א.

המשנה (ט’:) אומרת שזמן ק”ש משיכיר, ובגמרא שם: אמר אביי לתפילין כאחרים לקריאת שמע כותיקין דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום.  

והנה נחלקו התוס’ (ט’: ד”ה לק”ש) ורא”ש (סי’ י’) עם רבנו יונה (ד’: בדהרי”ף ד”ה תניא). לפי התוס’ זמן ק”ש מתחיל לכתחילה משיכיר ונמשך לכתחילה עד שלוש שעות ביום. וגם ותיקין מודים לזה, אלא שיש ענין אחר והוא להתחיל להתפלל מיד אחרי הנץ החמה, והיא מעלה שנלמדת מהפסוק ייראוך עם שמש שהולך על תפילה. וכדי להרוויח ענין נוסף שהוא סמיכת גאולה לתפילה, פוסקים ותיקין בדרך של מצווה מן המובחר שיש לקרוא ק”ש סמוך לנץ (מלפניו) כדי שיוכל לסמוך גאולה לתפילה באופן שהתפילה תתחיל מיד בנץ.

לעומת זאת לפי רבנו יונה זמן ק”ש לכתחילה מתחיל משיכיר ונמשך רק עד הנץ, ואחר כך יוצא רק בדיעבד (כי רובא דאנשי קמים לפני הנץ). וזמן תפילה מתחיל בנץ, אבל אין מעלה מיוחדת בתפילה מיד עם הנץ. והחומרא של ותיקין היא לאחר את ק”ש לסוף זמנה לכתחילה כדי שיוכלו לסמוך גאולה לתפילה. ובעצם מה שהם מרוויחים זה את עצם היכולת לסמוך גאולה לתפילה בלי לקרוא ק”ש בדרגה של דיעבד, ולא כתוס’ שמרוויחים תפילה מיד בנץ.  

תוס’ מרוויחים בפשט הגמרא את זה שוותיקין זה מעלה ששייכת לתפילה, ואז הפסוק שמביאים ייראוך וכו’ לא רק מציין את זה שצריך להתפלל ביום, אלא הוא פסוק שמובא כדי לתת מקור לעיקר הענין של ותיקין שאת זה רצו להרוויח.

ועוד שכנראה בפועל נהגו העולם להתפלל אחרי הנץ כמו שכיום כך הוא המנהג, שכן מבואר בסוף הדיבור בתוס’ לגבי שאר עמא דבירושלים, וכן בדיבור הבא לגבי שאינו ניזוק כל היום כתבו שכל הציבור סומך גאולה לתפילה אבל לא באופן של ק”ש לפני הנץ ותפילה מיד לאחריו.

לעומת זאת דוחק בתוס’ מה שהם עצמם מקשים בד”ה כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק, מאי רבותיה דרב ברונא. ונדחקים לומר שהכוונה היא כל הסומך כוותיקין, וזה לא כתוב בגמרא. ועוד דוחק בגוף המימרא של ותיקין שעושים זאת כדי לסמוך גאולה לתפילה: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. ותוס’ כנראה לומדים שעיקר החידוש של ותיקין הוא לא גוף הסמיכת גאולה לתפילה אלא הסיפא של המימרא שנמצא מתפלל ביום. אבל סו”ס מיותר לכאורה להזכיר את הסמיכת גאולה לתפילה כאן.

ולפי רבנו יונה הדחקים של תוס’ מוסברים היטב, כי כל הציבור אמור לקרוא ק”ש בדרגה של לכתחילה ולא דיעבד, ולכן צריך ע”כ לקרוא לפני הנץ. מצד שני לא יכלו להקדים את התפילה לפני הנץ. ובתוך הדרגה של לכתחילה היו מחמירים הותיקין לקרוא ממש בסוף הזמן כדי להצליח לסמוך גאולה לתפילה. ולכן מובן מש”כ בגמרא שהרווח של ותיקין הוא כדי לסמוך גאולה לתפילה.

והמאי קראה ייראוך וכו’ הולך לפי רבנו יונה באמת רק על מקור לתפילה אחרי הנץ אבל לא לעיקר הענין של ותיקין שבאו לסמוך גאולה לתפילה. והמאחרים ומתפללים אחר הנץ לפי רבנו יונה באמת עושים שלא כדין גם אם הם רבים.

ב.

אבל באמת יש קושי גדול בשיטת תוס’ (שרבנו יונה מציין באופן חלקי), והוא שהמשנה בדף כ”ב: אומרת שאם יכול לעלות ולהתכסות ולקרוא עד שלא תנץ החמה כך יעשה, ואם לא יקרא במים. והגמרא בדף כ”ה: אומרת שלכאורה זה כדברי ר”א שקוראים עד הנץ ולא אחרי, ודוחה שזה כרבי יהושע שעד שלוש שעות, אבל כותיקין.

ועל פניו נראה שאותו אדם שנמצא במים ועומד להגיע הנץ יקרא רק ק”ש ולא תפילה שלכאורה לא שייך כלל להתפלל במצב כזה. וא”כ ברור שיש ענין של סוף זמן ק”ש לכתחילה בנץ.

וע”כ להידחק לפי תוס’ שלא רק ק”ש הוא יקרא כך ערום ובלי תפילין אלא גם את התפילה יתפלל כך. וזה חידוש גדול יותר שאין הוא כעומד לפני המלך ובכל זאת התירו. ולבד שזה חידוש גדול, צ”ע עוד בטעם הדבר, שהרי לפי רבנו יונה יותר מובן שק”ש אחרי הנץ זה מדרגה של דיעבד. וכדי לא לקיים מצווה בדיעבד מתירים לקיים אותה בצורה פחות מכובדת ולסמוך על עיקר הדין ולוותר על תפילין. אבל לפי תוס’ כל הענין של ותיקין זה מעלה ולא דרגה של לכתחילה לעומת דיעבד. וא”כ מאי חזית להעדיף מעלה זו על פני מעלה אחרת של תפילה שיהיה כעומד לפני המלך. ואדרבה, העמידה בתפילה היא דין גמור מדיני תפילה. וכנראה צריך להידחק שתוס’ לומדים שעומד לפני המלך זה גם כן רק מעלה והמשנה מגלה לנו שהמעלה של ותיקין גוברת.

שוב ראיתי בגוף הדבר שלפי תוס’ ע”כ מדובר שהוא גם מתפלל כך במים, שכן כתב הגר”א (סי’ ע”ד לסע’ ב’). ויישב בזה מה שקשה על הדין של הראשונים שנפסק ברמ”א שאם יושב ערום במים ולבו מחוץ למים מותר לקרוא ק”ש, ואין כאן בעיה של גילוי ערווה ולא של לבו רואה את הערווה. וקשה מהגמ’ ב-כ”ה: שמקשה על המשנה שאמרה שיתכסה במים ויקרא, והרי לבו רואה את הערווה, ונזקקים ליישב שמדובר במים עכורים. ומאי קשיא, ייתכן שנמצא באופן שלבו מעל המים ומותר לפי הנ”ל. ואומר הגאון, שהקושיה הזו באה אחרי שהגמרא העמידה לעיל שמדובר לפי וותיקין שהיו קוראים קודם הנץ. ולפיהם כל הענין של הקריאה לפני הנץ היא עבור התפילה שצריכה להיות בנץ, וא”כ ע”כ שגם התפלל אז במים. ובתפילה צריך לכסות גם את לבו וא”א שלבו יהיה מחוץ למים, ולכן צריך להגיע למים עכורים.

אך עדין צ”ע, כי הענין של כיסוי הלב בתפילה הוא לא דבר עצמי אלא שיהיה כעומד לפני המלך, כמו שפרש רש”י שם (ב-כ”ה.). וא”כ כיסוי של מים לא הופך אותו להיות כעומד לפני המלך לכאורה, וכנ”ל.

ובאמת שרבנו יונה כתב שם שצריך שיכסה את הלב כי הוא האיבר הנכבד שבכולם. ולפי זה ייתכן שבאמת אין כאן סברא של עומד לפני המלך (אף שזה נכון בלי קשר ממקומות אחרים) אלא דין מיוחד בכיסוי הלב. ולפי זה ודאי שנכון לכסות את לבו במים, אך לכאורה קשה לשעבד את הראשונים האחרים לסברא הזו של רבנו יונה.

ג.

הן אמת שהגמרא שם בדף כ”ה: קשה גם שיטת רבנו יונה בותיקין. שהרי גוף הדבר שלפיו הנץ הוא סוף זמן לכתחילה של ק”ש לא קשור לותיקין, אלא זו נקודה מוסכמת. והחידוש של ותיקין הוא לסמוך גאולה לתפילה בדרגה של לכתחילה בק”ש. וא”כ שם בגמרא שרק באים לומר שצריך לקרוא לפני שיעבור הזמן של לכתחילה לא צריך בכלל להזכיר את ותיקין. אלא הגמרא שאלה שהמשנה סתמא כר”א, והיה צ”ל לא, אפילו תימא כרבי יהושע ולכתחילה הוא מודה שקוראים עד הנץ [וביותר שרבנו יונה בעצמו כותב בתוך הדברים אצלנו שהקורא שם במים ודאי לא היה מתפלל, וא”כ מפורש בדבריו שלא היה מקיים את המעלה של ותיקין שהיא סמיכת גאולה לתפילה].

ונראה שרבנו יונה לא גרס שם את הגמרא כפי שהיא לפנינו. שהרי בסוגיה אצלנו בדף ט’:, כתב רבנו יונה בד”ה עד הנץ החמה שעד הנץ זה לכתחילה ודברי רבי יהושע עד שלוש שעות זה דיעבד. וזה לא כגירסה כפי שהיא לפנינו שזו מחלוקת בין ר”א לבין רבי יהושע [כי אף שאת דעת רבי יהושע היה אפשר להסביר שבא לומר את הדיעבד אבל מודה לר”א שלכתחילה עד הנץ, מ”מ את דעת ר”א אם מופיעה במשנה כחולקת על רבי יהושע חייבים להסביר שקאי על דיעבד כי רבי יהושע מיירי בדיעבד. אע”כ רבנו יונה לומד שאין כאן מחלוקת]. וא”כ לפי רבנו יונה לא שייך כלל מה שהגמרא אומרת בדף כ”ה: ששנינו סתמא כר”א, כי אין כזו דעה לפיו. והיא קושיה עצומה, ולכן נראה שבכל מקרה צריך לומר שלפי רבנו יונה לא גורסים שם בדף כ”ה: כפי שהוא לפנינו. והשתא דאתינן להכי י”ל שלא גרס בדף כ”ה: גם את זה שהמשנה היא כותיקין.

ועוד שבמהלך ד”ה תניא רבנו יונה דן במשנה בדף כ”ב: על הקורא בתוך המים ולא מתייחס לגמרא בדף כ”ה: שמעמידה את הענין כותיקין, וזה קשור מאוד למהלך דבריו ואיך לא הביא גמרא זו להקשות או לראיה. אלא שכנראה לא גרס זאת, כנ”ל.

ד.

והנה הצד השווה בין תוס’ ובין רבנו יונה הוא שזמן הקריאה מתחיל לכתחילה משכיר, אם נתעלם מהמעלה של ותיקין שמאחרת את הק”ש (כל פירוש לפי דרכו).

אך הרמב”ם אומר (פ”א ה”י”א): ואי זה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ושיעור זה כמו [עישור] שעה קודם שתעלה השמש ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר.

הרי שהרמב”ם לא הזכיר כלל את הזמן של משיכיר (ורק לענין דיעבד הזכיר בהמשך שיוצא מעה”ש). ולכן ברור בדעתו שאין כזה זמן להלכה, כלומר שותיקין חולקים על הזמן של משיכיר. ולא כמו תוס’ ורבנו יונה שהם מסכימים ורק מציינים עדיפות למצווה מן המובחר, אלא שהם סוברים שמי שיקרא לפני כן זה דרגה של דיעבד (והיא כלולה במה שכתב הרמב”ם בהמשך שמי שקורא קודם לכן כל שהיה אחר עה”ש יצא י”ח).

ועיין בד”מ בסי’ נ”ח אות א’ שסובר שיש לדחוק ברמב”ם שלא חולק על התוס’ ורבנו יונה. אך באמת קשה מאוד לומר כן והפשט הוא כדברי הב”י שם שכתב כנ”ל שלפי הרמב”ם ותיקין חולקים לעיקר הדין ולא למצווה מן המובחר. וכן דעת הגר”א בביאור דברי הרמב”ם. והוסיף הב”י לדקדק מדברי הרי”ף כדברי הרמב”ם בזה, שאחרי שהביא את דברי ותיקין כתב וכן הלכתא, ומשמע שיש כאן ספק בעיקר הדין. 

ובאשר למש”כ הרמב”ם כמו עישור שעה, נחלקו המפרשים כיצד לבאר דבר זה. יש שלא גרסו עישור אלא שעה והסבירו שזה שעה לפני שהשמש עלתה כבר גבוה (וצ”ע איזה זמן מוגדר יש כאן שביחס אליו מודדים משהו אחר), והגר”א גורס שליש עישור שעה ובעצם זה שתי דקות ובא הרמב”ם לציין את הזמן שלוקח לשמש לעלות מתחילת הזריחה עד שרואים את כל גוף השמש.

אך נראה פשוט לגרוס עישור שעה, שהרי לפי הנ”ל אין ברמב”ם שיעור מדויק לזמן התחלת ק”ש, כי רק מציין שצריך להספיק לקרוא כך שיסיים בנץ. ולכן סביר שהזמן שמביא מיד זה לא זמן שיתאר את הנץ כמו שהוא לפי הגר”א אלא זמן שיתאר את זמן התחלת הקריאה. ואכן עישור שעה (שש דקות) הוא זמן סביר לקריאת ק”ש עם ברכותיה. וכלפי הגירסה שעה כבר הערנו שקשה לגרוס כך כי אין זמן מוגדר בהיות השמש הרבה מעל הארץ, ובטח שלא באופן שנוכל לדעת מזה על התחלת ק”ש באופן מדויק.

אכן, גם אחרי דברי הרמב”ם שהזמן הוא שש דקות, מוכרחים לומר שאין כאן קביעות זמן ברורה שאין לזוז ממנה, שהרי ודאי שלא כולם קוראים בדיוק במשך אותו הזמן. ומי שקורא מהר, יצטרך להתחיל מאוחר יותר, והקורא לאט יצטרך להתחיל מוקדם יותר. ונראה פשוט שלכן הרמב”ם נקט בלשונו לשון שאינה חותכת: כמו עישור שעה, ולא בדיוק עישור שעה. אלא שבכל זאת יש תועלת בזמן הזה כדי להמחיש את זמן הקריאה לפי רובא דעלמא.

ה.

אכן, לפי זה חוזרת קושיית התוס’, מאי רבותא של הסומך גאולה לתפילה שכתוב שלא ניזוק כל היום, ועוד מאי רבותא של רב ברונא שסמך ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא, והרי כו”ע סומכים גאולה לתפילה על פי הפסק של אביי כותיקין (כלומר וא”כ גם לא יעזור התירוץ של תוס’ שהרבותא היא בסמיכת גאולה לתפילה דווקא בנץ כותיקין).

וצריך להידחק לכאורה לפי הרמב”ם שהמימרות הללו נאמרו קודם שנפסקה ההלכה כותיקין ע”י אביי, ואז נוכל לומר כתירוץ של תוס’ או כרבנו יונה. אך באמת אחרי שנפסק כותיקין זו מדרגת כל אדם, ואדרבה מי שלא עושה כן לא עושה כתקנה לכתחילה.

ו.

ויש לשים לב שיוצא ברמב”ם כרבנו יונה שהקורא אחרי הנץ זה מדרגה של דיעבד. אבל יש הבדל ביניהם איך הגיעו לדין הזה.

לפי רבנו יונה זו הלכה שלא קשורה לותיקין, אלא היא מוסכמת על כולם, וכך הוא קורא במשנה ב-ט’: (על פי גירסתו) שכתוב שם שהקריאה עד הנץ, והוא מפרש שזה דין לכתחילה, ואחר כך מובאת דעת רבי יהושע שבדיעבד ניתן לקרוא עד ג’ שעות.

אך לפי הרמב”ם אין כזה דין במשנה. המשנה מביאה את דעת ר”א שזמן הקריאה הוא עד הנץ ואת דעת רבי יהושע שזמן הקריאה הוא עד שלוש שעות. ואת דעת רבי יהושע היה ניתן לפרש שזה לכתחילה עד שלוש שעות, כמו שנוקטים באמת תוס’ למסקנה. אלא שמכוח דברי ותיקין הרמב”ם לומד שיש סוף זמן ק”ש לכתחילה בנץ, כמו שהוא לומד שיש תחילת זמן לפיהם כמה דקות לפני הנץ, כנ”ל.

מאידך גיסא, בהלכות תפילה (פ”ג ה”א) הרמב”ם כותב: תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום, ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפלה, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה.  

כלומר כאן רואים שהדין של ותיקין מצד התפילה הוא רק דין של מעלה, אבל הזמן של לכתחילה בתפילה הוא מהנץ ועד ארבע שעות ולא רק בנץ גופו. ויש כאן דבר תמוה, שמצד אחד כל הגדר של זמן ק”ש כותיקין היה מכוון כדי לסמוך גאולה לתפילה בנץ ולכן קבעו גדר של לכתחילה (ולא רק של מצוה מן המובחר) לק”ש. ומאידך את התפילה עצמה לא חייבים להתפלל בנץ.

וצ”ל לפי הרמב”ם שהטעם של לסמוך גאולה לתפילה של הגמרא בהסבר הותיקין זה רק טעם התקנה. אך צורת התקנה היתה לקבוע זמן לק”ש. וממילא, מן הסתם, יסמכו גאולה לתפילה, אבל לסמוך גאולה לתפילה לא היה חלק מהתקנה של לכתחילה אלא רק בגדר של מצווה מן המובחר. ואת הצורך בסמיכת גאולה לתפילה מביא בתוך הדברים בפרק ז’ הלכה י”ז-י”ח.

ולכן כשהרמב”ם מביא את התקנה של זמן הק”ש הוא לא מזכיר את הענין של סמיכת גאולה לתפילה ומשנה בזה מלשון הדין בגמרא. אלא שהוא מחלק בין טעם הדין לגדר, כנ”ל.   

ומשמעות הדברים היא שלפי הרמב”ם אמנם התקנה של זמן ק”ש לפי ותיקין נועדה מלכתחילה כדי שאדם יסמוך גאולה לתפילה, אבל בפועל היא לא קשורה לתפילה וגם אדם שלא מתפלל כרגע יצטרך לשמור על הגדר של הזמן לכתחילה של ק”ש.

ומזה נראה שגם מש”כ הרמב”ם (בפ”ג מתפילה הנ”ל) שמצוותה של תפילת שחרית עם הנץ החמה הוא גם כן משום סמיכת גאולה לתפילה, ובדומה לק”ש גם בצד של התפילה לא מזכיר את הסמיכת גאולה לתפילה בתור מצווה חיובית אלא מזכיר רק את ההלכה שתעזור לנו לסמוך גאולה לתפילה.   

ו.

ועיין בגמרא בתחילת פרק תפילת השחר (כ”ו.) שמקשה על מש”כ תפילת השחר עד חצות, מהברייתא שאומרת מצוותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ששם רואים שמצוות התפילה הוא בהנץ החמה ולא עד ארבע שעות או עד חצות. ודוחה הגמרא כי תניא ההיא לותיקין.

והנה לפי התוס’ מובן היטב שהגמרא מקשה מברייתא שעוסקת בהלכות תפילה וקובעת את הזמן הלכתחילה של התפילה. וכדי לעמוד בזמן של התפילה צריך לקרוא ק”ש קודם לכן. אך לפי רבנו יונה לא כתוב בדין של ותיקין שום דבר על זמן תפילה וייתכן שהזמן הוא לכתחילה עד חצות או ארבע שעות ואין שום מעלה מיוחדת בהקדמה, אלא שמצד הלכות ק”ש צריך לקרוא קודם הנץ. וא”כ לא מובן לפיו מה הקושיה של הגמרא. וכן קשה לפי הרמב”ם.

וצ”ל בפשטות שלפי רבנו יונה והרמב”ם באמת הגמרא לא התכוונה להקשות מזה שרואים בברייתא הגדרה של זמן לכתחילה של תפילה, אלא שבפועל כיוון שסו”ס יש צורך בסמיכת גאולה לתפילה, התפילה צריכה להיות בתחילת הזמן הגם שאין כאן מעלה מצד הלכות תפילה כשלעצמה.  

ז.

וכבר הזכרנו קודם שקשה על תוס’ מהגמרא ב-כ”ה: שאומרת שהמשנה ב-כ”ב: שאומרת לקרוא במים קודם הנץ הולכת בותיקין, ואמרנו שע”כ לומר שגם מתפלל שם, והוא דוחק.

וכן הזכרנו שקשה משם על רבנו יונה שאומר בפירוש שמדובר שם שלא מתפלל, וא”כ מאי שייטא הא דותיקין התם, אם אין בכלל סמיכת גאולה לתפילה שזה כל מעלת ותיקין לפיו. ועוד, שלפיו בלי קשר לותיקין צריך לגמור ק”ש קודם הנץ. ונדחקנו לומר שהוא לא גרס את דברי הגמרא שם.

עוד נזכיר שיש שיטה נוספת של ר”ח (מובא ברא”ש סי’ י’), שלפי ותיקין הק”ש היא מיד אחרי הנץ ולא שמסיימים אותה עד הנץ, ולפיו מאוד קשה מלשון המשנה ב-כ”ב:, שאומרת שיקרא עד שלא תהא הנץ החמה. ובעה”מ (ב’. בדהרי”ף) אומר שהכוונה היא עד שלא ייגמר הנץ, כי לשיטתו זמן הקריאה הוא במהלך הנץ, עיי”ש.

ובמעדני יו”ט (שם אות ר’) נדחק לומר לפי שיטה זו אחת מן השתיים: או שר”ח לא גורס במשנה את המילה ולקרות, אלא: אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא תהא הנץ החמה. או שגורס, ועם זאת המילים עד שלא תהא וכו’ חוזרות רק על המילים אם יכול לעלות ולהתכסות ולא על ולקרות. והכול דוחק כמובן.

ורק לפי שיטת הרמב”ם הכול א”ש בלי עיקולי ופישורי. שהרי לפיו אכן מעלת ותיקין היא לקרוא סמוך להנץ, והגדר הוא לקרוא כך גם אם לא מתפלל. ובלי ותיקין אין סוף זמן ק”ש בנץ, ולכן הגמרא מייחסת זאת לותיקין, ובמשנה לא נזכר שמתפלל כך (שהרי צריך להיות כעומד לפני המלך), וכן בדברי הרמב”ם (פ”ב ה”ז) כשפוסק את המשנה הזו נראה שרק קורא ולא מתפלל.