א.

נחלקו הב”י (סי’ פ”ג) עם הט”ז ומג”א (שם) האם למחיצות בית הכסא יש דין של בית הכסא ואסור לקרוא כנגדם מבחוץ או שדינם כמחיצה רגילה שחוצצת בינו לבין בית הכסא ומותר לקרוא כנגדה.

והבית יוסף כתב להוכיח כדבריו מדף כ”ו. ז”ל וראיה מדאקשינן עליה דרבא דמרחיק מצואה שלפניו מלא עיניו מדאמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל ואי בבית הכסא שיש לו מחיצות מאי קושיא שאני התם שיש לו מחיצות אלא ודאי סתם בית הכסא דידהו הוא בלא מחיצות וא”כ כי אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא הוי ליה צואה לפניו עכ”ל.

והנה לכאורה הוא מניח את המבוקש שהרי גם אם בית הכסא היה עם מחיצות היה אפשר להסביר את הגמרא באותה המידה אם רק נקבל את זה שהמחיצות עצמן דינן כבית הכסא, ואז מובן הדמיון של הגמרא בין צואה מלפניו לבין מחיצות של בית הכסא מלפניו.

ונראה שכוונת הב”י שכל כי הא היתה צריכה הגמרא להקשות ולתרץ. כלומר גם אם יש מקום לקבל שהמחיצות נידונות כבית הכסא אי אפשר להקשות על רבא בפשטות ולסמוך על זה שברור לכול שהמחיצות הן כבית הכסא. והגמרא היתה צריכה לומר בפשטות שלא קשה על רבא כי יש שם מחיצות, ואז לחזור ולבאר אולי שהמחיצות נידונות כבית הכסא ואולי להוכיח זאת. אבל מפשטות הענין משמע שהקושיה לא מצריכה עוד ביאור נוסף ועל כן מוכח שמיירי בלי מחיצות ואז באמת מובן שיש כאן קריאה כנגד צואה מלפניו ממש. 

והמג”א כתב על קושית הב”י ז”ל אינה ראיה דתקשי ולטעמיך דלמא אף על גב שאין לו מחיצות מ”מ איירי שאין בו צואה אלא ע”כ המקשן ס”ל דדין ב”ה וצואה שוין כדפריך אח”כ מרב יוסף א”כ אפילו יש לו מחיצות ס”ל דדין צואה יש להם עכ”ל.

והוא פלא גדול, מה שייך להקשות על הב”י מה שהגמרא אחר כך מנסה לחלק, ומזה להוכיח שכנראה אין לחלק חילוקים והכול אסור. ואדרבה, ממה שכתב מג”א יש להוכיח כדברי הב”י על דרך מה שביארנו שכיוון שהגמרא כאן לא סותמת את הדין בלי לבררו אלא מנסה לחלק, היינו מצפים שתנסה לחלק גם בכך שיש מחיצות וזה עדיף מצואה כמלוא עיניו.  

ב.

והט”ז והמג”א הקשו כמה קושיות על הב”י. הט”ז הקשה מדברי התוס’ בסוכה ל”ו: שהוכיחו בכמה הוכחות שבתי כסא שבזמן הגמרא היו מוקפים מחיצות. ותוס’ רוצים להגיע שם לכך שיהיה מדובר בהכנסה לרשות היחיד, עיי”ש בסוגיה. ובאים שם לאפוקי מדברי רש”י שאומר שם שבית הכסא בשדה ואינו מוקף מחיצות. וא”כ לפי תוס’ שבית כסא מוקף מחיצות כשהגמרא מקשה שיהיה אסור כמלוא עיניו הכוונה היא כמלוא עיניו מהמחיצות.

אך קודם כל דעת רש”י כב”י שסתם בתי כיסאות לא מוקפים מחיצות ומהיכא תיתי לאסור את המחיצות, ועד שמקשים עליו מתוס’ שיוכיחו כמותו מרש”י. וכן היא משמעות דברי רש”י בדף כ”ג. אצלנו, שכתב בד”ה בית הכסא קבוע – וכל בתי כסאות שבגמרא על פני השדה הם בלא חפירה. ואמנם בפשטות משמע שבא לאפוקי מבית כסא דפרסאי אך סו”ס הלשון על פני השדה משמע שהמקום פתוח וכלשונו שם בסוכה שכתב ובית הכסא בשדה ואינו מוקף מחיצות.

אבל גם לפי תוס’ לא מוכרח שכל בית כסא הוא מקום המוקף מחיצות וייתכן שיש כאלה ויש כאלה, ותוס’ רק צריכים להגיע לזה שיש אפשרות שבית כסא מוקף מחיצות כדי להסביר את הגמרא שם שיש הכנסה לרה”י. ולכן ייתכן שבאמת מחיצות בית הכסא אינם כבית הכסא וכשהגמרא אצלנו בדף כ”ו מקשה שגם כנגד בית הכסא אמור להיות אסור לקרוא כמלוא עיניו היא מדברת על סוג בית כסא ששייך בו כמלוא עיניו והוא בית כסא בלי מחיצות.

ועוד שאפילו אם נגיד שבית הכסא הוא תמיד מקום מוקף מחיצות עדין לא ברור שיהיה אסור לקרוא כנגד המחיצות שהרי ייתכן שהגמרא הקשתה מאופן שבו הדלת פתוחה וקורא כנגד הפתח, ואז אסור לקרוא לפי הרשב”א שאוסר לקרוא כשרואה צואה ברשות אחרת. והסיבה להעמיס כך בגמרא היא שהסברא הפשוטה לכאורה נותנת כב”י והמחיצה של בית הכסא צריכה לחצוץ וא”כ מה החידוש בכלל בדברי רב חסדא שקורא כנגד בית הכסא ומה הגמרא מקשה מזה על רבא. אע”כ שמדובר בכל גווני, גם כשרואה את תוך בית הכסא.

עוד הקשה הט”ז ז”ל ויותר מזה תמהתי על דברי ב”י שמתיר כל שאין הצואה נראית דהמחיצות מכסין אותה והלא אמרי’ ב”ה שאמרו אף על פי שאין בו צואה וכי עדיף יש בו צואה ואינה נראית מחמת המחיצו’ מאין בו צואה כלל וא”צ כיסוי כלל עכ”ל. וקושיה זו ודאי לא קשה כלל, וודאי עדיף כיסוי מאשר אין בו צואה. ולא מובן מה הס”ד של הט”ז.

עוד הקשה הט”ז מבית כסא דפרסאי שכתוב שמותר, והוא מוכיח קצת מהטור שהיו שם מחיצות, וא”כ למה צריך את ההיתר המיוחד של פרסאי, אלא ע”כ שהמחיצות לא מועילות. וקושיה זו ודאי לא מתחילה, כי שם באים להתיר לקרוא בתוך הבית כסא דפרסאי כלומר בתוך המחיצות ואנחנו מדברים על לקרוא מחוץ למחיצות, כמו שדחה בלבושי שרד.

ומג”א הקשה עוד מלשון רש”י והמאור והרשב”א שאומרים על הדין בדף כ”ה. צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא, שצ”ל שיש מחיצה בינו לבין בית הכסא, כי אל”כ יהיה אסור מצד קריאה סמוך לבית הכסא. ומקשה מג”א שהלשון משמע שיש מחיצה אחרת חוץ ממחיצת בית הכסא כי אם מחיצת בית הכסא היו צריכים לומר מחיצות יש לבית הכסא ולא שיש מחיצה בינו לבין בית הכסא.

ונראה שיותר ממה שיש ראיה מכאן נגד הב”י יש ראיה לטובתו. כי הראיה הלשונית של המג”א בקל יש לדחות כמו שאמרנו שלא לכל בית הכסא יש מחיצות. וייתכן שיש קיר שבצדו מתפנים אך הוא לא מבנה ששייך לומר עליו שהוא מחיצות של בית הכסא. אבל מכאן גופא קשה על מג”א, כי יוצא שמדובר שיש קיר של בית הכסא ולפניו קיר נוסף, ואדם פושט את ידו לפנים מעל הקיר (או דרך חור במחיצה כלשון הרא”ש והשו”ע). אבל ע”כ שמדובר שהוא פושט ידו מעבר לשתי המחיצות (או שיש שתי מחיצות עם חורים ומעביר ידו דרכן) כי ודאי שצריך להגיע לזה שידו מונחת בחלל בית הכסא ולא מחוץ למחיצת בית הכסא. וא”כ לא רק שהאוקימתא יוצאת כבר רחוקה ביותר, אלא שקשה ביותר שרש”י כותב ופשט ידו לפנים מן המחיצה, מחיצה בלשון יחיד ולא כתב מחיצות. אע”כ שהוא מבין שלבית הכסא עצמו אין מחיצה חוץ מהמחיצה המדוברת. וכן בדין שהרי רש”י בסוכה ל”ו כתב שלבית הכסא אין מחיצות. וכן הוא לשון התוס’ רי”ד – כגון ששם ידו לפנים מן המחיצה שהיתה מפסקת ביניהן דלא חזי ליה אבל אי חזי ליה ליכא מאן דשרי עכ”ל.

עוד כתב המג”א שלפי הב”י אם הזמין בית הכסא ואין לו מחיצות ודאי שיש מקום לאסור רק את מקום המושב שם, ואז מקשה שא”כ מה שייך מה שהסתפקו בגמרא בנדרים ז’ אם מה שאמר והדין נמי זה לתשמישא בעלמא, והרי אין עוד תשמישים לעשות עם המושב הזה.

ונראה שלא מוכרח וייתכן שלפי ב”י כל השטח שהוזמן להוות בית הכסא יהיה לו דין בית הכסא גם בחדש ולא רק מקום המושב. ובכל אופן גם אם הב”י יודה לדין ייתכן ליישב את הקושיה בפשטות שגם עם מקום המושב של בית הכסא שייך לעשות תשמישים אחרים.

ג.

נמצאנו למדים שכנגד הראיה העיקרית של האחרונים מדברי התוס’ שאומרים שסתם בית כסא מוקף מחיצות (וא”כ מש”כ שלא לקרוא כנגד בית הכסא הכוונה שלא לקרוא כנגד המחיצות) ישנה דעת רש”י שמוכח ממנו שלבית כסא אין מחיצות. וכתבנו שגם לפי תוס’ ייתכן שיהיו בתי כסא בלי מחיצות והגמרא שדיברה על כנגד בית הכסא דיברה עליהם (או שדיברה על בית כסא עם מחיצות אבל רואה לתוכו דרך פתח פתוח). וגם לאידך גיסא ייתכן, שגם לפי רש”י שאומר שאין לבית הכסא מחיצות, אם כן תהיינה לו מחיצות (כמו בדוגמאות שתוס’ הביאו שבאמת משמע שעכ”פ היו גם בתי כסאות עם מחיצות) המחיצות תהיינה אסורות כדברי האחרונים. ואין סתירה גמורה לזה ממה שהבאנו לעיל מלשון רש”י שכתב לגבי מכניס ידו לבית הכסא מחיצה ולא מחיצות, כי ייתכן ששם המחיצה לא מיוחדת לבית הכסא ולכן אין בה איסור אבל מחיצות בית הכסא ייתכן שאסורות.

אבל השאלה העיקרית שיש לשאול היא בסברא, שלכאורה בפשטות הב”י צודק, ומהיכא תיתי לומר שהמחיצות אסורות מבחוץ. וגם אם נראה לאחרונים הכרח גמור מהראיות שהביאו עדין צריך להבין בסברא מדוע שייאסרו המחיצות.

והאחרונים אומרים שהמחיצות דומות לדין גרף של רעי, שגם שם אסור אפילו אם אין לכלוך בגרף בפועל, כיוון שהוא מיוחד לכך. והדברים נמדדים לא לפי הלכלוך בפועל אלא לפי היחס של בני אדם. וכן ברמב”ם (ג’, י”ב) כתוב שהגרף הוא כמו בית הכסא. ועיין בזה לקמן בסי’ י”ז אות ד’.

אך קשה על זה מהדין של גרף של רעי שעשוי מזכוכית באופן שלא בולע, ואמרו תוס’ ועוד וכך פוסקים שכה”ג בעודו נקי מותר לקרוא בצדו ואין לו דין גרף של רעי. ואיך יגרעו המחיצות של בית הכסא שבפועל מסתמא נשארות נקיות בדרך כלל ובכלל לא בולעות מגרף של זכוכית שכל הזמן מתלכלך.

והפמ”ג (בסי’ פ”ז א”א אות א’) אומר שגרף של רעי מזכוכית מותר הגם שהוא מיוחד לתשמיש הגרף ולא משמש לדבר אחר בנוסף, ובכל זאת ספסל נקוב שהוזכר במרדכי ונפסק בסי’ פ”ג סע’ ה’ – אסור. הענין עם הספסל הנקוב הוא מבוכה כי לא ברור בדיוק מה המרדכי בא לומר, והב”י כתב שלמעשה יש לאסור בתוך ד”א, ובשו”ע כתב שמותר ולא סייג. ובכל אופן כמה אחרונים אוסרים כצואה לכל דיניה כמו הט”ז ומג”א. ולפי מה שבפועל אוסרים ספסל נקוב שואל הפמ”ג מדוע נחמיר בספסל הזה שלא מתלכלך בצואה ודומה לגרף מזכוכית [ויש לציין שהקושיה חזקה כי המרדכי עצמו מזכיר את ההיתר של זכוכית ככה שא”א לומר שבאמת המתירים גרף זכוכית יתירו את הספסל הזה. מנגד, במרדכי עצמו כתוב שמותר ורק האחרונים אומרים שצריך להרחיק ד”א, ועוד צ”ע בזה]. ועונה ששם צורתו מוכחת עליו שנעשה להיות בית הכסא ולכן חמור מגרף.

ולפי דברי הפמ”ג הזה היה מקום לומר שמחיצות בית הכסא גם כן אסורות מטעם זה שצורתן מוכחת עליהן שעשויות לבית הכסא, ואף שבהן אין צורה פיזית שמוכיחה על כך, מ”מ הם מחוברות לבית הכסא ומצד זה יש הוכחה בגופן שעשויות לבית הכסא.

אך באמת נראה שדברי הפמ”ג דחוקים גם בנוגע לשאלתו הוא, וכ”ש בנוגע למחיצות בית הכסא. כי מנין למרדכי עצמו להחמיר בספסל הזה אחרי שהוא מקל בגרף של זכוכית, ואיפה כתובה הסברא הזו של צורתו מוכחת עליו. והרי בסברא ודאי זה לא נראה מוכרח שאם צורתו מוכחת עליו יהיה חמור יותר מגרף שמשמש תדיר לרעי וכולם יודעים שהכלי הזה מיועד לרעי. ועוד שבמציאות נראה שכלי שמשמש לרעי בפועל לא ישתמשו בו לתשמיש אחר אלא רק בשעת צורך גדול. אבל ספסל עם נקב שאיננו מלוכלך סביר מאוד שישתמשו בו לתשמיש אחר וא”כ הגם שצורתו מוכחת שעשוי לבית הכסא, בפועל נראה שהוא פחות מיוחד לכך וא”כ חוזרת השאלה ביתר שאת מנין הגיע החילוק הזה של צורתו מוכחת. ועוד שלגבי מחיצות של בית הכסא אמרנו שצריך להוסיף עוד הסבר על דברי הפמ”ג, ששם הצורה החיצונית שלהן לא מוכחת עליהן אלא רק זה שמחוברות לבית הכסא וצ”ע אם הפמ”ג עצמו נחת לתוספת הזו שגם עליה אפשר לחלוק.

ד.

ונראה שהסברא לאסור את המחיצות (למרות שהאחרונים שאוסרים לא אומרים אותה) היא שהדין הוא שצריך והיה מחניך קדוש. ורוב המקרים של צואה יש צואה במקום מסוים ואז סביבות הצואה נחשבים מחנה שאיננו קדוש. אך יש פירוש נוסף בפסוק שהוא לכאורה בסיסי יותר, והוא שהמחנה גופו יהיה קדוש. ובית הכסא הוא מחנה שאיננו קדוש כי הוא מקום המיועד לתשמיש בזוי. ולכן דווקא בבית הכסא אנחנו מוצאים את הדין של הזמינו בלי תשמיש (ובפועל אנחנו מחמירים בכך) ולא בגרף של רעי שבלי שישתמשו בו לצואה פעם אחת לא נאסר.

וכיוון שבאנו מצד מחנה שאינו קדוש, כלומר גוף המחנה לא קדוש, ולא מצד משהו שנמצא בתוך המחנה – בזה י”ל שגם המחיצות הן חלק ממה שמרכיב את המחנה ולכן הן אסורות.

ונראה שמהאי טעמא גם יש לאסור את הספסל הנקוב, כלומר למרות שהוא איננו מחנה כי הוא לא מחובר לקרקע, מ”מ הוא מקום המיועד לתשמיש בזוי והוא סוג של מחנה לא קדוש עוד לפני שהוא התלכלך בדומה למבנה של בית הכסא.

ויש להעיר שפשיטא שמושב של בית כסא דפרסאי לא יהיה אסור מדין זה כמו שכל עצמו של הבית כסא דפרסאי לא אסור מדין זה. והפשט הוא שכשיש הכנה לבית הכסא במציאות האסורה אז המקום נאסר וגם הספסל נאסר לסוברים כן. אבל אם הרעי מתגלגל למטה כמו בבית כסא דפרסאי אין התחלה לאיסור ואז גם המושב מותר.