א.

כתבו תלמידי ר”י (א’. סוף ד”ה וחכמים): “ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד חכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג ור”ג ס”ל דבדיעבד יוצא כל הלילה”.

מפשט הדברים היה אפשר להבין שר”ג מסכים שלכתחילה אין לאחר אחר חצות הלילה משום סייג, אלא שחכמים סוברים שהסייג חמור יותר ותיקנו שלא יקרא כלל אחרי חצות, ולפי ר”ג יקרא. ולקמן בדיבור שאחרי זה מסביר ר’ יונה שחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה [עיי”ש שאומר שיכולים לתקן שלא יקרא. ולכאורה עדין יש לעיין לפי דעתו אם עבר על דברי חכמים וקרא, אם יצא י”ח הדאורייתא או שחכמים יכולים להפקיע אפילו את זה. ועיין בזה לקמן].

והנה לכאורה היה מקום לומר שרש”י סובר כר’ יונה, שבדף ט’. ד”ה או דילמא כתב: “ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק”ש בזמנו”. ומשמע לכאורה שאם לא אתניס לא יוצא י”ח ק”ש לפי חכמים.

ואם היינו אומרים כך היינו יכולים להרוויח קצת ביאור במחלוקת רש”י ותוס’, שרש”י במשנה בתחילת הפרק כתב שמש”כ במשנה שאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה לא קאי על הקטר חלבים ואיברים, שהרי כתוב במשנה (במגילה כ’:) שכל הלילה כשר להקטרת חלבים ואיברים. הרי שלא סייגו עד חצות.

ואילו תוס’ בפסחים ק”כ: (שרע”א שולח אליו בגיליון) אומרים שהסייג של חצות קאי גם על זה. ופשוט שתוס’ יסבירו שמש”כ במשנה במגילה לא סותר לזה כי המשנה מיירי מעיקר הדין דאורייתא ולא מצד הסייג, ונ”מ לדיעבד אם עבר ולא הקטיר קודם חצות.

והיה אפשר לומר שרש”י סובר שבכל זאת יש ראיה מהמשנה כי סובר כר’ יונה שלפי חכמים גם בדיעבד כשעבר חצות הפקיעו את המצווה.

אך כל זה אינו, ונראה יותר לומר שרש”י לא סובר כר’ יונה, אלא שבדיעבד לפי חכמים ודאי יקרא אחרי חצות, שהרי שם בדף ט’ בהמשך הגמרא הגמ’ שואלת ור”ג מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד, כלומר רואים בפשט הגמ’ שר”ג חולק על הסיוג של חצות, ולפי דעתו אין חילוק בין קודם חצות לאחרי חצות. ואם זה נכון, ובזה חולקים ר”ג וחכמים, הרי שאין סיבה להעמיס עוד מחלוקת נוספת על דיעבד שאחרי חצות. [ועיין לקמן איך באמת ר’ יונה יסביר את הגמ’ כאן].

וכן נראה גם בפשט הדברים שם בסוגיה לפני כן שר”ג מפרש בדעת חכמים שסוברים כמותו שיוצא י”ח בדיעבד אחרי חצות, וכמו שרש”י אומר כוותי סבירא להו – וחייבין אתם לקרות, כלומר לדעת חכמים חייבים לקרוא אחרי חצות, ולפי ר”ג זה כדעתו (של ר”ג), וא”כ בפשט הגמ’ ורש”י אין מחלוקת בין התנאים לגבי אחרי חצות [ועיין לקמן איך ר’ יונה יסביר זאת]. ולכן נראה שרש”י לא סובר כר’ יונה. ועוד שאם סובר כר’ יונה מנא ליה לחלק בין אונס למזיד ולומר שלפי חכמים אם נאנס כן יקרא אחרי חצות.

ולכן נראה לומר שרש”י נקט אורחא דמילתא שאם נאנסו יכולים לקרוא אבל באמת גם אם לא נאנס סו”ס יוצא י”ח אחרי חצות הלילה לכו”ע.

וכן דעת רוב הראשונים כגון הרשב”א והרא”ש, וכן כתבו בתוס’ הנ”ל בפסחים שבדיעבד יוצא גם לפי רבנן, ומוכח כן גם ממש”כ לעיל, כי מפרש את הענין של חלבים ואיברים שגם שם יש את הכלל של עד חצות ובכל זאת כתוב במשנה במגילה שכל הלילה כשר, הרי שבדיעבד עכ”פ אפשר, כנ”ל.

ב.

ועל ר’ יונה באמת קשה כנ”ל, מה יעשה עם פשט הגמ’ שמשמע ממנה שר”ג חולק על הסיוג של חצות. 

ואפשר לומר שיפרש כמו הגר”א בשנות אליהו שמפרש שהקושיה היא לשונית, שבקושיה הגמ’ סברה שר”ג לא הזכיר חצות, והמשך המש’ זה דברי רבי, וא”כ מקשים איך רבי שמוסב על ר”ג אומר שאמרו עד חצות. והתירוץ הוא שהמשך המשנה הוא מדברי ר”ג ולא מדברי רבי והוא מתייחס לדברי חכמים.

אבל גם בלי זה, י”ל שר’ יונה סובר שר”ג באמת סובר שאין שום דבר מיוחד בחצות, גם לא לענין לכתחילה, והוא מצדו לא היה מזכיר כלל חצות. ומה שכתבו תלמידי ר”י שר”ג וחכמים חולקים על דיעבד, הדיעבד הוא כלפי מה שהזכירו שם קודם לכן שלכתחילה גם לפי ר”ג וגם לפי רבנן צריך לקרוא מיד בתחילת הזמן. וא”כ כל מי שלא קרא בתחילת הזמן הוא בדיעבד. ועל זה אומר ר’ יונה שלפי חכמים בדיעבד יקרא רק עד חצות ואחרי חצות לא יקרא עוד. ולפי ר”ג כל דיעבד בין לפני חצות ובין אחרי יקרא. את הפירוש הזה בר’ יונה היה נראה לומר גם בלי ההוכחה מהגמ’ כאן, וכ”ש עם ההכרח (אם לא נפרש כגר”א בשנות אליהו).

אבל באמת מה שיותר קשה על ר’ יונה הוא מתחילת הגמ’ שם בדף ט’, וז”ל הגמ’ “מעשה שבאו בניו וכו’ ועד השתא לא שמיע להו הא דרבן גמליאל הכי קאמרי ליה רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה אמר להו רבנן כוותי סבירא להו וחייבין אתם והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה”.  

כלומר שואלים את ר”ג האם חכמים חולקים עליך או לא, כאשר ברור בשאלה שאם אכן חולקים אין הלכה כמותו. והוא עונה שחכמים סוברים כמותו ולכן יש לפסוק כדבריו. וא”כ איך בא ר’ יונה ואומר שר”ג וחכמים חולקים על דיעבד שאחרי חצות. וזו קושיה גדולה בפשט.

ועיין נחלת דוד (ח’:) שאומר שצ”ל לפי ר’ יונה שיש לרבנן חילוק בין אונס לסתם מאחר אחרי חצות, שמי שהיה אנוס יכול גם לפיהם לקרוא לאחר חצות ומי שלא היה אנוס לא יכול.

אך קשה על זה שלפי”ז העיקר חסר מן הספר גם במשנה וגם בביאור הגמ’ בדף ט’ כי ר”ג מסביר את חכמים ולא מחלק בין אנוס ללא אנוס, וגם הגמ’ אומרת ששאלו אותו אם חולקים עליו ואמר שלא חולקים. ובאמת בודאי שחולקים לפי ר’ יונה ורק יש פרט שבו מודים, והעיקר חסר.

ואפילו לגבי המקרה הזה של באו בניו מבית המשתה לא ברור בכלל שמיירי באנוס. ואף שרש”י כתב שם בדף ט’ היכא דאתניס כבר כתבנו שי”ל בפשטות שאורחא דמילתא נקט, כי אין סיבה לנקוט את הדין באדם רשע, אבל למעשה לא נראה שיש הבדל בין אנוס ללא אנוס. ועיין ברשב”א שם לדף ח’ שמתייחס אל בני ר”ג כפושעים ודינם כמזידים.

ועוד שאם אכן מדובר דווקא באנוס הרי שיוצא שר”ג חולק על רשב”י, כי רשב”י אומר שבאנוס יקרא עד הנץ ולא עד עה”ש, ואילו ר”ג אומר עד עה”ש, וכ”כ שם הנחלת דוד שצ”ל שר”ג חולק על רשב”י בזה, והוא דוחק.

ולכן נראה שבאמת אין חילוק בין אנוס ללא אנוס, ור”ג דיבר בסתמא ולכן נקט עד עה”ש כדי לכלול גם את המזיד, ואינו חולק על רשב”י.

ונראה שר’ יונה יפרש את הגמ’ כך, שאכן בניו שאלו אותו האם רבנן חולקים עליך או לא, ואם חולקים יש לפסוק כמותם. אך כל זה באם חולקים מעיקר הדין בדרשה של ובשכבך, כמו שרש”י מסביר שזו המחלוקת ששאלו לגביה, האם רבנן מסכימים שובשכבך זה כל הלילה או לא. ובזה אם רבנן חולקים היה צריך לפסוק כמותם. אך ר”ג עונה להם שבאמת לגבי הדרשה מסכימים לדבריו שובשכבך זה כל הלילה. אלא שחכמים עשו סייג, ובאמת בסייג הזה ר”ג חולק, אך בזה לא נוהג הכלל של יחיד ורבים הלכה כרבים. כי הרבים כאן לא סתם מפרשים את התורה אלא עושים סייג לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ובזה יש מקום לפסוק כיחידאה שמותיר את הדין על כנו ולא עוקר אותו. והוא חידוש גדול.

ג.

ולגבי דברי רבנו יונה שאומר שאחרי חצות לפי רבנן לא יקרא, היה מקום להבין מדבריו שהכוונה היא שגם אם יקרא לא תעלה לו המצווה, וחכמים הפקיעו כאן את חלות המצווה ולא רק אמרו שלא יקרא. וכן משמע מלשונו בד”ה וחכמים, שכתב: חכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג”.

אכן בדיבור שאחרי זה כתב רבנו יונה בתחילת הדיבור: “ויש להקשות לרבנן דאמרי דאפילו דיעבד אינו יוצא אלא עד חצות אם עבר חצות מה יהא דינו וכו'”. הרי שהוא משתמש בלשון דיעבד אינו יוצא על מקרה שהוא בבירור לא מתכוון להתייחס האם הפקיעו ממנו את המצווה. שהרי הוא מיד דן מה יהיה אחרי חצות, ואם כוונתו במילים אינו יוצא שהפקיעו את המצווה, הרי שכבר ברישא פסק את הדין שלא תועיל לו קריאה אחרי חצות כלל, שהיר כתב שאינו יוצא אלא עד חצות.

אלא ע”כ שהכוונה היא שאינו קורא אלא עד חצות. ואז בא לדון מה יהיה אחרי חצות. ובהסבר הראשון שלו אומר שיקרא ק”ש עצמה גם אחרי חצות, ורק ברכות הפסיד, ובהסבר השני מחדש שחכמים יכולים לפוטרו ממצוות עשה. הרי שלפי שני ההסברים לא כותב לא בפירוש ולא ברמז האם הופקעה ממנו חלות המצווה אם עבר וקרא אחרי חצות הלילה. ולכן נמצא שגם לפני כן כשהזכיר את זה שלא יוצא אחרי חצות כוונתו היתה שלא קורא אחרי חצות, כמו שראינו שכך משתמש בלשון זו גם בתחילת ד”ה ויש.

אכן, גם אם בדעת רבנו יונה כאן אנחנו לא מוצאים ניסוח כזה של הפקעת חלות המצווה בדיעבד, מ”מ ברי”ף ועוד ראשונים שקיימי בשיטתו כן מצאנו כך.

שהרי הרי”ף אומר שהברייתות בדף ח’: לא חולקות, ומיישב אותן שאם הזיד יוכל לקרוא בדיעבד עד עלות השחר. ואילו נאנס יוכל לקרוא בדיעבד עד הנץ החמה. והלשון של הרי”ף שם היא: “אבל אם עשה כן במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו”. הרי שבפשט הדברים הוא לא רק אומר לא לקרוא אלא אומר שאם עשה כך, שקרא אחרי עה”ש כשלא היה אנוס, לא יצא ידי חובה.

ואמנם שהרמב”ן שם במלחמות אומר שהחילוק הזה בין פשע או לא, הוא לא גדר שחז”ל קבעו מליבם שבזה יצא ובזה לא, אלא שיש מחלוקת בתנאים האם סוף הזמן הוא עד עה”ש (כך ר”ג) או עד הנץ (כך רשב”י), וחכמים סמכו על דברי רשב”י באנוס ולא סמכו עליו בפשע.

אך עדין זה לא מפרנס את לשון הרי”ף שמדברת על כך שלא יוצא בדיעבד. כי אמנם חכמים יכולים להורות לקרוא אחרי עה”ש כדעת רשב”י רק בשעת הדחק. אך כשאדם יקרא אחרי עה”ש כשלא היה אנוס זה לא שייך להוראה של חז”ל לסמוך או לא לסמוך, אלא שייך להפקעת המצווה (גם על הצד שהלכה כרשב”י). ולכן עכ”פ לפי לשון הרי”ף שאומר שלא יצא ידי חובתו נראה שיש כאן הפקעה.  

ד.

הרמב”ם (א’, ט’) כתב: אי זהו זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה עכ”ל.

ויש שלושה ביאורים בדבריו, איך למד את המחלוקת של רבן גמליאל וחכמים.

לדעת הב”י (סי’ רל”ה) למד שחולקים האם יש סייג לכתחילה, ומודים שבדיעבד קורא עד עה”ש. ולפי זה אומר הב”י שהרמב”ם פסק כחכמים, למרות שכתוב בגמרא שהלכה כר”ג, וזאת משום שפירש שהלכה כר”ג זה רק לאפוקי ר”א, ובאו לומר את הזמן של עד עה”ש, אבל בסייג של הלכתחילה פוסקים כחכמים כמו שרואים בדף ט’ שלא היו עושים כר”ג במקום שחולק על חכמים.

ולדעת הגאון (ב-רל”ה סע’ ג’) הרמב”ם פירש כרבנו יונה שהמחלוקת היא על דיעבד אחרי חצות אם יוצא או לא, וכו”ע מסכימים לסייג של עד חצות ופסק כר”ג שיוצא בדיעבד.

ובנקודה של עד חצות נראה שיש חילוק בין הרמב”ם לרבנו יונה, שלפי רבנו יונה הדיעבד מתחיל כבר מתחילת הזמן אם לא קרא מיד בהתחלה כמו שמשמע בדף ד’:, ואילו הרמב”ם לא הזכיר דבר כזה, משמע שעד חצות אפשר להתאחר, אלא שאולי זה לא מן המובחר שאין זה זריזין מקדימים. וגם י”ל שכאן יש עוד סברא שלא יתאחר כדברי הברייתא ב-ד’: אך עכ”פ הרמב”ם לא הזכיר זאת, כנראה כי למד שאין כאן איסור ממשי של חכמים אלא לכל היותר המלצה. ויותר נראה שהרמב”ם למד שהברייתא עצמה מדברת בסייג של עד חצות ולא בחיוב לקרוא מיד בתחילת הלילה וכמו שיתבאר לקמן בדברי הרי”ף.

ודעת הבה”ל שהרמב”ם למד שחכמים ור”ג לא חולקים כלל, ור”ג מפרש את חכמים. ואומר הבה”ל שלפי זה מה שפסקה הגמ’ כר”ג ולא כחכמים זה לומר שהפירוש של ר”ג בדעת חכמים הוא הנכון, כלומר שובשכבך לא נגמר בחצות. ומשמעות הדברים היא שאחרי שזהו הפירוש בדברי חכמים אין עוד סיבה לומר שר”ג לא מסכים גם לסייג.

וכך נפרש גם את הגמ’ בדף ט’, שבניו של ר”ג שאלו אותו האם רבנן חולקים או לא, וענה להם שלא חולקים (בובשכבך), וא”כ אחרי שלא חולקים בזה, י”ל שלא חולקים עוד כלל, ור”ג רק מפרש את חכמים ולא חולק. וזו גם כוונתו במשנה, לומר עד עה”ש כדי לבאר את חכמים ולהסכים להם.

והנה דברי הרמב”ם בפירוש המשנה (א’, א) לכאורה לא מתאימים לאף אחת מהשיטות. שכן כתב שם וז”ל: וגם חכמים סוברים כדעת ר”ג אבל אמרו עד חצות להרחיק את האדם מן העבירה כמו שיתבאר לקמן אבל הלכה כרבן גמליאל עכ”ל.

הנה לפי הגר”א קשה ליישב דברים אלו, שכן כתב שחכמים מודים לר”ג אלא שעושים סייג. אבל אם חולקים על דיעבד אז ודאי שלא מודים. ולפי הב”י הצגת המחלוקת מובנת אבל קשה מה שפוסק בסוף כר”ג. ואף שאת עצם הפסק יש ליישב כמו שאת הגמרא הב”י מיישב, שהפסק כר”ג הוא רק לאפוקי מר”א, מ”מ כאן קשה יותר כי הרמב”ם כותב ‘אבל’ הלכה כר”ג, ומשמע שזה בניגוד לדברי חכמים שמהם סליק. ואמנם בחלק מהנוסחאות לא כתוב ‘אבל’, אך במהדורות מדוייקות כן כתוב. ולפי הבה”ל היה אפשר לדחוק ולומר שכוונת הרמב”ם שחכמים סוברים כר”ג בעיקר הזמן, אבל הוסיפו סייג וגם ר”ג עצמו מודה בו. אבל גם לשיטה זו קשה מה שהרמב”ם כותב בסוף אבל, שמשמע שזה בניגוד לדברי חכמים.

ומבין שלוש האפשרויות שכולן קשות, אם לא נאמר שהרמב”ם חזר בו מפה”ש, נראה שהפחות דחוק מביניהן היא שיטת הגר”א, ונסביר שמש”כ שחכמים מודים אין הכוונה הלכה למעשה אלא רק בהתייחס למחלוקת שממנה סליק בין ר”א לר”ג, שהרי גם חכמים דורשים עד עה”ש מדאורייתא, אלא שעשו סייג, והסייג הזה יכול באמת לשנות את ההלכה למעשה שלא יקרא אחרי חצות. וזה יתפרש ממש כדברי הגמ’ בדף ט’ רבנן כוותי ס”ל וחייבין אתם והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, וכמו שמתבאר הענין לפי רבנו יונה, ועיין בזה לעיל.

ויש גם רווח בפירוש זה שנראה שהוא הולך כדברי הרי”ף, כמו שיתבאר בהמשך בעז”ה.

ה.

כתב הרי”ף (ב’.) וז”ל: הא דאמר ר”ג ודאמר ר”ש בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואפילו אי עביד הכי במזיד וקרא ק”ש קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואף על פי שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח”כ אקרא ק”ש ואתפלל ואם חוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה בערב ילך לבית הכנסת או לבית המדרש אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה ואחר כך קורא קריאת שמע ומתפלל וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ”ל.

ועיין במלחמות (ב’. בדהרי”ף) שאומר בתוך הדברים: הרוצה לפרש שיהא כל דברי חכמים קיימים יסמוך על דברי רבינו הגדול ז”ל בזה וכך עיקרן של דברים שזמן ק”ש לקיים מצות חכמים עד חצות ואם עבר עליו חצות לילה בשינה או בפשיעה אחרת חייב מיתה אבל קורא הוא עד שיעלה עמוד השחר ואפילו לכתחלה דודאי לילה הוא לכל דבר עכ”ל.

[ולשון הרמב”ן בסיפא של הדברים: ואפילו לכתחילה צ”ע, שסתרא סיפא לרישא שכעת בא לומר שלכתחילה עד חצות ואחרי חצות זה רק דיעבד. וייתכן שיש לבאר שאם כבר עבר חצות יכול לכתחילה להמשיך ולהתאחר עד קרוב לעה”ש. או שנסביר שבא לאפוקי ממה שהרי”ף מביא אחר כך שאם עבר עה”ש יכול לקרוא עד הנץ רק באופן שנאנס. ועל זה אומר הרמב”ן שכאן יכול גם לכתחילה והלשון לא דווקא ורק בא לאפוקי מתנאי של שעת הדחק]

כלומר הרמב”ן מפרש ברי”ף שר”ג מודה לסייג של עד חצות. והנה אין להסביר ברי”ף כדעת הב”י שבאמת פוסקים כחכמים ומש”כ בגמ’ הלכה כר”ג זה רק לאפוקי ר”א, כי ברי”ף רואים להדיא שאומר את הדברים בדעת ר”ג.

אלא או שנסביר שאין מחלוקת בין ר”ג לחכמים (כהסבר הבה”ל ברמב”ם) או שנסביר שחולקים, ואז צ”ל שהרי”ף למד כרבנו יונה שלפי חכמים הסייג הוא לא רק לכתחילה אלא שגם בדיעבד לא יקרא אחרי חצות.

ונראה שלומר שרבן גמליאל לא חולק על חכמים זה דחוק מאוד בדעת הרי”ף. שהרי כשהרי”ף רוצה להוכיח שיש לפי ר”ג סייג של עד חצות הוא מביא את הברייתא מדף ד’:, ולמה לא מביא את המשנה שבה ר”ג מפרש את דברי חכמים. ועוד, שהרי”ף כלל לא מעתיק את החלק במשנה הראשונה שבו ר”ג מפרש את דברי חכמים, ואדרבה מציג זאת כמחלוקת. אלא ודאי הרי”ף סבר שר”ג מפרש את דברי חכמים במשנה אך ליה לא ס”ל, ולכן אי אפשר להביא זאת כמקור לכך שלפי ר”ג יש סייג של חצות. אך הברייתא בדף ד’: נאמרת באופן סתמי וי”ל שגם ר”ג מסכים לה. וכל זה אמנם קצת דוחק, אך מ”מ כך חייבים לומר לפי הסבר הרמב”ן ברי”ף. ואם היינו מסבירים כרבנו יונה היה מובן היטב שהרי”ף מביא מהברייתא הזו מקור להקדים כבר בתחילת הזמן ולא נזכר שם חצות.

וכן הרא”ה בחידושיו מסביר ברי”ף שהביא את הברייתא הזו כדי לציין סייג של עד חצות. כי הוא מוסיף הסבר בתוך הברייתא (בציטוט דברי הרי”ף) וז”ל: וכל העובר על דברי חכמים כלומר שלא קרא עד חצות ובמזיד חייב מיתה עכ”ל. והריטב”א בדף ד’ בלי קשר לדברי הרי”ף מפרש כך בסתם את הברייתא שהכוונה היא שכל העובר על דברי חכמים ולא קרא עד חצות חייב מיתה.

והטעם לפרש כך בברייתא (עצמה, או ברי”ף שמביא אותה) הוא כנראה שרחוק להסביר זאת כעוד תקנה חדשה, הרחקה להרחקה. גם כי לא סביר שחז”ל יעשו זאת, וגם כי אם כן זה היה צריך להיכתב כבר במשנה. ולהסביר שרק באו לומר כאן שאסור לאכול לפני התפילה או ק”ש (כתוס’) היה נראה להם דחוק כי זה לא ממין הענין כאן, אלא דין כללי לפני מצוות. ולבאר שיש כאן רק מידת חסידות לקרוא מיד בתחילת הלילה וזו דרגה פחותה מתקנה ממש של עד חצות ודאי קשה, כי איך תגיד על זה הברייתא שהעובר חייב מיתה.

ולכן הוכרחו לפרש שאין כאן בברייתא תקנה חדשה אלא חזרה בפירוט על הגדר שתיקנו כאן שלא להתאחר אחרי חצות. וזו תקנת חכמים (ולפרט הזה גם ר”ג מודה לפי הרי”ף) ורק על זה נאמר שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ועד חצות מעיקר הדין אפשר להתאחר לכתחילה.

ונמצא לפי”ז שהברייתא לא ציינה איסור לפני חצות, ובכל זאת התוצאה תהיה שאדם לא יאכל ולא יישן אלא יקרא מיד. ונראה להסביר שחז”ל סמכו על כך שכאשר יראו שעשו כאן תקנה שלא לאחר את הקריאה אחרי חצות, באופן טבעי יבינו שיש כאן חשש של הימשכות, ויוסיפו מעצמם גדר לקרוא מיד בתחילת הזמן.

ו.

והשו”ע (רל”ה, ג’) עשה כאן חיבור שלא ייתכן בין שיטת רבנו יונה שסובר שגם ר”ג וגם חכמים מסכימים שמיד אחר תחילת זמנה זה דין של דיעבד, עם שיטת הרמב”ם שפוסק את הסייג של עד חצות שגם הוא לכתחילה. כי לא מצאנו מי שסובר את שני הסייגים גם יחד, וכפי שביארנו לעיל זה לא סביר שתהיינה שתי תקנות כאלה, וגם למה זה לא נזכר במשנה. והמקור של רבנו יונה הוא הברייתא בדף ד’:, אבל ראינו שהרי”ף מפרש אותה אחרת לפי ביאור הרמב”ן והרא”ה בדבריו, שזה סייג של עד חצות ולא מיד אחרי תחילת הזמן. וכבר כתבנו שמסתבר שהרמב”ם הולך בעקבות שיטה זו וא”כ נמצא שהשו”ע מזכה שטרא לבי תרי בפירוש דברי הברייתא (נוסף על הדוחק שבסברא כנ”ל).

והאחרונים נדחקו לבאר שהכוונה היא שיש כאן שתי דרגות, זריזין ודיעבד. אך זה גופא קשה שלכך אין מקור. כי המקור כפי שמביא הב”י הוא רבנו יונה, אבל רבנו יונה מדבר על דיעבד ממש ולא על זריזין, וכך הוא לומד את הברייתא שמציינת תקנה ממש. ולפי רבנו יונה אין את התקנה של חצות (לפי ר”ג שכך פוסקים) ובחצות לא מתחדש כלום. אבל לפי הרמב”ם שבחצות מתחדש הדין של דיעבד, עד אז מותר לכתחילה לקרוא כמו שכתוב להדיא בלשון הרמב”ם: מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה. ולא מצאנו מי שיפרש את הברייתא כדין של זריזין בלבד (וכבר כתבנו שזה גם לא ייתכן לפרש כך כי כתוב שם בסופו של דבר חייב מיתה).

ומה שאפשר לומר זה שיש כאן דין שאין בו שום חידוש, ככל מצווה שיש בה זריזין. ולזה באמת א”צ מקור מיוחד בענין הזה, וזה דבר שנכון בכל מצווה. ולכן לדינא אין בעיה עם הפסק הזה, אבל המקור שלו בב”י צ”ע.