א.

ידוע שנחלקו הראשונים האם ניתן להפריד את ק”ש מברכות ק”ש. למשל, האם אפשר להתפלל ערבית כולל ברכות ק”ש לפני הזמן, ולהשלים ק”ש אחר כך. או האם אפשר לקרוא ק”ש בבוקר בלי הברכות לפני שיעבור הזמן, כדי להתפלל אחר כך במנין.

דעת הרשב”א (בתשובה ח”א סי’ מ”ז) שברכות ק”ש אינן ברכת המצוות ולכן אפשר להפריד בין הק”ש לברכות. ז”ל שם: דברכות של קריאת שמע אינן ברכות של קרית שמע ממש כברכת התורה וכברכת המצות. שאם כן היה לנו לברך לקרוא את שמע כמו שמברכין על קריאת התורה ועל קריאת המגלה. אלא ברכותיהן שנתקנו בפני עצמן. אלא שתקנו לאומרן לפני קרית שמע ולאחריו וכן הסכימו הגאונים ז”ל. ולפיכך מי שקרא קרית שמע בלא ברכותיה חוזר ואומר ברכותיה בפני עצמן ואין בכך כלום עכ”ל.

הרשב”א בא להסביר שם איך היו מתפללים ערבית קודם זמן קריאת שמע (המנהג שכל הראשונים באים להסביר), גם אם אחרי כן היו משלימים את הקריאה. שהרי סו”ס הק”ש שלפני הזמן היא רק לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה, וא”כ הברכות מנותקות מהקריאה והן ברכה לבטלה (כך כתב השואל). והרשב”א מוכיח שאפשר לנתק בין הברכות לקריאה גם מהדין שסדר ברכות אין מעכב (בדף י”ב.) וגם מהדין שניתן לברך ברכות ק”ש גם אחרי סוף זמן ק”ש בבוקר כמו שכתוב בדף י’:.

יש להעיר שברשב”א לא כתוב שהברכות הן חלק מהתפילה, אלא שהן דין בפנ”ע. אך מהדין של סוף זמן אמירת הברכות יש להבין שהברכות הן חלק מהתפילה. שהרי סוף הזמן המקובל לברכות ק”ש הוא ארבע שעות כדין תפילה. וי”א עד חצות כדין זמן תפילה לרבנן דרבי יהודה, שהוא הזמן בדיעבד – עיין ברא”ש פ”א סי’ י’. וא”כ מזה נראה שהברכות הן חלק מהתפילה. ואין הכוונה שזו ראיה שהברכות הן לא ברכות ק”ש (שהרי מיד נגיד לפי הרא”ש לא כך, והוא מביא את סוף הזמן, ועוד שבכל מקרה צריך להגדיר סוף זמן שהוא אחרי זמן ק”ש), אלא שאם כבר סוברים שברכות אלה אינן ברכות ק”ש אלא משהו אחר, מסתבר להצמיד אותן להיות חלק מהתפילה. וגם מזה שמקדימים אותן לפני זמן ק”ש בערבית לפי זמן תפילת ערבית (דרבי יהודה) – מפלג המנחה, משמע שהן חלק מהתפילה. וכך כתב הגאון (בביאורו ל-נ”ח, ו’) לגבי הדין של סוף זמן הברכות: דברכות לא שייכי לק”ש כמ”ש הרשב”א וה”ה כמו תפלה ולפיכך דינם כמו בתפלה עכ”ל. 

ב.

כנגד שיטה זו, דעת הרמב”ן (בחידושיו לדף י”א:) שברכת אהבה רבה היא ברכת המצווה, שכן לא ייתכן שתהיה מצווה בלי ברכה שמתוקנת לה כברכת המצוות (ולכן הוא חולק על המנהג לומר אל מלך נאמן בין הברכה לבין הק”ש). וכן דעת רבנו יונה (א’. בדהרי”ף) שאומר שאחרי שהתפלל ערבית לפני זמן ק”ש, צריך להשלים ק”ש אחרי צה”כ, ומביא בשם רב עמרם שיברך אקב”ו על ק”ש. והוא עצמו אומר שלא מצאנו ברכה זו ולכן יברך אהבת עולם. אז רואים שתפס כרמב”ן שאהבה רבה זו ברכת המצוות לק”ש [ודין זה הוא אף על פי שכבר בירך ברכה זו מוקדם יותר, וזה חידוש נוסף בדברים. כי לכאורה היה צריך להיות שלא יברך לפני כן אהבה עולם אם יודע שיצטרך לברך אותה שוב בלילה].   

ועדין היה מקום לחלק בין ברכת אהבה רבה לבין שאר ברכות ק”ש שאינן ברכת המצוות, ואולי אותן אפשר להפריד מק”ש.

אך רבנו יונה (י”ח: בדהרי”ף ד”ה רב צלי) והרא”ש (פ”ד סי’ ו’) אומרים בפירוש שאין להפריד את כל ברכות ק”ש מק”ש. כי כתוב שרב היה מתפלל בערב שבת מפלג המנחה, והם אומרים שהעדיף את מצוות קבלת שבת המוקדמת על פני סמיכת גאולה לתפילה [וייתכן מאוד שזה דווקא בסמיכת גאולה של ערבית ולא של שחרית שהיא חמורה יותר]. ואם ניתן להפריד את הברכות מק”ש אין כאן צורך לוותר על סמיכת גאולה לתפילה, אע”כ שאין להפריד ביניהם. וכן על זו הדרך הביאו מרב האי גאון שאין לקרוא ק”ש של לילה לפני הזמן ובכלל זה גם ברכות ק”ש, ועדיף שיתפלל עם הציבור מבעוד יום ויוותר על סמיכת גאולה לתפילה מאשר שיפריד בין ברכות ק”ש לק”ש.

ולפי”ז ברור שמה שרבנו יונה מיישב את המנהג של ערבית מוקדמת באופן כזה שבאמת לדעתו לא יוצא י”ח בק”ש שבתפילה, זה כנגד דעתו כאן. וצ”ל שבתורת יישוב למנהג היה מספיק לו לומר שיקראו בלילה ולא יכול היה לשנות מנהגם. אבל באמת לכתחילה לפיו אין זה מן הדין. כך נראה מוכרח (ואילו לפי הרא”ש שם לא מתעורר הקושי כי הרא”ש מיישב את המנהג בתחילת המסכת שיוצאים י”ח קריאת שמע בזמן שקראו הגם שהוא קודם צה”כ כי סומכים על התנאים המקדימים את הזמן קודם צה”כ).

ועיין ברא”ה (דף ה’. ד”ה אמר רבי אלעזר) שאומר לגבי השאלה איך התפללו ערבית קודם הזמן, שאין לומר כרשב”א שהתפללו וברכו ברכות ק”ש לפני זמן ק”ש ובכך הפרידו את הק”ש מהברכות, כי אסור לעשות כך. והתירוץ שלו הוא על דרך דברי תוס’ שסמכו על תנאים שמקדימים את זמן ק”ש, אלא שסמכו עליהם רק לענין דין דרבנן, כלומר דין הסמכת ברכות ק”ש לק”ש הוא דרבנן, ולענין זה ניתן לסמוך על התנאים המקדימים (וגם זה רק בשביל הדוחק הגדול שהיה שלא היו מתאספים שוב והיו מבטלים תפילה בציבור). אך ק”ש דאורייתא, כלומר פסוק ראשון, בכל מקרה צריך לחזור ולקרוא.

ובתוך הדברים אומר בפירוש שלולא הטעם הזה שיש תנאים המקדימים שניתן לסמוך עליהם, לא היה אפשר להפריד את הברכות מק”ש גם במחיר של ביטול תפילה בציבור באופן קבוע (שזו הסיבה לסמוך על התנאים המקדימים).

ובהמשך שם מתייחס להוכחה של הרשב”א מהקורא אחר ג’ שעות, ואומר שאין להוכיח ממקום שכבר עבר הזמן של הק”ש, למקום שעדין רובץ עליו החיוב לקרוא, שבאופן זה אין להפריד את הברכות מהק”ש. ועל אותה דרך נוכל לדחות גם את הראיה של הרשב”א מסדר ברכות, שגם שם זה דיעבד.

לעומת זאת גם הרא”ה מודה (בדף י”ג: ד”ה ובגמרא מספקא לן אם חוזר וגומרה) שלצורך גדול של תלמוד תורה דרבים כמו במקרה של רבי יש מקום להפריד בין הברכות לק”ש, שכך עשה רבי. ולאידך גיסא מסתבר שגם לפי הרשב”א אין להפריד בין ק”ש לברכותיה בחינם, שהרי סו”ס חז”ל תיקנו סדר מסוים כמש”כ במשנה בדף י”א בשחר מברך שתים לפניה וכו’. נמצא שלכו”ע יש היכי תימצי להפריד ורק נחלקים ברמה של החשיבות הנצרכת כדי לדחות את דין חיבור הברכות לק”ש. 

עוד אומר שם הרא”ה בהמשך (בדף י”ג הנ”ל), שאין לומר בבוקר קודם התפילה ומייחדים את שמך פעמים וכו’ ואז פסוק ראשון, כי אם כן יצא ידי חובת ק”ש בלי הברכות וזה לא בסדר. אלא ישנה מהנוסח ויאמר: ואומרים ה’ אלקינו ה’ אחד [ויש להעיר שהוא לשיטתו שמצוות א”צ כוונה (למשל בדבריו בדף י”ג בד”ה ודייקינן לקרות הא קא קרי, בהמשך הדיבור), כי אם לא כן הרי שלא מכוון לצאת אז י”ח. אך יוצא כאן לכאורה חידוש נוסף, שגם אם מכוון לא לצאת לא יועיל ויצא י”ח, כי אל”כ למה לא אמר פשוט לכוון לא לצאת. ואולי יש לדחות שלא כל אחד יזכור לכוון כך].

והב”י בסי’ מ”ו מביא את הרא”ה הזה, ואומר שהמנהג הוא כן לומר את הק”ש הזו של פסוק ראשון (ובתוספת בשכמל”ו), ואדרבה, בכוונה רוצים לצאת אז, אם מצד להרוויח ק”ש לפני הנץ, או מצד להקדים ק”ש כל מה שיוכלו (וכ”ש אם יש חשש שהציבור יאחר את ק”ש אחרי זמנה). ומסביר את המנהג ע”פ דברי הרשב”א הנ”ל שאין בעיה להפריד את הברכות מק”ש.     

ג.

ונראה מהרמב”ם בכמה מקומות שסובר כרא”ה ולא כרשב”א.

בפרק ב’ הי”ג הרמב”ם אומר: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך אינו חוזר ומברך.

המקור של דברי הרמב”ם לא ברור, אבל בהסבר הדברים כתב הרשב”א (שמובא בכס”מ) שלמרות שבדרך כלל העושה מצווה מספק לא חוזר ומברך, כאן כך תקנו שכשקורא יקרא עם הברכות אלא אם כן יש הכרח להפריד (כמו במקרה של רבי שלימד לרבים), ואם כבר קורא שוב יקרא עם הברכות. אמנם הרשב”א הוא זה שמסביר זאת ברמב”ם, ולשיטת הרשב”א שאפשר להפריד בין הברכות לק”ש זה לא מסתדר לכאורה, מ”מ ברמב”ם עצמו נלמד מכאן שאין להפריד את הברכות מק”ש בלי הכרח [וצ”ע בב”י שמצד אחד פוסק את ההלכה הזו ברמב”ם בסי’ ס”ז, ומצד שני פוסק בסי’ מ”ו כדברי הרשב”א שלמד מהם את הדין שם שאפשר להפריד בין ק”ש לבין הברכות].

וכ”ש לפי ביאור הפר”ח בדין הזה של הרמב”ם, שהפר”ח מסביר (בסי’ ס”ז) שכל מה שלא חוזרים על הברכה כשמקיימים את המצווה מספק לפי הרמב”ם זה באופן שהספק הוא על עיקר החיוב. אבל אם הספק הוא האם יצא ידי חובה של דבר שודאי התחייב בו חוזר ומקיים עם הברכה. שלפי זה נמצא שכל הברכות הן ברכות המצווה של ק”ש לפי הרמב”ם (ולא רק אהבה רבה כמו שראינו ברמב”ן) וא”כ עוד יותר פשוט שאין להפריד בין ק”ש לברכות.

ועוד שבהלכה ד’ (שם בפ”ב) הרמב”ם אומר על בעה”ב או האומן שקורא בראש הנדבך שיקרא גם את הברכות. אז גם שם רואים שאין להפריד, אף שייתכן שאחר זמן ק”ש יזדמן לו לקרוא את הברכות במקום כזה שיהיה לו יותר קל לכוון.

וביותר, שבהלכה ה’ שם הרמב”ם אומר: היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה עכ”ל. ובהלכות תפילה (פ”ו ה”ח) כתב: מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה.

מובן שהמקור של הרמב”ם הוא הגמרא בשבת י”א. שמחלקת שתורתו אומנותו פוסק לק”ש ולא לתפילה. ובהלכות ק”ש לא חילק וכתב סתם שמפסיק מלימוד כי אפילו בתורתו אומנותו מפסיק וא”כ אין לחלק, ורק בהלכות תפילה חילק. ורואים שלמרות שבגמרא בדין של לפסוק מד”ת לק”ש לא הוזכרו הברכות, והיה בהחלט מקום לומר שדינם יהיה שווה לתפילה שהם דרבנן כמו התפילה, בכל זאת הרמב”ם מחדש שדינם כק”ש, וזה ודאי בגלל שאי אפשר להפריד את הברכות מק”ש.

ד.

והנה הרמב”ם בסוף פרק א’ (הלכה י”ג) כתב: הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתו אלא הרי הוא כקורא בתורה ומברך לפניה ולאחריה כל היום אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות.

יש כאן חידוש ברמב”ם שברכות ק”ש נאמרות כל היום, ולא כמו שמקובל יותר שרק עד ארבע שעות, וי”א עד חצות בדיעבד (כדין תפילה) – עיין ברא”ש פ”א סי’ י’. אבל את החידוש הזה היה אפשר ללמוד כחידוש מקומי לזמן הזה של הברכות, שלא ניתן לכך קצבה בגמרא, וצריך להגדיר עד מתי אפשר לברך. והיה מקום לחשוב שכל היום שייך לשבח את הקב”ה, כמו שברכות השחר הן כל היום.

והכס”מ יצא לחדש חידוש מפליג שמדאורייתא זמן ק”ש של יום הוא כל היום כמו ששל לילה הוא כל הלילה, אלא שחכמים עקרו את המצווה משלוש שעות והלאה. ובכל זאת השאירו את המצווה בדרגה של כקורא בתורה כמו שהגמרא בדף י’: אומרת על הקורא אחרי שלוש שעות. והראיות של הכס”מ הן שתיים: הראשונה, מזה שהפסוק אומר ובשכבך ובקומך ולא מחלק ביניהם, ונראה שהם שווים, וא”כ כמו שובשכבך זה כל זמן השכיבה כלומר כל הלילה, כך ובקומך זה כל זמן הקימה כלומר כל היום. והשניה, מזה שניתן לברך את הברכות גם אחרי ק”ש, ואם אין מקום כלל לקריאה כעת הרי הברכות הן ברכות לבטלה.

וכבר דחה המג”א (נ”ח, ז’) את דברי הכס”מ, וגם אנחנו הארכנו בדחיית הדברים לעיל בסימן א’ אות ט’, והראנו שאין מקום לומר שמדאורייתא ק”ש של שחר זמנה כל היום. אלא שלגבי הנקודה השניה שאמר הכס”מ, שאם לא היתה משמעות של ק”ש אחרי ג’ שעות היו הברכות לבטלה, המג”א שם הביא את הרשב”א שאומר שברכות ק”ש אינן חלק מק”ש. אך באמת בשיטת הרמב”ם אנחנו רואים שהברכות הן כן חלק מק”ש, ונידונות כק”ש להלכות שונות. והיה מקום לומר כרא”ה שהבאנו, שאומר שאף שהברכות הן חלק מק”ש, בדיעבד שעבר זמן הקריאה אין עוד מה לעשות וע”כ לנתק ביניהם.

אך בניסוח של דברי הרמב”ם רואים להדיא שיש כאן יותר מזה. כלומר שהחידוש הוא לא רק על הברכות אלא על הק”ש עצמה. שהרי לשון הגמרא היא: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. כלומר הגמרא אומרת ‘אבל מברך’, שמשמע שיש כאן ניגוד בין הקריאה לברכות. ולפירוש הראשונים מובן, שהקריאה היא בעצם לא קיום מצווה אלא סתם לימוד תורה, אבל מברך כדינו גם אחרי זמן קריאת שמע ונחשב לקיום מצוות הברכות.

לעומת זאת הרמב”ם משנה את הלשון וכותב: ומברך במקום אבל מברך. כלומר לפי הרמב”ם הברכות הן השלמה לקריאה ולא משהו שעומד בניגוד לה. ועוד שהרמב”ם מסיים: אפילו אחר וקרא אחר שלוש שעות. שוב הוא תולה את הברכות בקריאה, ולא אומר סתם אפילו אחר שלוש שעות, אלא אפילו קרא אחר שלוש שעות. ועוד דקדוק שברישא הרמב”ם מוסיף שמי שקורא אחר שלוש שעות לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתו, ולא אומר סתם שלא יצא ידי חובת המצווה, אלא שלא יצא י”ח המצווה בעונתה. ומשמע שגם אחרי שלוש שעות מקיים משהו, אבל לא את המצווה בעונתה (וזה מזכיר את החילוק של הגמרא לגבי תפילה בדף כ”ו. שיש תפילה בזמנה ויש תפילה שלא בזמנה אבל סו”ס יש פה קיום מצווה).

והעולה מכל זה שהרמב”ם תופס שיש קיום מצוות ק”ש אחר שלוש שעות, אלא שזה לא ק”ש בזמנה, ולזה הרמב”ם קורא: הרי הוא כקורא בתורה [והדימוי לקורא בתורה הוא מצד שלקריאת תורה אין זמן קבוע ותמיד אפשר לקרוא]. אלא שכבר כתבנו שא”א לומר שיש כאן קיום דאורייתא, ולכן ע”כ לומר שלפי הרמב”ם חכמים תיקנו מצוות ק”ש של שחר אחר ג’ שעות. והסיבה שתיקנו היא פשוטה, שלפי הרמב”ם אין להפריד את הברכות מק”ש, וכשרצו לתת זמן נוסף לברכות היו צריכים לתקן שגם יקרא אז ק”ש. ונמצא שהרמב”ם יותר מחמיר מהרא”ה בהסמכת הברכות לק”ש, ולדעתו אפילו בדיעבד לא היה אפשרי לקרוא ברכות בלי ק”ש, לולא מה שחז”ל התערבו ותיקנו כאן.

ה.

והמקור של הרמב”ם לחידוש הוא פשוט. שהרי זוהי לשון המשנה וזוהי לשון הברייתא. המשנה (ב-ט’:) אומרת: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ואת הלשון הזו היה ניתן לבאר כפשוטו שזה הולך על הק”ש בלבד; אם כי עדין לא היה ברור מה החידוש בכך (ועיין רבנו יונה שיש חידוש שניתן לקרוא זאת בע”פ ולא אומרים בזה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם ע”פ). אך לפי מה שהגמרא מבארת כוונת המשנה היא: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות כאדם הקורא בתורה. וזה לא מובן כלל, כי מה השייכות של הברכות לזה שהוא כקורא בתורה, הרי אלה שני עניינים שונים, ולמה הם נאמרים במשנה יחד ועוד כנתינת טעם זה לזה. והרמב”ם למד מכאן שהסיבה שלא הפסיד הברכות היא שעדין יש לו ק”ש של חיוב (מדרבנן) שהברכות יכולות להיסמך עליה, הגם שהיא רק במעלה של קורא בתורה ולא של ק”ש בעונתה.  

וכן לשון הברייתא מורה כדברי הרמב”ם, שהברייתא אומרת: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. הנה בלי קשר לרמב”ם או לראשונים האחרים נראה שמשמעות הלשון לא הפסיד בברייתא לא מכוונת לברכות כמו שהיא מכוונת במשנה, שהרי הברכות נזכרות מיד בסיפא ואם כבר רמזנו אליהן ברישא לא נכון לומר אבל מברך אחרי שכבר ברישא כתוב שמברך. אלא המשנה שקצרה בלשון רמזה את הברכות בלשון לא הפסיד, אבל הלשון הזו בברייתא שמאריכה יותר, מכוונת לעצם הק”ש (וכן הוא פשט המשנה לולא התוספת של הגמרא). וא”כ יש לשאול מה הכוונה שלא הפסיד בהקשר של ק”ש, הרי הוא הפסיד את המצווה, ורק יכול ללמוד תורה כמו תמיד, אבל זה לא מציל את המצווה של ק”ש. ורמזנו לעיל שרבנו יונה מפרש את הלשון הזו לומר שיכול לומר את הק”ש בע”פ. אך ודאי שהוא דוחק גדול ואינו ממן הענין כאן, וגם לא ברור למה זה רווח לעומת הפסד לאדם. ולכן פירש הרמב”ם לא הפסיד לגבי ק”ש גופא, שאמנם עבר זמן קריאתה, אבל עדין יש לו מצווה מדרבנן לקרוא את הק”ש כל היום.

[ועיין ערוה”ש נ”ח, י”ח שמקשה על רבנו יונה מה ראה להקשות על הלשון הזו של הגמרא מה זה לא הפסיד ולתרץ כנ”ל, בזמן שהגמרא עצמה ביארה אחרת, ואמרה שלא הפסיד הכוונה לא הפסיד הברכות. אך לדברינו א”ש שהרי הרבנו יונה לא מוסב על המשנה (אותה פירש ב-ד’: בדהרי”ף) אלא דווקא על הברייתא (ב-ה’: בדהרי”ף). והוא מבין שהגמרא מסבירה את לשון המשנה, אך את לשון הברייתא א”א לפרש כך, כנ”ל, ולכן נזקק לפירוש נוסף ללשון הזו]  

ועוד מוכח מלשון הברייתא כדברי הרמב”ם מהסיפא: אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. הרי הברייתא עוסקת בק”ש עצמה, ואומרת שאחרי שלוש שעות הוא כקורא בתורה ועל זה מוסיפה שמברך לפניה ולאחריה. כלומר הברכות כאן מוזכרות כחלק מהניהוג של ק”ש שאחרי הזמן, וזה מראה שהברכות גם אחרי שלוש שעות מלוות את הק”ש לפניה ולאחריה, כפי התקנה בק”ש בזמנה, ולא שהן עומדות בפנ”ע והק”ש בכלל לא הכרחית כאן (אלא רק לעמוד בתפילה מתוך ד”ת כמו שמביא הגאון ל-ס’, ב’).

ואמנם הלשון בברייתא היא אבל מברך, שכמו שאמרנו מציינת ניגוד לנזכר לפני כן. אך הרמב”ם יסביר שהניגוד הוא שבק”ש יש ירידת דרגה מעונתה לקורא בתורה, אבל מברך, כלומר כרגיל, ובברכות אין ירידת דרגה. ובכל אופן הרמב”ם מתקן גם את זה וכותב ומברך, כנ”ל. ועדין עיקר הראיה מהסיפא של הברייתא קיימת מזה שהברכות מוצגות כמלוות את הקריאה לפניה ולאחריה.

ו.

והנה המקור היחיד בגמרא לאפשרות להפריד לכתחילה את הק”ש מהברכות הוא מה שרבי עשה (בדף י”ג:) שהיה מלמד לרבים וקורא פסוק ראשון (או פרשה ראשונה לפי רבנו יונה) ובכך הפריד את הק”ש מהברכות. ומזה מוכיח הרא”ה שלמרות שהברכות צמודות לק”ש לצורך גדול כמו ת”ת דרבים אפשר להפריד.

אך הרמב”ם משמיט את דברי רבי הללו, ואין ברמב”ם דוגמה לאפשרות שלכתחילה נוכל להפריד את הברכות מק”ש. וייתכן שהרמב”ם שלא הביא את האפשרות הזו להפריד את הק”ש מהברכות, סובר כמ”ד אינו חוזר וגומרה בגמרא שם, ובכלל הדבר שגם לא יקרא את הברכות כי אם לא קרא כסדר כבר לא יקרא כלל. וכמו שהחשיבות של ת”ת דרבים גברה על שאר הק”ש, כך גוברת על הברכות.

אלא שלפי”ז עדין קשה למה הרמב”ם לא פסק את הדין הזה לענין זה גופא שעבור ת”ת דרבים ניתן לוותר על שאר הק”ש ועל הברכות. ועוד קשה שלפי הרמב”ם אפשר לקרוא ק”ש גם אחרי ג’ שעות עם הברכות, אז למה שלא יגמור רבי אחר זמנה ועם הברכות [ומ”ד אינו חוזר וגומרה אולי חולק על הדין של אמירת הברכות אחר ג’ שעות, אך זה דוחק כי זו ברייתא שאומרת כן. ואולי סובר כטור, וערוה”ש נ”ח, י”ט אומר שכן היא דעת הרמב”ם, שרק בנאנס יכול להשלים ובמקרה של רבי אמנם זה לא בהתרשלות אבל זה בהחלטה לכתחילה וזה לא אונס. אכן זה דוחק, שלכאורה כ”ש שייתנו לו בכה”ג את האפשרות להשלים. ויש לדחוק שאחרי ג’ שעות זה כדין תשלומין, ומי שהיה פטור ולא רק אנוס בזמן החיוב אין לו דין השלמה].

ויותר נראה שהרמב”ם סבר שרבי נדחה מהלכה. כי באופן פשוט הדין הוא שמפסיקים מלימוד לק”ש, ואפילו מי שתורתו אומנותו מפסיק. ומהיכי תיתי שיש דרגה נוספת של ת”ת לרבים שממנו לא פוסקים, סו”ס ק”ש דוחה לימוד. ואדרבה, שיפסיקו כל התלמידים שגם הם חייבים ויקראו כולם יחד. וכן הרמב”ם בפ”ב ה”ה לא חילק ומשמעות דבריו היא שבכל אופן מפסיק מלימוד כדי לקרוא ק”ש.

ורבי כנראה סבר כרשב”י בירושלמי (פ”א ה”ב) שלא מפסיקים מלימוד לק”ש כי זה שינון וזה שינון. ומה שקרא פסוק ראשון זה כנראה כדי לקבל על עצמו מלכות שמים ולא כדי לצאת ידי המצווה של ק”ש, לפי מה שמבואר אצלנו שהרמב”ם סובר שכל ה-ג’ פרשיות דאורייתא [וגם לפי הסוברים ששתי פרשיות דאורייתא מוכח שאין כאן קריאה לצאת י”ח. וגם לסובר שפרשה ראשונה דאורייתא יש דוחק להעמיד שרבי קרא את כל הפרשה הראשונה (כמו שמעמיד רבנו יונה ב-ט’. בדהרי”ף) כי כתוב בפירוש בגמרא שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד זו ק”ש של רבי יהודה הנשיא]. ולכן הרמב”ם השמיט זאת. אך עכ”פ אין לנו ראיה שניתן להפריד לכתחילה את הברכות מק”ש.  

ז.

וכל זה לגבי להפריד לכתחילה. אך בדיעבד, כלומר מי שקרא כבר ק”ש בלי הברכות ייתכן שגם לפי הרמב”ם ישלים את הברכות. וזה לכאורה תלוי בשאלה בדף י”א:-י”ב. האם ברכות מעכבות או לא, ועל הצד שמעכבות האם הכוונה שם שהברכות מעכבות את הק”ש או רק אחת את השניה.

וברמב”ם לא מבואר בדיוק מה פוסק בזה, אלא שבפ”א ה”ח כותב שסדר ברכות לא מעכב (ומזה משמע שהברכות עצמן כן מעכבות), ועוד מחדש שם לפי פשט הלשון שגם בסדר שלא מעכב זה רק אם החליף את הסדר של השתיים לפניה ביניהן, או את השתיים שלאחריה בערבית ביניהן. אבל משמע שאם שינה מלפני לאחרי לא יצא.

ובהלכה שלפני כן כותב שכל שלא אמר אמת ויציב ואמת ואמונה לא יצא י”ח, והשאלה היא במה לא יצא, האם בברכות הללו עצמן (ומדובר שאמר את הברכה ורק את הנוסח אמת ויציב ואמת ואמונה לא אמר) או שהן מעכבות את הק”ש. ואם לעכב את הק”ש, מכלל הדברים אנו למדים לכאורה שהברכות האחרות לא מעכבות.

עוד יש לשים לב שהרמב”ם פוסק את הגמרא בדף י”ג שהקורא ק”ש מתוך קריאתו בתורה יצא ולא מוסיף משהו על הברכות, והירושלמי (בתחילת פרק ב’) מדייק מזה שברכות לא מעכבות.

והנה בשלב הראשון הגמרא אומרת שיש לדייק מדברי ריש לקיש שאמר שברכות לא מעכבות, שאנשי משמר כנראה אמרו יוצר אור, והרי הגיע זמן לומר אהבה רבה ולא אמרו, ומזה למד שברכות לא מעכבות (כלומר משמע שלא יגידו גם אחר כך). והגמרא דוחה שייתכן שבאמת אמרו אהבה רבה ואחר כך כשהגיע הזמן השלימו יוצר אור, ובאמת ר”ל לא התכוון לומר שברכות אין מעכבות אלא רק שסדר ברכות לא מעכב; אבל אם לא יגיד את כל הברכה ייתכן שמעכב. וכשהגמרא אומרת האם ברכות מעכבות או לא, כתוב מעכבות זו את זו. כלומר השאלה היא האם יצא בברכה אחת שאמר אם לא אמר את האחרת [ולכאורה צ”ע מה הנ”מ, הרי סו”ס חייב לומר את הברכה האחרת מצד עצמה ולא רק כדי לא לעכב את זו שכבר אמר. ועיין פמ”ג (סי’ ס’ מ”ז אות א’) שאומר שנ”מ אם אין זמן לומר את כל הברכות, האם יגיד את חלקן].

והרא”ש (פ”ב סי’ א’) והרשב”א (לדף י”א:) מביאים את רה”ג שאומר שהלכה כמסקנת הגמרא אצלנו שסדר ברכות לא מעכב אבל ברכות עצמן מעכבות. ומקשה על זה ממה שמשמע במשנה בתחילת פרק שני שיוצא י”ח ק”ש בקריאה בתורה ומשמע שלא מברך שם ברכות, וכן הירושלמי שם מדקדק מהמשנה שברכות לא מעכבות, ומיישב שבציבור ברכות מעכבות וביחיד לא. והרשב”א שם שחולק עליו לא נראה שחולק על העיקרון אלא רק מתווכח אתו האם לפסוק כדחיה של הגמרא שאמרו אהבה רבה וממילא נראה שברכות מעכבות (כך רה”ג) או כשלב הראשון (שכך הרשב”א פוסק). וכן כתוב כל זה בקצרה גם בתוס’ בריש פרק היה קורא.

אך לכאורה לא ברור מנין רה”ג למד שהגמרא התכוונה לומר שהברכות מעכבות את ק”ש, עד שיקשה לו מהמשנה בתחילת פ”ב, והרי מה שכתוב בגמרא זה שברכות לא מעכבות זו את זו, אבל על ק”ש לא דיברו כלל, וא”כ י”ל שאת הק”ש לא מעכבות וזה המשנה בפ”ב, אך ברכה מעכבת את חברתה וזה בין ביחיד ובין בציבור ומדוע נזקק רה”ג לחלק בין יחיד לציבור. וכן הקשה פנ”י על דברי התוס’ בתחילת פרק שני, עיי”ש מה שמבאר בזה.

ונראה לומר שהיה פשוט לרה”ג בסברא שאם חז”ל תיקנו שברכות מעכבות הכוונה היא שצריך לומר את כל הרצף יחד ולא את חלקו, וממילא גם ק”ש כלולה ברצף הזה של ק”ש וברכותיה. ולא עוד אלא שהק”ש היא העיקר של הסדר הזה, ולכן מסתבר שאם הברכות מעכבות ברכות אחרות כ”ש שיעכבו את הק”ש עצמה. ורה”ג לשיטתו שסובר שהברכות קשורות לק”ש ואין להפריד ביניהן כמו שכבר הבאנו משמו לעיל אות ב’.

אכן, צ”ע איך הרשב”א שהוא המרא דהשיטה החולקת שותק בזה לרה”ג, והרי לדעתו בודאי שאין ללמוד מזה שברכות מעכבות זו את זו שגם יעכבו את ק”ש, שהרי ק”ש היא מילתא אחריתא לפיו. וי”ל שכיוון שממילא בא לחלוק עליו על כל הענין שברכות מעכבות להלכה, לא ראה צורך להיכנס לויכוח הזה.

ח.

והנה דעת הרמב”ם (פ”ו מתמידין ומוספין ה”ד) להכריע כרה”ג בכך שפוסק לעיקר את דחיית הגמרא שאנשי משמר אמרו אהבה רבה ולא את השלב הראשון שבו סברנו שאמרו יוצר אור. ובזה מובן היטב גם מה שכתב אצלנו בפ”א ה”ח שסדר ברכות לא מעכב, שזו סברת שלב הדחייה. אבל מצד שני הרמב”ם לא כותב את מה שכותב רה”ג שברכות עצמן כן מעכבות. וביותר שכמו שהבאנו לעיל מעתיק (פ”ב ה”א) את ההלכה של תחילת פרק שני בלי סיוג שמדובר דווקא ביחיד, ומזה משמע ודאי כמו שכתוב בירושלמי לגבי המשנה שברכות לא מעכבות את הק”ש. ומזה ברור שהרמב”ם חולק על רה”ג ולא סובר שברכות מעכבות.

ונראה שההסבר הוא שהגמרא לא אמרה בשום שלב שברכות מעכבות, אלא רק אמרה בשלב הראשון שלא מעכבות ובדחייה אמרה שסדר ברכות לא מעכב. אבל עדין לא מוכרח מהדחייה שברכות מעכבות, אלא עיקר העיסוק של הגמרא זה בשאלה איזו ברכה אמרו אנשי משמר, והגמרא אומרת שייתכן שאמרו אהבה רבה ובאמת אין לדייק שברכות אין מעכבות אלא רק שסדר ברכות לא מעכב. אבל עדין יכול להיות מצד סברא מבחוץ שברכות לא מעכבות. ועוד, שבפשטות כך הוא הדין עד שלא יוכח שכן מעכבות כי מהיכא תיתי שיעכבו בלי הכרח. ולכן הרמב”ם השאיר את הנקודה הזו פתוחה, כלומר לא כתב בפירוש שמעכבות – כי נצמד ללשון הגמרא ואין כזה דין בגמרא, וגם לא כתב שלא מעכבות – שוב, כי אין כזה דין בגמרא למסקנה. אבל משמעות הדברים היא שאכן לא מעכבות כי מהיכא תיתי שמעכבות. וזו משמעות ההלכה של הקורא בתורה שיצא גם בלי ברכות.

וייתכן עוד בדעת הרמב”ם שגם על הצד שברכות היו מעכבות זו את זו היה יכול לומר שעדין לא יעכבו את הק”ש. ואף שלפי מה שביארנו את רה”ג שסובר כן משום השייכות של הברכות לק”ש, ובזה ודאי הרמב”ם סובר כמותו כפי שהתבאר לעיל שלפי הרמב”ם אי אפשר לנתק את הברכות מהקריאה, מ”מ עדין י”ל שהלימוד מהברכה לק”ש עצמה לא מוכרח, ואולי לחז”ל יש טעם שברכה תעכב ברכה ולא את הק”ש עצמה (אולי שלא להפקיע מהאדם את המצווה). ורק ההיפך מוכרח לפי הרמב”ם, שכדי לברך את הברכות צריך את הק”ש.

ומזה נראה פשוט שמה שכתב בהלכה ז’ שכל שלא אמר אמת ויציב ואמת ואמונה לא יצא י”ח שהכוונה היא שלא יצא בברכות הללו, ולא שהן מעכבות את ק”ש (כדרך השניה בכס”מ שם). גם כי בגמרא לא נזכר חילוק בנקודה זו בין הברכות וגם כי סו”ס עיקר הראיה היא שברכות לא מעכבות את הקריאה היא מהקורא בתורה שיצא ושם גם אמת ויציב לא אמר, אז איך יצא. ולפי מה שכתבנו היה מקום לומר שכוונת הרמב”ם לא שמעכבות את הק”ש, ולא רק שלא יצא בהן, אלא שמעכבות את הברכות האחרות. אבל זה דבר זר להלכה שם, ולא נזכר שם ברמב”ם (או במקום אחר) שברכה מעכבת ברכה ולכן אין לפרש כן. והפירוש הפשוט שכוונת הרמב”ם הוא שלא יצא י”ח ברכות אלה, הוא דבר הלמד מעניינו כי הרמב”ם עוסק שם בהלכה בשינוי מטבע שטבעו חכמים בברכות, ובא לומר שבאמת ויציב שינוי המטבע הוא משמעותי עד שלא יצא. 

ט.

ונשאר רק לבאר את הניסוח של הרמב”ם בתחילת הלכה ח’, שמשמע ממנו שגם סדר ברכות שלא מעכב זה רק בהחליף בין הברכות הראשונות או בין האחרונות ולא אם שינה ביותר מזה. ז”ל הרמב”ם שם: הקדים ברכה שנייה לברכה ראשונה בין ביום בין בלילה בין לפניה בין לאחריה יצא לפי שאין סדר בברכות עכ”ל.

הנה אף שמפשט הלשון משמע שאם יברך את כל הברכות אחר ק”ש או לפניה לא יצא י”ח, וכן אם יאחר ברכה שמלפניה לאחריה לא יצא, א”א לומר כן. כי בפשט הגמרא משמע למסקנה שאמרו אהבה רבה ואז קראו ק”ש, ואין לדקדק שלא אמרו יוצר אור אלא כשהגיע הזמן אמרו, אבל עכ”פ ברור שזה היה לאחר ק”ש, כי את הקריאה כבר קראו ביחד עם אהבה רבה. ועל זה בדיוק אמרו שסדר ברכות לא מעכב. ועוד שהרמב”ם אומר שהקורא בתורה יוצא, וזה בלי ברכות, וא”כ גם אם יקרא אחר כך ברכות עכ”פ לא ישמור על הסדר של שתיים לפניה ושתיים לאחריה.

ולכן צריך להידחק שמה שהרמב”ם כותב שבין לפניה בין לאחריה הכוונה היא שגם לאחריה סדר הברכות לא מעכב (אולי שלא נגיד שבגלל סמיכת גאולה לתפילה זה חייב לבוא דווקא אחרי הברכות האחרות או הו”א אחרת). ואחרי שאמר כן, גם אם יקדים את הברכה שאחריה לפניה גם יצא י”ח. וה”ה אם אחר את הברכה שלפניה לאחריה.  

י.

ועל כל פנים עולה מכלל דברי הרמב”ם שכל מה שראינו שאי אפשר לנתק בין הברכות לקריאה זה רק לכתחילה אבל בדיעבד אם קרא יצא גם בלי הברכות. וכיוון שלא כתוב ברמב”ם שאם קרא צריך לחזור ולקרוא שוב כשמברך את הברכות משמע שבאופן זה יברך בלי הקריאה בכלל. ויצא שאם לא קרא כלל בזמן תיקנו קריאה מדרבנן אחר הזמן כדי לשלב בה את הברכות. אך אם קרא, ובא לברך אחר כך לא תיקנו לו קריאה נוספת. וההיגיון הוא כנראה שלא רצו שיברך ברכות בלי הקריאה, אבל אם במהלך היום קרא, אף שלא קרא בתוך הברכות זה תופס בדיעבד ויש לברכות על מה לחול. אבל אם לא קרא כלל תיקנו לו קריאה כדי שיהיה לברכות על מה לחול.