א.

ידוע שיש שלוש שיטות בענין מהו הדאורייתא בק”ש, וכפי שהאריך בזה הפר”ח בסימן ס”ז (יש גם מאן דאמר שק”ש דרבנן, אבל אנחנו פוסקים דאורייתא).

שיטת הרשב”א בתשובה סי’ ש”כ שרק פסוק ראשון דאורייתא, וכן נוקט הב”י סוף סימן ס”ג. שיטת רבנו יונה (ט’. בדהרי”ף) שפרשה ראשונה דאורייתא. ושיטת הפר”ח שם ששתי פרשיות ראשונות דאורייתא וויאמר דרבנן.

אלא שיש לבאר בזה שיטה רביעית והיא שכל ה-ג’ פרשיות דאורייתא. וכ”כ בפירוש אהל מועד (שער ק”ש דרך א’ נתיב ה’) בדעת הרמב”ם, וכ”כ ברמז הפמ”ג בפתיחה להלכות ק”ש בדעת הרמב”ם [והן אמת שמה שנגיד לא כל כך מוכרח בדעת הרמב”ם, אבל גם אם לא בדעת הרמב”ם יש מקום לשיטה כזו].

כי הרמב”ם כותב בסתמא בכל מקום ק”ש על כל הפרשיות יחד, ובתחילת ההלכות לא מעמיד שום הבדל בין הפרשיות. ואח”כ מסכם שקריאת שלוש פרשיות הללו היא הנקראת קריאת שמע. ומשמע שאין הבדל ברמת החיוב בין כל הפרשיות.

והנה בהלכות לא ציין הרמב”ם מהו המקור לכך שצריך לקרוא ק”ש. וכנראה סמך על דבריו בסה”מ שם כתב (עשה י’) שהמקור הוא הפסוק ודברת בם, כמו שרואים בגמרא בדף י”ג:.

והנה כיוון שלשון דומה כתובה גם בפרשת והיה אם שמוע – לדבר בם, פשוט להבין שגם פרשה שניה תהיה דאורייתא. אבל פרשה שלישית יש להבין איפה כתוב בתורה שצריך לקרוא אותה, לפי מה שאנחנו רוצים ללמוד ברמב”ם שגם היא דאורייתא. והפר”ח הוסיף להקשות כמה קושיות על האפשרות הזו שגם ויאמר דאורייתא, ועיקרן מזה שרואים בכמה מקומות שבק”ש של ערבית אפשר לדלג על פרשיית ויאמר אם רק יזכיר יציא”מ (כמש”כ בדף י”ד:). וכן הקשה מזה שכתוב בדף י”ב: שחז”ל קבעו את פרשת ויאמר בק”ש, ומשמע שזה לא דאורייתא.

והנה לגבי השאלה מויאמר של ערבית, הדברים מפורשים כדברי הפר”ח גם ברמב”ם עצמו, שאומר בהלכה ג’ ז”ל אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע עכ”ל.

אבל לגבי ויאמר של ק”ש של שחרית יש לומר שהרמב”ם למד שיש כאן מסרן הכתוב לחכמים. כלומר התורה אומרת ודיברת בם, לדבר בם, ומתייחסת לייחוד ה’ ולעול מצוות ושכר ועונש אבל יש מקום לומר שגם פסוקים אחרים שעוסקים בעניינים אלה יהיו שייכים לאותו ציווי, ובקריאתם יתקיים הציווי. וחכמים למדו שיש כאן מקום שהם יקבעו את סדר הפרשיות, כי על פניו שני הכתובים מכחישים זה את זה. הפסוק בשמע והפסוק בוהיה אם שמוע אומרים שניהם שבדברים האלה (כאשר כל פרשיה מתייחסת למשהו אחר) צריך לדבר בשבתך וכו’ ובשכבך ובקומך. ופשט הפסוק אומר שצריך לעסוק בעניינים האלה כל הזמן. ואם כן זה סותר, האם צריך לעסוק בפרשיה הראשונה או השניה. ובשלמא תפילין ומזוזה שכתובים שם לא קשה, כי אפשר לשים בתפילין ובמזוזה כמה פרשיות ואין בכך בעיה. אבל בדיבור אפשר לדבר כל רגע רק בדבר אחד.

ועוד, שעל פי פשט הפסוק ודאי לא מסתבר לומר שהציווי בא לומר שנעסוק כל הזמן באותם פסוקים בודדים, שזה לא ייתכן ותורתנו מתי נעשית. ועוד, שדרכיה דרכי נעם וזה לא ייתכן לצוות על דבר כזה.

ואם כן ברור מזה שפשט הפסוק לא עוסק רק באותה פרשיה, אלא אומר שבאופן כללי צריך לדבר בענייני התורה והמצוות כל הזמן, וכל ציווי בכל אחת מהפרשיות כולל גם את הפרשיה השניה, ועוד הרבה יותר.

זה בפשט הכתוב. הדרשה ההלכתית מלמדת מה צריך לעשות בפועל ובאיזה שיעור קצוב. כי ודאי אי אפשר להפוך את זה למצווה גמורה שנצטרך לדבר כל הזמן בענייני הפרשיות האלה בכל רגע כפשט הפסוק. ולכן הדרשה מקבעת בצורה מינימלית את הדיבור לבוקר ולערב, וקוצבת את הדברים. אבל בקציבת הדברים המעבר מהפשט של הכתוב אל הדרש הוא לא פשוט, כי אם הפשט עוסק בענייני רחבים יותר מאשר הפרשיות הללו והפסוקים הללו בדיוק, צריך לדעת מה יהיה גדר החיוב.

ולכן ראו חכמים שיש כאן מסרן הכתוב לחכמים, כי במקום שברור שיש הוראה מהתורה, אבל לא ברור מהם בדיוק הפרטים של ההוראה, התורה סומכת על חכמים שיקבעו על פי רוחב דעתם. וכאן חכמים בחרו לכלול את הפרשיות האלה גופא, ועוד את פרשיית ציצית. והטעם שבחרו דווקא אותה מתבאר בדף י”ב: שבפרשת ויאמר חכמים מצאו שישה עניינים חשובים שיש לזכור.

ועוד, שחכמים מצאו לנכון לקבוע את סדר הק”ש באופן כזה שאגב אורחא יתקיים עוד ציווי דאורייתא של זכירת יציאת מצרים. ואילולא כן אנשים היו שוכחים לעשות זאת. אלא שכיוון שמדובר בפרשת ציצית שלא נוהגת בלילה, חילקו חכמים בדבר ולפרשיית ויאמר של הבוקר ששם שייכת מצוות ציצית נתנו גדר דאורייתא כנ”ל. אך את ק”ש של הערב קבעו בעצם כשתי פרשיות בלבד, כי מצוות ציצית לא נוהגת בלילה. אלא שברמה של דרבנן כן שילבו את הפרשייה גם בערב כדי להרוויח זכירת יציא”מ. והנ”מ היא שבבוקר אי אפשר לדלג על הפרשיה, ואילו בערב כיוון שכל המכוון היה לזכור יציא”מ, אומרת הגמרא שאפשר לדלג.

ב.

וקצת סמך לסברא הזו של מסרן הכתוב לחכמים אנחנו מוצאים בדברי רבנו יונה (י”ב: בדהרי”ף ד”ה אמר רב יהודה אמר שמואל) דווקא בדעת שמואל הסובר ק”ש דרבנן, ואומר שם רבנו יונה ז”ל: אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק”ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא דס”ל לשמואל דק”ש דרבנן ואף על פי שכתוב בתורה ובשכבך ובקומך ס”ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק”ש אלא שיקרא בתורה בכ”מ שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן ולפיכך ס”ל אינו חוזר וקורא עכ”ל.

הרי שרבנו יונה מפרש שיש כאן ציווי של התורה לקרוא משהו, וכל אחד יכול לבחור מה לקרוא. וכן סובר השאגת אריה בדעת שמואל, ועיין גם בשו”ת חת”ס או”ח סי’ ט”ו שדן בזה.

וייתכן לומר שלפי הסובר ק”ש דאורייתא נגיד גם כן את העיקרון הזה שיש כאן רמז בפסוק לקרוא משהו, אלא שלא שכל אחד יבחר אלא זה רמז לחכמים לקבוע ולייסד דבר שיגדיר את הדאורייתא.

ג.

וההכרח של הרמב”ם לחידוש הזה הוא פשטי כמה גמרות מהם רואים שכל ה-ג’ פרשיות דאורייתא, כמו שמביא הפר”ח. אלא שהפר”ח מביא את זה כראיה לכך ששתי הפרשיות הראשונות דאורייתא ולא רק פסוק ראשון או פרשה ראשונה. אבל למעשה יש בזה הוכחה גם לפרשה שלישית (וצ”ע על פר”ח שלא מתייחס לנקודה זו).

למשל הגמרא בדף י”ד שמדברת על הפסק בק”ש מפני הכבוד ומפני היראה ואומרת שק”ש דאורייתא פוסק, הלל דרבנן לא כל שכן, ומן הסתם מדובר שם על כל הק”ש כי בכל הק”ש נוהגים דיני ההפסק של בין הפרקים ואמצע הפרק כמו שמתבאר במשנה. ובפשטות כמו שזו ראיה לשתי הפרשיות זו ראיה גם לויאמר.

וכן ראייתו מדף ט”ו שכתוב בדעת רבי יוסי שדווקא בק”ש שהיא דאורייתא צריך להשמיע לאזנו לעיכובא, ולא מחלקים שם בין הפרשיות. ושם הפר”ח עצמו מעיר שלכאורה יש מכאן ראיה גם לויאמר, ודוחה שויאמר היא באמת דאורייתא אבל מצד חיוב הזכרת יציא”מ. ועדין זה דוחק כמובן כי לפי”ז עכ”פ יהיה חילוק בתוך פרשיית ויאמר בין הפסוק האחרון שבו נזכרת יציא”מ לבין שאר הפרשה.

וה”ה לגבי ראייתו מזה שכתוב שמפסיקים לק”ש ולא תפילה ולא חילקו בק”ש גופא, והרי זה כולל גם את פרשת ויאמר. וכן ראיות נוספות שמביא שם.

ד.

והנה הרמב”ם כתב בפ”ב ה”ג: היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו.

מקור הדברים בגמרא בדף י”ג: אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד ונאנס בשינה יצא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד אמר ליה בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה.

ופרש רש”י שמדובר שהוא מתנמנם, ובפסוק ראשון צריך לצער אותו שיהיה ער ממש כדי שיוכל לכוון. משמעות הדברים היא שאת שאר הק”ש גם כן אמר, אבל בנמנום ככה שלא כיוון היטב אבל עכ”פ אמר את המילים. וכן כתבו שם יותר בביאור הרבנו יונה והרא”ש, וודאי שהדין נותן כן כי אל”כ איך אפשר לוותר על קריאת המילים, הגם שלא צריך כוונה לעיכובא אלא בפסוק ראשון.

ודרך אחרת יש שם ברא”ה שמעמיד שמדובר בק”ש של ערבית (וכן מסתבר שמדובר באדם שנרדם), והרווח בזה הוא שי”ל שהזכרת יציא”מ בערב היא מדרבנן, ואז מובן שאפשר לוותר עליה. אך בק”ש של שחר א”א שיירדם אחרי פסוק ראשון כי סו”ס יש חיוב דאורייתא של הזכרת יציא”מ. ומכלל הדברים מובן שבא לומר שרק פסוק ראשון דאורייתא ולכן רק הוא לעיכובא, ויוצא הגם שאת שאר הק”ש לא קרא כלל.

וכן על דרך זה יש במלחמות לראש השנה כ”ח: (ז’: בדהרי”ף) ז”ל: שעיקר ק”ש פסוק ראשון ובו יוצא ידי חובתו כדאמרי’ עלה התם שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד זו היא ק”ש של ר”י הנשיא ואיתמר נמי התם אמר שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד ונאנס יצא אלמא אף מצות קריאה בדיעבד ליתא אלא בפסוק ראשון.

ובאמת שהדבר מפליא כיצד ניתן לוותר על התקנה דרבנן של קריאת שאר הק”ש. וע”כ להידחק שכך תיקנו מעיקרא את תקנתם, שבשעת הדחק כגון במקרה של רבי שהיה מלמד לתלמידים או כשאנסתו שינה לא יתחייב לקרוא את הכול. וזה גופא החידוש שהגמרא שם מגלה לנו. וצ”ב בזה גופא מנין הגמרא ידעה זאת. ואולי מהסיפור על רבי משמע שהיתה מסורת קדומה יותר ממתקני התקנה, שבשעת הדחק לא צריך לקרוא הכול.

והמאירי שם אומר שמש”כ שאם קרא פסוק ראשון ונאנס בשינה יצא הכוונה מדאורייתא, אבל באמת מדרבנן צריך לקרוא עוד, ואם לא קרא לא יצא י”ח הדרבנן.

והנה את הפירוש של המאירי הרמב”ם לא יכול לקבל לפי הנ”ל שהוא סובר שכל ה-ג’ פרשיות דאורייתא (וגם אם רק שתי פרשיות דאורייתא כדעת הפר”ח ברמב”ם, לענין זה אין נ”מ). וכ”ש לא את הפירוש של הרמב”ן והרא”ה שבנוי על כך שפסוק ראשון דאורייתא (עם עוד תוספת של דוחק גדול כפי שהתבאר).

והכס”מ ועוד פירשו גם בדעת הרמב”ם שהוא מתכוון לדברי רש”י וסייעתו. אלא שלשון הרמב”ם לא סובלת את הפירוש הזה, כי הוא לא מזכיר את המציאות שהיה מתנמנם אלא כותב בפשטות שנאנס בשינה. ולא עוד אלא שמזה שלקמן בהלכה י”ב כן מתאר מציאות של קריאה בנמנום וכאן לא – מוכח שכאן הכוונה לשינה ממש כפשט הדברים (ונדון עוד לקמן בעז”ה בדבריו בהלכה י”ב).

ה.

ונראה שהרמב”ם למד שאין כאן בגמרא דיון לגבי האם יצא י”ח או לא, כפשט המימרא. וזאת משום שאת פירוש המאירי ואת הפירוש של הרמב”ן והרא”ה הוא לא יכול לקבל, כנ”ל. ואת הפירוש של רש”י ודעימיה הוא גם לא יכול לקבל, כי פשט הלשון מדברת על שינה ממש. ועוד שבירושלמי כאן כתוב שאם קורא מתנמנם יצא, ושם זה הולך בפשטות על כל הקריאה (חוץ מפסוק ראשון שע”כ צריך כוונה), וא”כ משמע שהדין שלנו כאן שעוסק בשינה ושנזכר בו דווקא פסוק ראשון מלמד דין אחר. ולכן נדחק לומר שמש”כ כאן יצא אין הכוונה שיצא הקורא י”ח, אלא שלאדם אחר שעומד ורואה אותו נרדם, אין צורך עוד לעורר אותו, ומתייחסים לכך כאילו הקורא יצא, לענין זה שלא צריך עוד לעורר אותו.

וזה מוכח בלשון הרמב”ם שנוקט את הדין בלשון אחרת מלשון הגמרא, ומשמיט את זה שיצא י”ח. לפי איך שהרמב”ם מציג את הדין, הדין עוסק רק בחובה של אדם אחר להעיר את זה שישן. וההיגיון של הדין לפי זה הוא שבאמת הישן לא יצא י”ח, אלא שהוא אנוס ואונס רחמנא פטריה. אלא שלרוב חשיבות הענין של קבלת מלכות שמים תיקנו שבכל זאת יעירו אותו כדי שיקרא פסוק ראשון ויקבל מ”ש. ואחר כך אם יחזור לישון אין עוד חיוב על אדם אחר להעיר אותו.

והרמב”ם גם הוכיח כך מהסיפור שמובא מיד אחרי המימרא בגמרא, שעוסק באדם אחר שצריך להעיר את הישן.

ונ”מ גם לאדם עצמו כמו שמשמע במימרא השלישית אבוך היכי הוה עביד וכו’ מצער נפשיה. אך העיקרון הוא אותו עיקרון שהוא אנוס ורק בפסוק ראשון צריך להתאמץ יתר על המידה. אלא שזה לא מצוי ומצוי באדם אחר שצריך להעיר (וגם מצער נפשיה ייתכן שזה על ידי אחר) ולכן הרמב”ם נקט את הדין בגוונא של אדם אחר שצריך להעיר את הישן.

ו.

ויש לנו עוד רווח גדול בפירוש הזה ברמב”ם, שבהלכה י”ב כתב הרמב”ם: קראה מתנמנם והוא מי שאינו ער ולא נרדם בשינה יצא ובלבד שיהיה ער בפסוק ראשון.

והקשו כמה אחרונים (מובאים בספר המפתח בהוצאת פרנקל) מדוע הרמב”ם הוצרך לחזור פעם שניה על דין זה, אחר שכבר כתב אותו בהלכה ג’. ומובן מאליו שהקושיה הזו מבוססת על ביאור הרמב”ם על פי הכס”מ ודעימיה. אך לפי דרכנו מובן היטב, שבהלכה י”ב הרמב”ם מתאר אדם שיוצא ידי חובה ובשביל זה צריך לכוון בפסוק ראשון ולקרוא בפועל את כל הק”ש, ויוצא י”ח על אף שהוא מתנמנם. ובהלכה ג’ הרמב”ם עוסק בחיוב של אחר להעיר אדם שנאנס בשינה, ושם לא כתוב שיוצא י”ח כלל.

והמקור של הלכה י”ב הוא לא הגמרא בדף י”ג:, שאותה הרמב”ם פירש כדבריו בהלכה ג’, אלא הירושלמי במקום, כמו שציין הפר”ח בסי’ ס”ג סע’ ה’. וכך כתוב בירושלמי: ר’ אלעזר סליק מבקרא לר”ש בר אבא א”ל בגין דאנא תשיש ואנא קרי שמע ומתנמנם נפיק אנא ידי חובתי א”ל אין.

ז.

ובדרך אגב בעיקר השאלה מהו הדאורייתא בק”ש, יש להזכיר את שיטת הקרית ספר (שמובא בלח”מ פ”ב הי”ב) שאומר שמדאורייתא החיוב הוא רק פסוק ראשון, אלא שאם מוסיף וקורא עוד פרשיות עולה לו לחיוב דאורייתא. וצ”ע בחידוש הזה, ונראה שאין הכרח להגיע לגדר המחודש הזה.