א.

שיטת תוס’ (י”ז: ד”ה ואינו מברך) ודעימייהו על פי הירושלמי שהפטור של אונן הוא משום כבודו של מת. והנה לשיטה זו הפטור הוא גם איסור, כלומר אין להחמיר ולקיים מצוות כי סו”ס יש כאן פגיעה בכבודו של מת אם האונן מתעסק בעוד דברים חוץ מענייניו של המת.  

ושיטת רש”י (בדיבור הראשון בפרק) שהפטור הוא מצד טרדה של מצווה. ונראה שרש”י הוכרח לכך כי סבר שאם הגמרא לא פרשה את הטעם של הפטור סימן שזה דבר שניתן להבין לבד. והגם שבירושלמי מפורש הטעם כתוס’, מ”מ הבבלי לא סובר זאת כי זה חידוש גדול והיה צריך לאומרו. ולכן רש”י חיפש פטור שאנחנו מכירים כבר.

ואין לומר כאן פטור של עוסק במצווה שהרי פטור גם מברכות קצרות שלפני אכילה. ואם עוצר לאכול ע”כ שאין כאן כרגע עיסוק בענייני המת, ורחוק הדבר שהשניות הספורות של הברכה יגרמו שבפועל ייפגע העיסוק בקבורת המת. אלא ע”כ צריך להגיע לדין של טרדת מצווה שהיא לא בנויה על עיסוק בפועל במצווה אלא על כך שהוא עתיד לקבור, וכעת הוא טרוד. ואת הפטור הזה אנחנו מכירים כבר מהמשנה בפרק שני (ט”ז.) – חתן פטור מק”ש.

ולכן רש”י מדגיש שהפטור הוא פטור, ולא איסור. ואם רוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה, שהוא מתאמץ להסיח דעתו מהטרדה שלו ומקיים את המצווה. לכן רש”י אומר על הברייתא בגמרא: ואינו מברך – אינו צריך לברך, וכן הלאה בדיבורים הבאים. ומשמע שאם רוצה יכול, ומסתבר שאפילו רצוי (ודלא כתוס’ שלפיהם כיוון שהפטור הוא משום כבודו של מת אסור לו להחמיר על עצמו).

ומה שמצאנו בענין טרדת מצווה של בתולה שפוטרת מקריאת שמע ששם לא יחמיר, זה משום ששם קשה לכוון בקריאת שמע ומי שקורה בכל זאת מראה גאווה בעצמו [ובאמת כיום שאנחנו מחזיקים מעצמנו שאיננו מכוונים כראוי חוזר החיוב לקרוא למרות שיש טרדת מצווה כמו שכתבו הפוסקים (עיין תוס’ ד”ה ורב שישא בסוף פרק שני). ועיין עוד בנקודה זו בדעת רש”י לקמן אות ו’].

ב.

ובדף י”ח. הגמרא מקשה שלא רק מי שמתו מוטל לפניו פטור מק”ש אלא גם מי שמשמר את המת, אז למה כתוב רק מי שמתו מוטל לפניו. ועונה הגמרא שאכן גם המשמר פטור כמש”כ בברייתא, ושניהם אמת, מתו אע”פ שאינו משמרו, ומשמרו אע”פ שאינו מתו.

אך למרות שהגמ’ משווה ביניהם ודאי שיש הבדל בין הדינים. כי הפטור של משמר את המת יכול להיות רק מדין עוסק במצווה פטור מהמצווה. אך הפטור של מתו הוא משום כבודו של מת לפי תוס’ או משום טרדה של מצווה לפרש”י. וא”כ במשמר אם בפועל יכול לקרוא ולא תתבטל המצווה של השימור ודאי חייב, כמש”כ בברייתא היו שניים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא, ופשוט הוא. אך במתו לפי תוס’ אסור לקרוא גם אם בפועל לא מתעסק. ולפי רש”י אמנם מותר לקרוא אך עכ”פ פטור ורק אם רוצה יקרא, כדין טרדת מצווה.  

וכן הדין הבא של מהלך בבית הקברות ודאי שיש לו גדרים שונים, והגמרא בסגנון של קושיה ותירוץ רק באה ללמד אותנו את הדינים השונים שיש בפטור ק”ש בקשר למת, אבל כל אחד הוא סוגיה נפרדת עם דינים נפרדים.

ג.

והנה יש לעיין בשיטת רש”י, שלומד את דין פטור אונן ממצוות מטרדה שאנחנו מוצאים בחתן. ובחתן לכאורה מצאנו רק שהוא פטור מק”ש. והדין נותן כן, כי הטרדה לא צריכה להפריע לקיום מצווה בפועל, במעשה או בדיבור. אלא רק במה שנוגע לכוונת הלב י”ל שהטרדה מפריעה לכוון. ואף שאין כאן אונס, שלכן צריך פסוק, מ”מ מסתבר להגביל את חידוש הפסוק רק למה ששמענו שהטרדה תפטור ממצווה שעניינה כוונת הלב. ולכן צ”ע איך רש”י לומד מפטור של חתן מק”ש לאונן שיהיה פטור מתוך טרדת מצוותו מכל המצוות.

ועיין ברבנו יונה שהביא דעת יש אומרים שמש”כ במשנה שאונן פטור מק”ש ומן התפילה ומן התפילין הוא דווקא ממצוות אלה, והיש אומרים הללו לא גורסים במשנה ומכל מצוות האמורות בתורה. ורבנו יונה עצמו אומר שגם אם לא נגרוס כך במשנה יש להוכיח מהברייתא שפטור מכל המצוות. כמש”כ ומתוך שנתחייב באלה נתחייב בכולן, אז משמע שלפני כן היה פטור מכולן. ומש”כ במשנה רק ק”ש תפילין ותפילה, אומר רבנו יונה שתנא אלה שהן חמורות שיש בהן קבלת מלכות שמים וממילא נדע שפטור גם מהקלות.

ויש להעיר על רבנו יונה מדוע כשבא להוכיח מהברייתא שפטור מכל המצוות לא הוכיח ממש”כ שפטור מברכה ראשונה וברהמ”ז. ואולי ידע שיש לדחות ראיה זו כפי שנבאר ולכן הוכיח ממה שהיה נראה לו הכרח יותר.

והוכחת הי”א הללו כפי שמביאם רבנו יונה היא שכתוב בסוכה כ”ו חתן פטור מכל המצוות ותנא שילא חייב, ומשמע שם שהלכה כשילא. והרבנו יונה דחה שיטתם כי רש”י שם בסוכה פירש בדעת שילא שס”ל שאין פטור של העוסק במצווה פטור מהמצווה, אך לדידן שיש כזה פטור, אדרבה יהיה מוכח משם שהלכה כת”ק שחתן פטור מכל המצוות.

והנה לפנינו שם בגמרא בסוכה לא כתוב בכלל שחתן פטור מכל המצוות. והדיבור שם הוא על בני החופה שבאים לשמח את החתן. והם באמת מקיימים מצווה ויש להם דין עוסק במצווה פטור מן המצווה ע”פ הגדרים הרגילים של עוסק במצווה. אך החתן לא נזכר שם, והוא איננו עוסק במצווה. אלא בחתן יש לכל היותר פטור של טרדה של מצווה, וזה לא התבאר שם.

ולכן יש לקיים את דברי י”א הללו, ולומר שבאמת חתן פטור רק מהמצוות הכתובות במשנה ולא ממצוות אחרות.

ומש”כ רבנו יונה שאלה מצוות חמורות ומכללן נדע שכל שכן שפטור מהקלות, אין זה מוכרח כלל. ומה יענה על תפילה, שהיא לא חמורה ואין בה מלכות שמים. והוא אומר בדבריו שצריך להתפלל בתפילין, אך זה לא מתרץ כלל. וגם לגבי תפילין לא מוכח שהיא חמורה, אלא רק שצורת המצווה החמורה של ק”ש שיש בה מלכות שמים היא לקרוא עם תפילין, אבל זה לא אומר שתפילין חמורה משאר מצוות. ואפילו לגבי ק”ש עצמה לא ברור שהיא חמורה מכל המצוות, ולמשל מצוות מילה שיש בה כרת נראית חמורה ממנה.

ומש”כ רבנו יונה שכתוב בסיפא של הברייתא שבשבת חייב בכל המצוות, זה אכן נכון ולא מוכרח לדייק מזה שקודם לכן פטור מכל המצוות. אלא מספיק לדייק שקודם לכן לא היה חייב בכולן כי אכן היה פטור מחלקן.   

ד.

ונראה ודאי שרש”י לא גרס שפטור מכל המצוות, וסבר כיש אומרים ברבנו יונה שאכן חייב בשאר מצוות. והפטור המיוחד ממצוות אלה הוא כמו שאמרו הי”א הללו שהוא מצד שאלה מצוות שצריכות כוונה יתרה (או שאסורות בהיסח הדעת כמו בתפילין) ולכן קשה לקיימם בזמן טרדה של מצווה, ולכן פטור.

אלא שבברייתא מופיעות עוד מצוות כפי שהזכרנו קודם, והן ברכות ראשונות, ברכת המזון, זימון ותשמיש המיטה.

וגם בכל אלה ניתן להבין בפשטות שהאונן יהיה פטור מצד טרדת המצווה, שכן ברכות צריכות כוונת הלב למילים, והגם שאין זה לעיכובא כמו בתפילה, מ”מ כך היא צורת המצווה ולכתחילה ודאי אין להוציא ברכה מפיו ללא כוונה. ומזימון ודאי שיהיה פטור אם איננו חייב בברהמ”ז כי זימון זה חיוב שרובץ על גבי החיוב בברהמ”ז.

ולגבי תשמיש המיטה י”ל בפשטות שחיוב עונה הוא לא דבר קבוע ומשתנה בין איש לאיש כידוע. ומסתבר שחלק מהשיקולים של עונה הוא גם האם הזמן ראוי לקלות ראש של עונה או לא, כמו למשל שאם הבעל חולה לא שייך לצוות אותו בעונה, גם אם בפועל יוכל להתגבר ולאנוס עצמו לשמש.

וייתכן עוד שיש להעמיס את הפטור בכלל פטור טרדה של מצווה כי התשמיש מצריך פיוס לפניו ואדם הטרוד באבלו לא יעשה זאת כראוי.

וייתכן גם שחז”ל הפקיעו את המצווה ואסרו זאת כדי למנוע מהאונן קלות ראש שלא מתאימה לזמן הזה. וכן כתב רבנו יונה לגבי איסור תשמיש בשבת לפי חכמים בברייתא (והרא”ש בסימן ג’ כתב אחרת, שגם בשבת שייך קצת עיסוק בצרכי המת בהחשכה ולכן אסור מצד דיני אונן הרגילים, וצ”ע בזה). ואפשר לומר זאת גם לגבי תשמיש המיטה בחול. ויש עוד רווח בפירוש זה שלפי”ז הפטור של תשמיש בחול ובשבת הוא מאותו טעם.

עוד יש לומר על דרך האפשר לפי רש”י, במיוחד אם תשמיש המיטה בחול נאסר מצד שלא להראות קלות ראש בזמן האנינות, שגם האיסור של בשר ויין והסיבה לאונן בנוי על סברא דומה, שלא להראות עינוגים בזמן כזה שמתו מוטל לפניו (וכאן יש סוג של כבודו של מת לפי רש”י, אבל לא בתורת פטור ממצוות). והראשונים (רבנו יונה ועוד) פירשו את האיסור מצד שסעודה כזו של בשר ויין ודרך הסיבה עלולה להתמשך וכך יתבטלו צרכי המת. אך ברש”י י”ל כנ”ל, בדימוי לתשמיש המיטה.

וכן מדויק היטב מלשונו שכתב בד”ה ואינו מסב: כדרך המסובים בחשיבות וכו’. כלומר הדגיש באיסור את דרך החשיבות שלא ראויה בשעה הזו. ולפי הפירוש של הראשונים זה אינו ממין הענין אלא שדרך הסיבה עלולה לגרום לאריכות הסעודה כמו שמפורש בדבריהם.

וראיה ברורה לכל דברינו אודות המצוות מהן פטור לפי רש”י (שלא פטור מכל המצוות, וממה כן פטור) הוא מלשונו הזהב בד”ה קתני מיהת. שבגמרא כתוב לגירסתנו: קתני מיהת פטור מק”ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. והנה לגבי הסיפא מכל מצוות האמורות בתורה כבר ראינו שיש בזה גירסאות שונות, והגירסה תהיה שונה גם כאן לפי מי שלא גורס כך לעיל.

אבל רש”י כותב את הד”ה בהאי לישנא: קתני מיהת פטור מק”ש ומכל ברכות. כלומר הוא מדגיש שהפטור הוא לא מכל המצוות אלא מק”ש ומברכות, והטעם הוא ודאי כפי שהתבאר שאלה דברים שצריכים כוונה. ותפילה שהשמיט ייתכן שהיא בכלל ברכות ואפילו כל שכן. ותפילין צ”ע מדוע השמיט, ואולי כיוון שהפטור שם שונה שהוא מדין היסח הדעת ולא מדין כוונה רצה לנקוט רק את הדומים. ויותר נראה שקיצר במובן וזה כמו לומר ק”ש וכו’ שהרי אלה (תפילין ותפילה) נזכרו כבר במשנה והם שגורים בפי כל, והוסיף את מה שהברייתא חידשה שזה הברכות.

ה.

אלא שצ”ע בדעת רש”י לגבי הפטור של חתן. כי בדרשה המקורית נזכר פטור של חתן מק”ש, וצ”ל לפי רש”י שהמשנה שלנו נסמכת על אותה הדרשה כמובן. ואף שכוח הברייתא שם (בדף י”א ועוד) לא גדול מכוח המשנה שלנו, מ”מ סביר להניח שהמשנה מודה לדרשה ההיא ושהיא המקור. ועוד, שגם אם המשנה שלנו דורשת מחדש את הפסוק שם לגבי אונן ולא לגבי חתן, מ”מ השאלה שלנו לגבי חתן נכונה בכל מקרה.

וא”כ צריך להשוות את הדינים. וכמו שבטרדת המצווה של אונן אנחנו מוצאים פטור מק”ש, תפילין, תפילה ושאר ברכות, כך צריך למצוא לכאורה גם בחתן (ותשמיש המיטה כמובן לא שייך לענין, כי כל הטרדה של חתן היא קודם התשמיש). ולכאורה לא מצאנו פטור כזה בחתן, וא”כ איך נוצר כזה הבדל בין חתן לאונן.

ובאמת שיש מי שרצה לומר שאכן גם חתן יהיה פטור מכל הדברים הנזכרים כאן. כן דעת הדברי דוד (ד”ה פטור), ולא עוד אלא שהוא סובר בדעת רש”י שהפטור של אונן הוא מכל המצוות, ובכל זאת אומר שחתן שווה לאונן לפרש”י ויהיה פטור מכל המצוות. והוא ודאי חידוש גדול שלא שמענו ונראה ודאי לא כך [ועיין לקמן אות ח’ בדעת הרמב”ם].

אך גם לומר שחתן פטור רק ממצוות אלה שהוזכרו כאן נראה שאי אפשר לומר. גם מצד שלא שמענו דבר כזה, ולא אשתמיט חד תנא או אמורא להזכיר זאת, וזה פלא. וגם שסתימת הדברים מוכיחה כן, שבדיבור על חתן בדרשה מהפסוק כתוב רק ק”ש, וכאן באונן נזכרות כמה מצוות.

ולכן הנראה בזה הוא שחז”ל לפי רש”י למדו את העיקרון שאנחנו מוצאים בחתן, והשליכו אותו על טרדת מצווה אחרת. וגם יש לדקדק בניסוח ולהדגיש שאין כאן בהכרח לימוד מחתן, אלא שני המצבים נלמדו יחד מהפסוק ובלכתך בדרך. ובכל אופן חז”ל סברו שיש ללמוד מהפסוק פטור ממצווה שקשה לקיים בגלל הטרדה. ואז בא הפסוק ופוטר את האדם ולא מצווה עליו לעשות מאמץ מיוחד ולקיים [כי אם במציאות לא היה אפשר היה זה סתם אונס ולא פטור של הפסוק. וגם במציאות נראה פשוט שאם יתאמץ יצליח לקיים בכל הדוגמאות הנזכרות]. אלא שלא כל טרדה שווה, ויש טרדה גדולה ויש טרדה קטנה. ולכן צריך לאמוד בכל מצב עד כמה הטרדה גדולה וממילא לכמה מצוות היא מפריעה בקיום שלהן.

ובחתן חז”ל אמדו שהטרדה שלו היא ברמה מסוימת, שלא פוטרת אלא מק”ש, ששם הצורך בכוונה הוא גדול מאוד, בהמלכת הקב”ה במחשבתו יחד עם כוונת המילים. אבל לא ייפטר מתפילה ומשאר ברכות שיותר קל לכוון למילים בלי קבלת מלכות שמים, וכן בתפילין אין חשש של היסח הדעת. אך באונן מתוך הצער הגדול הטרדה גדולה יותר ולכן פטור מכל המצוות הנזכרות.

ו.

הזכרנו לעיל בדרך אגב שתוס’ בסוף פרק שני כתבו שכיום שאנחנו ממילא לא מכוונים חוזר החיוב לחתן לקרוא ק”ש כי אין עוד טעם בפטור. ועל דרך זו הפוסקים מזכירים בענין אחר שאנחנו לא מכוונים בתפילה (ולכן לא יחזור אם לא כיוון באבות). ולכאורה נראה שאותו חשבון שייך גם לגבי שאר ברכות, ואולי במכל שכן. וא”כ לו היו תוספות סוברים כרש”י לגבי דין אונן ודאי היו אומרים שחוזר החיוב על האונן במצוות אלה (אך בתפילין לא כי סו”ס יהיה היסח הדעת, וכן בתשמיש המיטה יישאר אסור שהוא מטעם אחר כנ”ל).

ורחוק לומר לפי רש”י שבעצם בטל דין אונן כיום. וגם מן הסתם נמצא מקורות שרש”י ובית מדרשו דיברו בהלכות פטור אונן ממצוות. ולכן מסתבר יותר שרש”י לא יסכים להבדל שבין זמנם לזמנינו, והוא יסבור שההלכות ממשיכות לנהוג גם בזמנינו. וא”כ מסתבר שיחלוק באותה מידה גם על התוס’ הנ”ל לגבי חיוב החתן בק”ש כיום.

ז.

ויש להקשות על שיטת רש”י, שהגמרא הביאה את הברייתא כדי להקשות על המשנה, שבמשנה כתוב מי שמתו מוטל לפניו, ומשמע שדווקא אם מוטל לפניו ממש פטור מכל המצוות, ואילו בברייתא רואים שגם כשיש לו בית אחר ללכת אליו (כי כתוב שלכתחילה לא אוכל באותו מקום של המת) פטור. והגמרא מביאה על זה שני תירוצים: רב פפא אומר שבאמת רק כשהמת מוטל לפניו פטור מהמצוות, והברייתא פטרה באמת רק כאשר המת אתו בחדר ולא כשהוא הולך לבית אחר (כלומר הפטור ממצוות לא מוסב על כל המקרים בברייתא). ורב אשי מתרץ שמתו מוטל לפניו זה לאו דווקא, וכל שמוטל עליו לקברו נחשב מוטל לפניו.

והנה הביאור של רש”י עולה יפה בדעת רב אשי, וזו אכן מסקנת הגמרא כמו שמבואר בכל הפוסקים. אך לפי רב פפא לכאורה צריך למצוא טעם אחר לפטור, שהרי לכאורה לא שייך בטרדת המצווה לחלק בין מוטל לפניו פיזית או לא. ואם נגיד כתוס’ יובן היטב, כי הטעם הוא מפני כבודו של מת, ויש מקום לומר שהכבודו של מת שייך כל זמן שלא נקבר, גם אם לא נמצא בפועל ליד המת, ויש מקום לומר שדווקא כאשר הוא נמצא ליד המת לא יעסוק בדברים אחרים (כולל מצוות) מפני כבודו של מת, כי אז יותר ניכר הביזוי של המת, וזוהי הסברא של רב פפא. ורב אשי חולק בהרחבת הסברא הזו, אבל כו”ע מסכימים שהטעם הוא משום כבודו של מת.

וכדי ליישב את רש”י היה אפשר לומר שבאמת בדעת רב פפא הוא מודה לתוס’, שהסברא היא משום כבודו של מת, והוא דיבר רק לפי רב אשי שהוא מסקנת הגמרא.

אך זה דחוק לומר כך, כי א”כ כשנקרא את המשנה נחשוב לפי הסברא של רב אשי, ואז לא נבין את רב פפא שמובא לפני רב אשי. וא”כ רש”י היה צריך להסביר באופן שרב פפא יובן. ואם לא, אז לפחות היה צריך לפרש משהו בנקודה זו בדעת רב פפא. אך רש”י כתב רק משום טרדת מצווה ולא הזכיר כלל עוד טעם.

ועוד קשה שכתבנו שהטעם של רש”י הוא שלכזה פטור ממצוות צריך להיות טעם ברור. ואם הגמרא לא הזכירה טעם אז כנראה הטעם הוא דבר שאנחנו מכירים ממקום אחר ואין כאן חידוש עקרוני. אך אם רב פפא סובר כתוס’, שוב היתה צריכה הגמרא לפרש טעם זה.

ועוד, שאם כבר חייבים להגיע לטעם של תוס’ בדעת רב פפא, מנין להמציא טעם חדש בדעת רב אשי.

ולכן נראה שרש”י יסביר את רב פפא לפי אותה סברא של טרדת מצווה, כי כאשר המת מוטל לפניו ממש והוא רואה אותו מולו, הצער והטרדה גדולים הרבה יותר מאשר כשהוא לא רואה אותו לנגד עיניו. ולפי רב פפא רק טרדת מצווה מרובה כזו פוטרת מהמצוות, ולא טרדה ברמה שאין המת מוטל לפניו פיזית. ולפי רב אשי מתחדש שגם טרדה ברמה שאין המת מוטל לפניו ממש היא טרדה הפוטרת מהמצוות.

ח.

ועיין ברמב”ם (פ”ד ה”ג) שאומר: מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עכ”ל. הרי שהרמב”ם סובר כרש”י בפטור של אונן, שהוא בנוי על טרדה של מצווה [ואף שלא כתוב כאן טרדה של מצווה אלא סתם טרדה פשוט שהכוונה היא שטרוד טרדת מצווה, שהרי סתם טרדה לא פוטרת ממצוות כמו שהגמרא אמרה על מי שטבעה ספינתו בים (בדף י”א.). והרמב”ם מוסב על מה שפתח בו בהלכה א’ לגבי חתן ששם מבואר שהפטור הוא פטור של טרדת מצווה וכאן בא לומר שאונן בנוי על אותו פטור ולכן מקצר בדברים]. וכן בדומה לרש”י הוא אומר שהאונן יכול להחמיר על עצמו ולקיים את המצוות, כמו שמבואר בדבריו בהלכה ה’ – שאינו חייב לקרות, וכן בהלכה ז’ שכולל את כל הפטורים שהזכיר ואומר שכל הפטורים יכולים להחמיר ולקרוא.

אלא שברמב”ם בהלכות אבל (פ”ד ה”ו) כתוב להדיא שהאונן פטור מכל מצוות האמורות בתורה, ולא כמו שאמרנו בדעת רש”י שיש לצמצם זאת למצוות שתלויות בדעת ובכוונה. וא”כ חוזרת השאלה בתרתי: גם למה שטרדת מצווה תפטור את האדם ממצוות שאין בהן שייכות לטרדה והטרדה לא מפריעה לקיומן, וגם שא”כ גם בחתן צריך להיות פטור מכל המצוות.

ואכן המעיין ברמב”ם אצלנו (פ”ד ה”א) יראה זה פלא, שהרמב”ם באמת כותב בפירוש שטרדת מצווה פוטרת מכל המצוות. ז”ל שם: מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע לפיכך חתן שנשא בתולה פטור וכו’ עכ”ל. אמנם לא כתב בפירוש שהחתם פטור בכל המצוות אבל זוהי בוודאי משמעות הדברים שאומר שלפיכך חתן פטור מק”ש, וא”כ משמע שפטור מכל המצוות, כלשון הכלל שממנו למד החתן. והוא באמת חידוש גדול.

והמקור של הרמב”ם הוא מזה שהברייתא שממנה לומדים את הפטור של טרדת מצווה אמנם עוסקת בק”ש, אבל כמו שלומדים מהפסוק לפטור כל המצוות בענין עוסק בפועל במצווה, כך יש ללמוד לכל המצוות גם בפטור של טרדת מצווה. וצ”ל שלפי הרמב”ם באמת הטרדה לא פוטרת משום שבגללה קשה לכוון, אלא זו גזה”כ, שכמו שעיסוק במצווה פוטר, כך להיטרד בדבר נחשב כעוסק בו ופטור.  

אלא שכל זה לפי הגרסה בדפוסים שכתוב פטור מכל המצוות ומק”ש, וכן גורס ומבין הכס”מ כאן, וכן בדבריו בהלכות תפילין פ”ד הי”ג חוזר על זה שחתן פטור מכל המצוות. אך ברמב”ם מהדורת פרנקל הגרסה מתוקנת כך: מי שהיה לבו טרוד ונחפז בדבר מצוה מכל המצות פטור מקריאת שמע לפיכך חתן שנשא בתולה וכו’. הרי שלפי”ז באמת פטור רק מק”ש ולא מכל המצוות, וכן בדין, גם מצד שלא שמענו שייפטר חתן מכל המצוות וגם מצד שהלפיכך חתן שנשא וכו’ מתאים יותר. וגם שלפי הגרסה בדפוסים הניסוח קשה, מה זה פטור מכל המצוות ומק”ש. היה צ”ל רק פטור מכל המצוות, וק”ש היא חלק מהמצוות.

ולפי”ז צריך יישוב איך למדו שהאונן ייפטר מכל המצוות.

ונראה לחדש בזה שלפי הרמב”ם יש טעם חדש לפטור של האונן, והוא שחכמים פטרו אותו כדי להקל עליו מרוב צערו. ונסביר שמה שכתב הרמב”ם בהלכה ג’ שאין דעתו פנויה לקרות זה לא מטעם טרדת מצווה, ודלא כמו שכתבנו לעיל, אלא הטרדה עצמה פוטרת. וכיוון שהטרדה מצד עצמה לא פוטרת, נצטרך להסביר שיש כאן תקנה. וכמו שלפי תוס’ התקנה משום כבודו של מת פוטרת אותו מהמצוות, כך לפי הרמב”ם חכמים פטרו אותו, אבל לא משום כבודו של מת אלא כדי להקל עליו. ולכן אם רוצה להחמיר רשאי, כנ”ל.

והרמב”ם למד זאת מזה שלא נזכר בגמרא שלנו טעם לפטור כמו שנזכר בירושלמי. ולא עוד אלא שבגמרא שלנו משמע להיפך מהירושלמי, משמע שיכול להחמיר (כי הלשון היא שפטור ולא סייגו) ולא כטעם של כבודו של מת שלפיו אסור להחמיר. והטעם של עוסק במצווה גם כן נסתר מזה שפטור אפילו מברכה ראשונה ולא עונה אמן. ולומר טרדת מצווה גם אי אפשר כי טרדת מצווה פוטרת רק מדבר שטעון כוונה כמו ק”ש. ולכן ע”כ נצרך הרמב”ם לבאר שיש כאן תקנת חכמים לטובת האבל.