תועיל עצימת עיניים. ולכן ע”כ לומר שמש”כ לא יסתכל הוא לאו דווקא.

ומדוע הרמב”ם באמת השתמש במילה יסתכל בהקשר של אישה אחרת ולא כתב שלא יקרא כנגדה, זה באמת צ”ע. ואולי רצה לרמוז בלשונו לדין של כל המסתכל באצבע קטנה של אישה כאילו מסתכל במקום התורף, ובכך לרמוז לנו שהדין הזה של אישה אחרת מוגדר לפי מה שנחשב ערווה בענין קרבה לעריות והוא כל הגוף. ואולי היתה לו סיבה אחרת או שסתם לא דקדק בלשון ולא חשב שתצא מזה חורבה. ועכ”פ אנחנו רואים שחייבים לומר שהלשון לאו דווקא כפי שהתבאר מדקדוק לשון הסיפא.   

ועל פי מה שביארנו שלפי הרמב”ם הגזרה של טפח באשתו היא לא משום הרהור אלא משום שמא יקרא כנגד אישה אחרת, מסתבר מאוד שיגזרו גם בעצימת עיניים דומיא דהדין של אישה אחרת, ולכן מובן מאוד מה שהרמב”ם אוסר גם בדין דרבנן של אשתו לקרוא כנגדה כלומר אפילו בעצימת עיניים. 

ו.

ויש שרצו לפרש שהבבא על ערוות אישה אחרת עוסקת דווקא בהסתכלות של הרהור אסור, וזה מה שמגדיר את האיסור שם ולכן אסור גם במקומות המגולים שבה. עיין כך בערוך השולחן (ע”ה, א’) [אלא שהוא לא מחלק בין אשתו לאחרת בדעת הרמב”ם], ובדומה לכך באג”מ או”ח ד’, ט”ו ד”ה ועיין ברמב”ם).

ונראה שאי אפשר כלל לפרש כך, כי א”כ האיסור הוא איסור עצמי של הרהור ולא שייך להלכות ק”ש. ואמנם הערוה”ש אומר שזה גם באשתו ולכן עכ”פ באשתו יש חידוש מצד ק”ש, אבל כבר כתבנו שלשון הרמב”ם מורה בבירור שהבבא הלפני אחרונה עוסקת דווקא באישה אחרת (ואולי לפני ערוה”ש היתה גרסת הדפוסים ואם היה מגולה, ולא הגרסה כמו שבפרנקל – אם היה מגולה).

ועוד, שגם לפי דברי ערוה”ש עצמו קשה שסו”ס יש כאן איסור עצמי של קריאת שמע מתוך הרהור, שאיננו קשור להסתכלות, שאל”כ באשתו לפחות היה מותר, וגם אין זה מקום מכוסה, וא”כ צריך להיות שיהיה אסור גם בהרהור בלי הסתכלות – וכמו שאג”מ אומר בפירוש. וא”כ אין מקום לבבא זו בהלכה שלנו שעוסקת כולה בראיית ערווה.  

ועוד קשה מאוד על דרך זו מה שהקדים הרמב”ם לבבא הזו שכל גוף האישה ערווה, וזו הקדמה מיותרת שהרי העיסוק כאן הוא בהסתכלות שמביאה לידי הרהור וזה לא מצריך דווקא שיהיה ערווה (כמו שהבאנו שאג”מ גם כתב בפירוש). ועוד שאשתו (שלפי ערוה”ש כלולה בבבא הזו) איננה ערווה, ובייחוד לא המקומות המגולים שבה.