א.

על דברי המשנה שניתן להתכסות במים ולקרוא, הגמרא (כ”ה:) אומרת:

והרי לבו רואה את הערוה אמר רבי אלעזר ואי תימא רבי אחא בר אבא בר אחא משום רבינו במים עכורין שנו דדמו כארעא סמיכתא שלא יראה לבו ערותו.

תנו רבנן מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא ויש אומרים עוכרן ברגלו ותנא קמא והרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר והרי עקבו רואה את הערוה קסבר עקבו רואה את הערוה מותר.  

וכתב הרמ”א (בסי’ ע”ד סע’ ב’) שאם לבו מעל מפלס המים וערוותו בתוך המים אין בזה דין לבו רואה את הערווה ומותר גם במים צלולים. כלומר המים משמשים כאן כמו חגור שמפריד בין הלב לערווה (בנוסף למה שהם משמשים ככיסוי ערווה לפי רוה”פ שמצריכים כיסוי ערווה בנוסף לחציצה בין הלב לערווה – עיין באריכות בסימן הקודם).

והנה לפי שיטת הריטב”א שהובאה בסימן הקודם (אות א’) הדבר מוכרע שדינו של הרמ”א אמת ומוכרח. שהרי לפי הריטב”א אין דין גילוי ערווה וכל מה שצריך הוא לחצוץ בין עיניו ולבו לבין הערווה. עוד ראינו שם שלפי הריטב”א המים לא משמשים ככיסוי. וא”כ לפי ת”ק שמתיר מצד לבו רואה את הערווה, ומתיר לכן במים צלולים, ברור שהמים מהווים חציצה בין הראש לערווה. וא”כ ודאי ה”ה למ”ד לבו רואה את הערווה אסור, שהמים יועילו לחצוץ.

ולמעשה הדברים כמעט מפורשים בדברי הריטב”א עצמו, שכתב בדף כ”ה: ז”ל ומאי דלא מקשינן מעיניו שרואות את הערוה מפני שכיון שהגוף עומד בתוך המים המים עצמן הן חציצה בין עיניו והערוה ואע”פ שהן צלולין אבל הלב שעומד עם הערוה בתוך המים קשיא ליה עכ”ל. הרי שאם הלב היה מעל המים היה מותר, ופשוט.

אבל לפי פוסקים אחרים צ”ל שהמים מהווים כיסוי ולא רק חציצה. ולפיהם גם אין הכרח לומר שיש דין של עיניו רואות את הערווה הדומה ללבו רואה, כי את דברי ת”ק כאן ובדף כ”ד: (לגבי לחצוץ על צווארו עם טלית) יש לבאר מצד צורך בכיסוי ערווה. וא”כ לא שמענו לפיהם שהמים מהווים חציצה ואפשר ללמוד את הסוגיה כך שבאמת אין משמעות של חציצה על ידי המים. ואף שבדרך כלל כיסוי של הערווה הוא גם חציצה בין הערווה ללב, י”ל שזה דווקא בכיסוי אטום, אבל כיסוי שקוף י”ל שעדין שייך בו לבו רואה את הערווה למרות שאין עוד את הבעיה של גילוי ערווה.

ואדרבה, נראה מפשט הגמרא דלא כדברי הרמ”א, כי עד שהגמרא מקשה והרי לבו רואה את הערווה (ונצרכת להעמיד במים עכורים), שתעמיד שעומד במים באופן שלבו מעל המים ומאי פסקת שלבו בתוך המים. ובשלמא בברייתא הציור הוא שיושב עד צווארו במים ועל זה בא הדין שלבו רואה אסור. אבל במשנה לא כתוב איך מתכסה במים, ומנין לגמרא להקשות כך [ובאמת שגם בברייתא קצת קשה למה היש-אומרים אומרים לעכור ולא מציעים להוציא את הלב מעל המים]. וכן הקשה הפר”ח על הרמ”א (וחלק עליו לדינא).

והגאון מיישב את הקושיה הזו על הרמ”א, שקושיית הגמרא בנויה על מה שהובא שם בגמרא קודם לכן, שהגמרא אמרה שלכאורה מה שכתוב במשנה שצריך להזדרז ולקרוא קודם הנץ החמה הוא דעת רבי אליעזר שק”ש עד הנץ. ודחתה שהמשנה הולכת כדעת ותיקין שהיו מסמיכים ק”ש לתפילה בנץ ולכן יש להזדרז ולגמור ק”ש קודם הנץ. ואומר הגאון, שא”כ כל המטרה היא בעצם התפילה ובתפילה צריך לכסות את לבו (כמש”כ בריש כ”ה.) וא”כ ע”כ שלבו בתוך המים (כלומר וגם אם את הק”ש היה אפשר לקרוא באופן שלבו מחוץ למים עדין הגמרא יכולה לשאול איך מתפלל כשלבו בתוך המים).

עוד הביא הגאון מקורות לרמ”א מזה שהברייתא מציירת את המחלוקת באופן שיושב עד צווארו. ומדוע להדגיש עד צווארו ולא סתם שיושב וערוותו במים. אע”כ שאם הלב היה מעל המים גם ל-י”א היה מותר, ודווקא כשיושב עד צווארו צריך לפיהם לעכור את המים.

וכן מקושיית הגמרא והרי עקבו רואה את הערווה, שלכאורה היא מיותרת אחרי שכבר שאלנו על הלב ואמרנו שת”ק סובר לבו רואה מותר. ואומר הגאון שהכוונה היא להקשות על התנא מדוע צייר את המקרה ככה שלבו רואה (בשביל להשמיע את דברי י”א) והרי היה יכול לצייר שרק הערווה במים, והלב מעל המים, ועדין היתה שייכת המחלוקת בעקבו רואה (ודוחה הגמרא שעקבו רואה גם ל-י”א מותר, וא”כ א”א לצייר כך את המחלוקת). ורואים מזה שיש ציור שעקבו רואה והלב לא רואה גם בלי להעמיד בעכורים, והוא כשלבו מעל המים כנ”ל.

ב.

והנה מה שתירץ הגר”א שהגמרא ידעה להקשות והרי לבו רואה בנוי על מה שהעמדנו כותיקין, תליא באשלי רברבי. כי אמנם שכן דעת תוס’ לגבי עיקר הענין של ותיקין, שהוא להתפלל בנץ, אך ראשונים אחרים חולקים על זה. דעת רבנו יונה שזמן ק”ש לכתחילה עד הנץ בלי קשר לתפילה כותיקין. ודעת הרמב”ם שאמנם הסברא של ותיקין התחילה מהרצון לסמוך גאולה לתפילה, אבל צורת התקנה לפיהם היתה להגדיר לכתחילה סוף זמן לק”ש עד הנץ, גם אם לא בא כעת להתפלל. וכל זה מבואר אצלנו לעיל בסי’ ז’, עיי”ש. ולפי הראשונים החולקים על תוס’ חוזרת הקושיה מנין לגמרא להקשות כך ולא להעמיד באופן שלבו מעל המים.

ויש ליישב לפי שיטות אלה שהענין הוא מציאותי, שאם המים שבו הוא טובל הם עמוקים אז בצורה טבעית הוא שוקע בהם מעל ללבו, ואין לו אפשרות להוציא את לבו מעל המים. מה שאין כן בברייתא (שהגר”א הביא ממנה מקור לרמ”א) אדרבה, כתוב היה יושב במים, אז המים לא עמוקים ואפשרי להוציא את לבו החוצה ולכן ניתן ללמוד את הדין מזה שציירו את המקרה דווקא באופן זה שלבו תוך המים.

וכן על דרך זה יש לדקדק דקדוק נוסף, שבברייתא כתוב עוכרן ברגליו, כלומר הוא יכול במציאות לעכור את המים, וזה דבר שאפשרי רק בכמות מים קטנה. ואילו בתירוץ הגמרא על המשנה כתוב במים עכורים, כלומר מדובר במים עכורים ולא שהוא עוכרם, כי שם מדובר במים עמוקים ומרובים ולכן זה לא מעשי שהוא יעכור אותם ברגליו.     

ג.

אבל מכל מקום ברמב”ם נראה דלא כרמ”א. שהרמב”ם כתב (בפ”ב ה”ז) ז”ל מי שירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא, ולא יתכסה לא במים הרעים שריחן רע ולא במי המשרה ולא במים צלולין מפני שערותו נראית בהן, אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע וקורא במקומו עכ”ל.

הנה הדין שהרמב”ם בא לפסוק כאן הוא דין לבו רואה את הערווה. ובפרק ג’ הלכה י”ז הרמב”ם פסק את הדין הזה כמו שהוא מופיע בברייתא בדף כ”ד: לגבי אדם המכוסה בטלית, ושם כתב שצריך לחצוץ בין הלב לערווה. אך אצלנו הרמב”ם לא כותב את אותו ניסוח של לבו רואה את הערווה, ולא מחלק איפה הלב נמצא אם מעל המים או בתוך המים. עוד יש לציין שהגרסה במהדורת פרנקל היא מפני שערוותו נראית מהן, ולא בהן.

והפשט הוא שהרמב”ם רוצה לציין שכאן במים צלולים אכן הבעיה היא לבו רואה, אבל הבעיה קיימת גם כאשר הלב מעל המים כי כאן לא תעזור החציצה של המים כי המים שקופים וסו”ס הלב רואה דרכם את הערווה. ורק חציצה כמו בגד או סדין שאינם שקופים עוזרים. ולכן לא כתב כאן שלבו רואה כדי שלא תטעה לחשוב שמדובר דווקא כאשר הלב בתוך המים, אלא כתב בסתמא שערוותו נראית מהן (וגם הנוסח בהן יתפרש כך, למרות שהוא פחות מראה את הנקודה בבירור).

והקושיה שהקשו על הרמ”א מדוע הגמרא הקשתה בפשטות והרי לבו רואה את הערווה ולא חילקה בין הלב מעל או מתחת המים, היא המקור של הרמב”ם. וכבר כתבנו לעיל שהרמב”ם לא סובר כתוס’ לגבי ותיקין ושלכן לא אפשרי לתרץ לדעתו כתירוץ הגר”א. ואת התירוץ המציאותי שכתבנו אנחנו כנראה הוא לא סובר, ולכן הוכרח לאסור (מה גם שייתכן ללמוד כזה דין בסברא).

וכן מזה שה-י”א בברייתא מצאו להתיר דווקא באופן שיעכור את המים ולא אמרו היתר פשוט יותר ושמצוי יותר – שישב ולבו חוץ למים.

ולגבי הראיות שהביא הגר”א לרמ”א, הראיה הראשונה היתה זה שהברייתא נקטה היה יושב במים עד צווארו, ולמה נקטו דווקא עד צווארו אם לא לומר שאם המים מתחת לבו שרי גם ל-י”א. יש לדחות שזו רבותא בדעת תנא קמא, שאף שאליבא דהלכתא אין הבדל בין לבו מתחת המים או מעל, בדרך של רבותא אפשר לנקוט זאת שאע”פ שהלב תחת המים מותר לפי ת”ק [ועיין פר”ח שדחה באופן אחר שזה בא לאפוקי שלא יהיה גם עם ראשו בתוך המים, עיי”ש. ונראה שפירושו דחוק ושמש”כ יותר מרווח].

והראיה השניה מזה שהגמרא הוסיפה לשאול והרי עקבו י”ל כמו שכתב הגר”א עצמו בסע’ א’, שיש סברא לומר שהעקב חמור מהלב, וכמו שדקדק כך מרש”י.

ד.

ויש להוסיף עוד ביאור ברמב”ם כדי ליישב מדוע לא הזכיר כאן את המושג לבו רואה את הערווה. ועוד כדי לבאר מדוע בפ”ג הי”ז כתב לגבי השוכב תחת טליתו בלי חגור בלשון זה: אבל לא יחוץ צוארו ויקרא מפני שלבו רואה את הערוה ונמצא כמי שקורא בלא חגורה עכ”ל. וכבר התייחסנו לדברים הללו לעיל בסי’ י”א אות ה’, ושאלנו שהלשון הזו קשה, שהרי הענין הפוך – שכיוון שהוא בלי חגור לבו רואה את הערווה. וביארנו שכוונת הרמב”ם שמי שלא חוצץ בין לבו לערווה הוא כקורא בלי כיסוי ערווה, והראנו שם מלשון זו שחגור בהלכה שם הרמב”ם הוא כיסוי ערווה ולא רק חציצה, עיי”ש. ועדין יש להוסיף בזה ביאור כי היה מספיק לומר שלבו רואה את הערווה וזה אסור, ומה התועלת לדמות זאת לחיסרון אחר שקורא בלי כיסוי ערווה.

ויש לבאר שהרמב”ם התקשה במושג לבו רואה את הערווה, שלכאורה לא שייך לפרשו כפשוטו שהלב רואה, וא”כ מה כוונת חז”ל בזה. והוא הסביר שכוונת חז”ל היא לכך שיש בעצם גילוי ערווה. אלא שגילוי ערווה ממש לפי הרמב”ם הוא לא איסור חדש אלא אותו איסור של ראיית ערווה, שכולל כל שהערווה כנגדו (כפי שהתבאר באריכות לעיל בסי’ י”א). וא”כ אין צורך לאסור מדרבנן גילוי ערווה. אבל יש צורך לאסור באופנים שבהם אין בעיה של עיניו רואות, כגון שיש טלית על גופו או שהערווה בתוך המים. שבאופנים הללו לא נחשב שהערווה כנגד עיניו כי יש דבר החוצץ ביניהם ולא מסתכל להדיא על הערווה.

ובאו חז”ל ואסרו את המצב הזה שבו יש גילוי ערווה באופן שמותר מהתורה. אבל לא קראו לזה גילוי ערווה ממש, כי זה אסור ממילא מצד אחר, כנ”ל. אלא רצו לומר שיש לאסור גילוי ערווה הגם שהערווה מכוסה ביחס לעיניים, כי היא לא מכוסה ביחס ללב. כלומר יש כאן בעיה בכך שהערווה מגולה במידה מסוימת, ביחס ללב שהוא איבר חשוב.

והפתרון לפי זה הוא לא לחצוץ בין הלב לערווה, כי חציצה זה לא פתרון לגילוי ערווה, אלא צריך לכסות את הערווה בפני עצמה. ומה שכתוב לחצוץ עם טליתו זה לא מדין חציצה אלא מדין שאז המקום הופך להיות מכוסה בפני עצמו על ידי הטלית. ולכן לא תועיל חציצה של מפלס המים בין הלב לערווה כי זה בכלל לא שייך ובאנו מצד צורך בכיסוי ולא מצד צורך בחציצה. וכן לא תועיל חציצה כגון חגורה (וכ”ש חיבוק גופו בידיו שהזכירו הפוסקים) שאיננה מכסה את הערווה.

ולכן הגמרא הקשתה והרי לבו רואה את הערווה ולא יעזור כלל לומר שאולי לבו מעל המים. והפתרון הוא רק לעכור את המים כך שיהוו כיסוי ולא חציצה. ואף שגם הלב מכוסה באותו כיסוי אין בכך כלום כי סוף סוף יש כאן הרבה מים עכורים והם מכסים גם את הלב וגם את הערווה. ורק בטלית שמכסה את הלב והערווה יחד יש בעיה כי שם יש גילוי ערווה ביחס ללב.

ובזה יובנו לנו היטב לשונות הרמב”ם. בפרק ב’ ה”ז הרמב”ם לא נזקק להזכיר את המושג לבו רואה את הערווה כי מספיק לומר את העיקר והוא שיש כאן גילוי ערווה שנאסר גם במים. ואף שיש מקום להקשות למה לא נחשב שעיניו רואות ולתרץ שבמים לא נחשב, ושבכל זאת יש דין אחר של לבו רואה, אין לרמב”ם טעם להיכנס לכל זה ולרמוז לשאלה ולתירוץ ומספיק לו לומר את עיקר האיסור שהוא באמת גילוי הערווה. ופשיטא שלא שייך לחלק בין לבו מעל מפלס המים או תחתיו, כנ”ל.

אך בפרק ג’ הי”ז הרמב”ם כן נזקק למושג לבו רואה את הערווה כי שם באמת הגוף בסופו של דבר מכוסה ולכן א”א לומר סתם שיש גילוי ערווה, וצריך להסביר שיש גילוי ערווה ביחס ללבו. והרמב”ם מיד מבאר שהבעייתיות שם היא גילוי ערווה, וזה מה שכותב ונמצא כמי שקורא בלא חגורה, והכוונה היא לגילוי ערווה ולא לחיסרון בחציצה כמו שהוכחנו לעיל בסי’ י”א אות ה’ באריכות.